"חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שיחרו מוסר" (משלי י"ג, כ"ד). ושים לב להבדל בין תחילת הפסוק המדבר על "שבטו" לסופו המדבר על "מוסר"? ומצאתי בר' אלחנן (קובץ מאמרים "דעת תורה", חלק א', עמ' רע"ח ס"ק ח') שאבא המייסר את בנו, אין המטרה לגרום כאב אלא כדי לתקן מעשיו והתנהגותו. לכן אין טעם שהאבא יזרוק אבן על בנו באמצע הלילה כי לא תבוא מזה כל תועלת. לכן הפסוק במשלי מתחיל מי שמונע מבניו מכות (המגיעות לו) שונא אותו אבל אם הוא אוהב אותו "שחרו מוסר" כי המכה חייבת להשיג את התועלת הראוייה ואם לא, אין כאן אהבה אלא שנאה.
נוהג שבעולם שככל שאדם יותר גבוה בהירארכיה הציבורית, היותר שהוא משוחרר מהצורך להצטדק לפני הבריות. אבל אצלינו אין הדבר כן. כהן המורם מעמיו, מוצא על עצמו יותר דרישות, חשוף יותר לביקורת ואפילו עם עונשים יותר חמורים במקרה של מעידה. כל הגדול מחבירו, יצרו גדול הימנו ולכן עליו לדרוש יותר מעצמו ואף אחרים יכולים לצפות ממנו ליותר.
סר ווינסטון צ'רצ'יל נהג לומר ש"ביקורת היא כמו כאב בגוף. היא מצביע על בעיה מערכתית מסויימת. אם מתייחסים אליה כראוי ובזמן, אפשר להימנע מתוצאות הרבה יותר חמורות בעתיד." הנני נוהג לבקר דברים שצריכים תיקון אצלינו בציבור ואפשר לומר שהביקרות הוא סוג של אהבה, של אופטימיזם. מי ששותק נוכח עוולות וחסרונות בתוך קהילתו מצהיר שאינו רואה כל תקווה. גם אם אין לך תשובות ופתרונות לכל הבעיות, אבל אם כואב, צועקים.
אף ר' אלחנן זצוק"ל כותב שם (ס"ק י"א) ש"קשה מאד, בתקופה בה אנו מדוכאים ונתונים לבוז, להופיע ולזרות מלח על הפצעים. אולם יש זמנים בהם חייבים לפתוח את הפצע, כי מה בצע באמרינו: "צדיקים אנחנו ולא חטאנו". מהונאה עצמית לא תצמח כל טובה." ר' אלחנן כותב דברי תוכחה גלויה לציבור החרדים המזכירים את האש וגפרית של הנביאים לפני חורבן בית המקדש. המאמר נכתב בה'-תרצ"ו (1935), לאחר שהיטלר ימ"ש כבר עלה לשלטון ובפולניה גזרו גזירות נגד השחיטה (אנו בגן עדן לעומת מה שהם עברו) וראוי לכל אחד לראות את המאמר בפנים.
הוא מתחיל בזה שאם הקב"ה מייסר אותנו, אין לנו לחפש את האויב מבחוץ כי הרבה שליחים למקום, אלא לחפש את העצות ופתרונות בתוכינו. לסמן את האדם העוין כמקור לצרות גובל על כפירה בהקב"ה. האם אנו לא יודעים מי מענישינו? "פנו לכם צפונה" (דברים ב' ג') א"ר חייא אמר להם אם ראיתם אותו שמבקש להתגרות בכם אל תעמדו כנגדו, אלא הצפינו עצמכם ממנו עד שיעבור עולמו.
הוא ממשיך שכל גזירה וכל עונש בא מהקב"ה - "מידה כנגד מידה". אם יש גזירה על השחיטה, סימן שהשחיטה אצלינו לא בסדר. אם קמה עלינו תקשורת עויינת, סימן שהתקשורת אצלינו לא היה בסדר. אם קמות מפלגות פוליטיות לרדוף אותנו, סימן שעלינו לתקן את הנעשה במפלגות שלנו. אם גוזרים על החינוך, סימן שהמערכות החינוך אצלינו לקויים.
אנו נמצאים בתקופה של גזירות - קצצו קצבאות, מעלים מיסים ומע"מ, ועכשיו גם גזרו על התורה. אבל איזה גזירה משונה שכל כולה אומרת דרשני. האם אי פעם בהיסטוריה גזרו מכסות של לומדי תורה??? תמיד אסרו ללמוד תורה, סגרו את הישיבות, רדפו את לומדיה, וכאן? לא רק שלא גזרו נגד לימוד תורה אלא דה פקטו הודו במעלת לימוד התורה. רק קבעו שיהיו מכסות (עילויים כביכול). מה הקב"ה אומר לנו כאן? מה הוא מצפה מאיתנו?
לי אין תשובות. אבל אם לא נמצא את התשובות האם מצבינו ישתפר? האם אנו חוזרים ל1935? מי שלא לומד מהיסטוריה, סופו לחזור על ההיסטוריה.
שבת שלום ומבורך לכל עם ישראל,
מרדכי
