הנהגה אחראית - זכויות וחובות - מטות, תשע"ד

פרשתינו מתחילה עם פרשת נדרים וממשיכה בפרשת המלחמה עם מדין, ומה הקשר ביניהן? ואומר החתם סופר, "לולא דמסתפינא וכו'" שמדובר בשבועה הכי חמורה והכי קלה. הכי חמורה - שבועה שראשי מטות נשבע שלעולם אין להפר אותה, והכי קלה - של אשה שבעלה כמעט תמיד יכול להפר. ומזה הוא מסיק שיש שבועה ביניים שאפשר להתיר על ידי חכמים במקרים מסויימים.
ועי' רש"י (במדבר ל"א, ה) ד"ה וימסרו: "להודיעך שבחן של רועי ישראל כמה הם חביבים על ישראל, עד שלא שמעו במיתתו מה הוא אומר (שמות יז, ד) עוד מעט וסקלוני, ומששמעו שמיתת משה תלויה בנקמת מדין, לא רצו ללכת עד שנמסרו על כרחן" והרש"י הוא פליאה עד כדי כך שהשל"ה הקדוש שואל שאיזה שבח יש כאן שרצו לסקול את משה?
ומתרץ החתם סופר שתפקידו של מנהיג בעם ישראל הוא לספק את צרכי העם פשוטו כמשמעו!! וידוע שמנהיג ורועה בישראל אם הוא ראוי והגון אזי הוא חשוב כאלוקים ממש, ואם הוא אינו הגון הוא חשוב כאשירה ליד המזבח וע"ז ממש וחייב סקילה.
לכן זהו שבחן של עם ישראל שבתחילה חשבושמשה אינו הגון ולכן "עוד מעט וסקלוני" ולבסוף ראו שהוא לוחם את המלחמה של עם ישראל ושמיתתו תלוייה במלחמה נגד אויבי עם ישראל, הבינו שהוא מנהיג ראוי וכמו ה' ממש.
ואולי ניתן לומר שזה הקשר בין הפרשה ראשונה שבה לומדים שאין מנהיגי העם יכולים למדוד את עצמם כמו שאר העם, אלא עליהם לדרוש מעצמם סטנדרטים יותר גבוהים. יהודי רגיל יכול להתיר את נדרו אבל לא מנהיג. יהודי רגיל יכול לחמוק מאחריותו כלפי שאר עם ישראל אבל לא מנהיג, ומעל הכל, אין למנהיג את הזכות להגיד לעם ישראל איך לנהוג ולהתנהג, אלא גם עליו לספק את הצרכים ואת התשובות ככל שיידרש.

בברכת ערב שבת שלום לכל עם ישראל ומבקש מכולם להתפלל על החיילים כי בנו תלוייה המערכה!!

מרדכי

בעתות של כאוס, אין למנהיגי עם ישראל לומר "קטונתי" - ויקרא, תשע"ד

"ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמר" (ויקרא א', א') ומעיר הטשרנובלר בספרו מאור עיניים בנוסף ל"א" הקטנה במילה ויקרא, יש להבין שמתחלה סתם הכתוב "ויקרא" ולא פירש מי קרא ואחר כך פירש "וידבר ה' אליו" ע"ש.

מסביר ר' חיים שמואליביץ זצ"ל בספרו שיחות חיים (תשל"א מאמר ט"ו) "ויאמר שמואל אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה" (שמואל א', ט"ו, י"ז)  שענווה יתירה של שאול הביא לכך שלא שמע בקול ה'. וכן בתוס' ישנים (יומא כ"ב:) ששאול חטא גם לגבי הקרבת הקרבן מסביר ר' חיים שמקור החטא היה ענווה יתרירה כפי שענה שאול (שמואל א', י"ג, י"א) "כי נפץ העם מעלי ואתה לא באת" שהיה חסר בו מידת ההנהגה הנדרשת. לכן אומרת הגמרא (שם) ש"שאול באחת ועלתה לו (המלוכה) ודוד בשתיים ולא עלתה לו". ולא שהיה כאן שום חטא אלא שמי שאינו מסוגל להתעלות על עצמו להנהיג את עם ישראל, אינו מתאים להיות מלך.

כל יהודי חייב להיות עניו, וככל שיהודי גדול מחבירו, עליו להיות עניו יותר גדול וכמו שמשה היה עניו מכל אדם. אבל דוד זכה למלוכה כי הייתה בו מידת המנהיגות הנדרשת בעת צרה. מידה זו מצאנו גם אצל סבו יהודה כמו שכתוב בתוספתא (ברכות פ"ד) מפני מה זכה יהודה למלכות? מפני שהציל אחיו מן המיתה". ואפי' שנפסק שיוסף מרד במלכות ברגע שהבינו "מה בצע", שאינם יכולים לקבל על עצמם אחריות למעשה, וחייבים להעלים אותו מיעקב אביהם, אז יש לפסול ולשלול את פסק הדין מכל וכל. זו גדלות!! זו מלוכה!!!

וכן בעניין תמר שאמר "צדקה ממני". לא הייתה גדלות מיוחדת אם יהודה היה נכנס לאש במקומה. אבל להוציא את תמר, ולהתמודד עם השלכות מעשיו וטעויותיו, זוהי מלכות!!

וכן כשבני ישראל עמדו על הים. אם היה נדרש מכל כלל ישראל להיכנס לים ולמות על קידוש ה', כולם היו מבצעים זאת ללא כל היסוס. אבל להיכנס לים נגד כל הסיכויים כדי לחיות, להגיע לצד השני, להתמודד עם האתגר, למצוא פיתרון שאפשר לחיות איתו, זה גדלותו של נחשון בן עמינדב משבט יהודה.

ע"ש המשך דבריו ומסיים שגם אצל נכדי שאול מצאנו במגילה (ד', י"ז) "ויעבור מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו אסתר" וכי אסתר היתה גדולה ממרדכי? אלא שרגש אחריות על כלל ישראל פָעַם בקרבה ועל ידו נתעלתה ונתגדלה יותר מכל החכמים שבדורה וכמו שכתוב "ותלבש אסתר מלכות" שלבשה רוח הקודש.

ועם זה נבין את הפסוק שלנו. גם העניו הגדול ביותר המסומל ב"א" הקטנה צריך למצוא את "ויקרא" הקריאה מבפנים, מבתוכו, מאחיו ישראל, ועל ידי זה להגיע ל"וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמר".

650,000 (פחות או יותר) הגיעו יחד לצעוק את הצעקה הגדולה שאי אפשר להמשיך את המצב הנוכחי. בוודאי אם יבקשו מאיתנו להיכנס לכלא, נעשה זאת בגאווה וללא כל היסוס. אבל התפקיד של מנהיגינו היום הוא לאזור גבורה וללבוש מלכות, למצוא את הדרך לעבור את הים, ולא לומר שאין פיתרון, שזה לא הזמן להעלות פיתרון או "קטונתי" כי הקריאה של עם ישראל מחייבת!!!

שבת שלום ומבורך לכל עם ישראל,

מרדכי

מלחמה עבור שלום, פנחס, תשע"ג

בעברי על פרשת השבוע, שני פתגמים צצו במחשבתי. הראשון מראש ממשלת אנגליה ווינסטון צ'רצ'יל,

"יבוא יום ויצטרכו לבחור בין בושה למלחמה. יבחרו בבושה ולבסוף גם יקבלו מלחמה".

והשני מנאום ההכתרה של ג'ון פ. קנדי,

"שתדע כל אומה, בין אם היא בעדינו או נגדינו, כי נשלם כל מחיר, נשא בכל נטל, נעמוד בכל קושי, נתמוך בכל ידיד, נתנגד לכל אויב, כדי להבטיח את ההישרדות וההצלחה של חירות."

יש להתרשם פחות ממעשה הגבורה של פנחס שהיה מוכן להילחם, ואפילו למות עבור הערכים הכה חשובים לעם ישראל ועם התורה, אלא שיש להתפעל בעיקר מהשכר שקיבל מאת הקב"ה, "ונתתי לו את בריתי שלום". ורואים מזה ברור שרק בעמידה איתנה על העקרונות אפשר להשיג שלום.

ויש גם את הצד השני של המטבע. אומר המשך חכמה על הפסוק, "וידבר משה ואלעזר הכוהן אותם בערבות מואב" (במדבר, כ"ו, ג') ועי' ברש"י שם "אותם" – "עמם". ולכארה לא ברור מה כוונת הפסוק בזה כי בוודאי דברו עם בני ישראל, אלא עם מי? ומסביר שבמניין הראשון של עם ישראל בפרשת במדבר (א', ד') משה העביר את הציווי למנות את עם ישראל לנשיאים שימנו עמו. אבל כעת, לאחר שאחד מהנשיאים חטא ועל ידו נהרגו 24,000 מבני ישראל, השאירו את כל הנשיאים מחוץ לספירה, ולכן הפסוק מדגיש שמשה דבר "אותם" ישירות עם כלל ישראל ולא אל הנשיאים, עכת"ד.

ולכארה לא ברור הקשר בין עבירה של אחד מהנשיאים לאי ספירת עם ישראל על ידי שאר הנשיאים? אלא שספירת עם ואומה היא מסממני האחדות והשלום והחשיבות של אזרחי האומה. בדיקטטורות, אין ספירת מלאי כי אין ערך לתושב או לאזרח. שלום ואחדות יכולים להיות רק כשלכולם יש מטרות, יעדים וערכים משותפים שכולם יחד פועלים להשיג.

כשנשיא שמעון פגע בערכים הללו, הוא לא רק פגע בעצמו אלא פגע בכל המרקם הרוחני של עם ישראל. הוא פגע בשלום!! והיה מוטל על שאר הנשיאים, המנהיגים, הראשונים שבעם לעקור קלון זה מהשורש. והם בחרו בבושה, בדרך המזוייפת של שלום, ואולי אם הם היו יותר תקיפים, אם לא הייתה הסכמה שבשתיקה למעשה הנלוז של נשיא שמעון, היה אפילו שייך להציל את חייו.

ממילא אנשים הללו לא יוכלו אחר כך להשתתף במעשה ספירת העם, מה שמסמל את השלום האמיתי, ואדרבא, פנחס במעשיו כן זכה לבריתי שלום.

בברכת ערב שבת שלום לכל עם ישראל

מרדכי אדלר.

חובתו של מנהיג להנהיג - בהעלותך, תשע"ג

"אם השיירה לא עוברת מפחד הכלבים הנובחים, הסוף הוא שהם נושכים", (אורי אליצור, יומן מקור ראשון, גיליון 824, שבת בהעלותך, תשע"ג) הקנאים משתוללים בחוץ, ומנהיגינו נרתעים מלנקוט בצעדים ההיכרחיים והנדרשים. האם ייתכן שאנו רואים אקטואליה בפרשת השבוע?

משה רבינו מציע ליתרו "והיית לנו לעיניים" (במדבר, י', ל"א) ובין הפירושים של רש"י, "כל דבר ודבר שיתעלם מעינינו תהיה מאיר עינינו". ואיך משה רבינו יכול לומר זאת כשלעיל (שם, ט', ז') נאמר בפרשת פסח שני ברש"י, "אשרי ילוד אשה שכך מובטח, שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר עם שכינה", אז למה הציע ליתרו להיות לעיניים וכידוע שמנהיגי עם ישראל נקראים "עיני הדור" בכמה מקומות?

ואולי יש כאן סמיכות פרשיות מהצעת משה רבינו ליתרו, לפרשת המתאוננים, לפרשת השליו והזקנים ולבסוף פרשת צרעת מרים. משה רבינו כביכול פקפק על כשרונו או התאמתו להנהיג את עם ישראל והציע את הנהגה ליתרו על אף שאנו לא מבינים בזה. מייד עם ישראל גם פקפק בכושרו והתאוננו על כושר הנהגתו שהנהיג אותם בכזו מהירות תוך שלושה ימים. וזה מורגש בפסוק שבני ישראל אפילו לא פנו למשה ואף הקב"ה לא פנה אליו כפי שרואים בשאר עניינים. ומייד היה עונש. ורק אז בני ישראל התאוששו וביקשו ממשה רבינו להתפלל בעדם. אבל מייד אחר כך, הגיע פרשה נוספת שכאן בני ישראל כן פנו למשה רבינו והתלוננו, ותגובת משה בדברו עם הקב"ה הייתה שאין הוא מסוגל להנהיג את העם לבד. הקב"ה הוסיף לו את השבעים זקנים לסייעו, אבל מיד נסמכה פרשת מרים, שהכי קרובים למשה, אהרון ומרים דברו על העניינים הכי אינטימיים של משה רבינו.

ואולי אפשר לראות מזה, שמי שהקב"ה נותן לו להיות מנהיג, והוא מתחמק מתפקידו, סופו של דבר שיינשך, ולא רק מהקנאים והקיצוניים בחוץ אלא מהקרובים לו ביותר.

אין שטח סטרילי בעבודת ה', כי תשא, תשע"ג

"בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות י"ט, א'-ב'). כל כך הרבה לשונות של תנועה ישנם בפסוק: יציאה, ביאה, נסיעה, עד שמגיעים לחנייה מול ההר. ומה אנו מוצאים בפרשתינו, "ויקהל העם על אהרון ויאמרו אליו קום עשה לנו אלוקים" (שמות ל"ב, א')!! בני ישראל עלו את כל המדרגות של טהרה, מהדיוטא התחתונה עד לדרגה הכמעט גבוהה ביותר, וברגע שהפסיקו את העליה, את התנועה, הגיעה הנפילה הכי גדולה – חטא העגל.

אצל יהודים בעבודת ה', לא משנה מי ולא משנה דרגתו, עליהם להיות בתנועה מתמדת כלפי מעלה. אין אצלינו המושג "ישיבה" – תנוחה עומדת. עצם העמידה במקום גורמת לנפילה. אין מקום המציע חסינות כלפי יצר הרע. הר סיני לא עזר ולא שום מקום אחר. ולכן באו אל אהרון ואמרו "קום עשה" (ותשווה לקמן פסוק ו' "ויקמו לצחק") אם ההנהגה לא תדרוש מאיתנו לעלות מעלה מעלה, אנו כבר נפעל כדי לרדת מטה מטה.

ואולי ע"פ זה אפשר להבין את הגמרא (ע"ז דף ד':) "אמר ריב"ל לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה שנאמר "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים"". "בעל תשובה" אינו סטאטוס, שם עצם, כמו במשפט – אני בעל תשובה, אלא פועל, אני פועל לעלות ולהתקרב לאבינו שבשמים.

ולכן יהודי שמתפלל מתנועע עם גופו ובדומה לנר שתמיד שואף לעלות למעלה, להשיג את החמצן הנדרש לו לחיותו.

בברכת ערב שבת שלום!

מרדכי

תפקיד ההנהגה והסכמי יששכר זבולון

הקב"ה מצווה למשה (בא, י"ב, ז') "ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו אותו בהם" ושים לב להבדלים כשמשה מצווה את בני ישראל (שם, שם, כ"ב) "והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזת מן הדם אשר בסף". משה רבינו הופך את הסדר, קודם משקוף ואח"כ מזוזות, וכן משתמש במונח "אל" לעומת הקב"ה שמשתמש ב"על", ולבסוף הקב"ה גם ציווה על הבתים כשמשה רבינו מתעלם מזה.

ואולי ניתן להסביר את ההבדלים כהבדלים בין הרצוי והמצוי ואיך שתפקיד המנהיג בא לידי ביטוי. בתורתינו הקדושה התרי"ג מצוות מתייחסות לעם מושלם ולכן יש חוסר בכל הקשור לתחום הפלילי, וליתר דיוק, הדברים נשארו פתוחים לתקנות של מלך, סנהדרין ובתי דין. דוגמא קטנה תהיה בעניין של ניסיון לבצע עבירה שאין לזה כל עונש בתורה אבל חכמים יכולים להכניסו לכיפה.

וא"כ יש לומר שהקב"ה מבטא את הרצוי, שכל עם ישראל נמצא באותה דרגה, ועליהם להתקדם יחד בבנייה של היסודות מלמטה ושואפים למעלה, כשהתקדמות משלב אחד לשני מצביע על שלימות של שלב הקודם ושליטה מלאה על המבנה. יש להתחיל עם המזוזות, לשלוט עליהם, להמשיך אל המשקוף ומשם לבית שלם, והכל בדרך של "על" – שליטה מלאה.

לעומת זאת משה רבינו בגדר של מנהיג יודע שלא כל העם באותה דרגה, ועליו לאתגר את אלו שהם למטה יותר שגם להם יש את האפשרות לגעת "אל" המשקוף, וזה היה הציווי שלו, כשייתכן מאד שבביצוע עצמו נעשו קודם המזוזות ואח"כ המשקוף, מתוך הידיעה שהמנהיג אתגר אותם. ואין לדבר איתם על בית שלם אלא על מה שיש בהישג ידם במאמץ סביר.

רואים מכאן כי התפקיד של המנהיג הוא להעלות את היהודים מעלה מעלה ובזה הצלחתו נמדדת, ולא לדאוג רק לאליטיסתים שבחבורה.

ועל פי זה רואים את היופי בדברי מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל אשר נשאל על אדם אחד מלונדון שרצה לעשות הסכם יששכר וזבולון למספר אברכים השוקדים על תורתם – אומנותם. והוא השיב על כך, כי כל העניין של ההסכם הוא רק אם בלעדי הזבולון, לא היה יששכר עוסק בתורה, אלא היה בעל מקצוע. אבל אם אותו אברך בין כך היה יושב ושוקד על תלמודו, כגון זה לא שייך בו הסכם יששכר זבולון (הליכות והנהגות עמוד ע"א) (מובא ע"י ר' צבי יברוב שליט"א בקישור כאן).

כי ההסכם ביניהם הוא להעלות את שני הצדדים מעלה מעלה, ששני הצדדים שווים בזכויותיהם וחובתיהם, ולא שאחד ינצל את חולשת השני או את מה שחסר לו, כי אין זה אלא עבודה בעיניים וההסכם לא חל כלל.

שבוע טוב לכל המנויים,

מרדכי