בדרך הקלה או בדרך הקשה? פרשת דברים-חזון, תשע"ג

"איכה אשא לבדי" (דברים א', י"ב) ואומר המדרש שלשה התנבאו ב"איכה", משה כאן, ישעיה - "איכה הייתה לזונה" (ישעיה א', כ"א) וירמיה - "איכה ישבה בדד" (איכה א', א') ויש לומר שהסדר הוא דווקא - קודם יש ייאוש אצל ההנהגה, לאחר מכן בהתנהגות המוסרית של העם, ולבסוף מאבדים את הכל.

ועי' בלב אליהו (דברים - מאמר "אשריכם ישראל") המביא את הגמרא (כתובות ס"ו, ע"ב) עם בתו של נקדימון בן גוריון שלקטה שעורים מבין גללי בהמתן של ערבים ואמר ר' יוחנן בן זכאי, "אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום - אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום - מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה", ומה שייך לשון "אשריכם" על מתי שנענשים ומושפלים עד מטה? והוא מסביר שכשהקב"ה מכין לנו מפלה מאד משפילה ושלא כדרך הטבע, הוא עושה איתנו חסד שנדע שגם מאת הקב"ה. להיות מושפלים תחת בהמתן שלהגוים - רק מה' יכול לבוא זאת. שש מיליון יהודים הנהרגים בידי העם הכי מנומס והכי מתקדם, רק מאת הקב"ה יכול לבוא זאת.

סבי ע"ה, יהודי חרדי שירת בצבא של ממלכת אוסטרו הונגריה. נינו החרדי משרת בצבא של היהודים בארץ ישראל שלנו. מי התנכל לסבי ע"ה ומי מתנכל לבני ואחרים כמוהו? אם יהודים "חרדים" יכול לבצע לינץ' בחרדי אחר, האם זו לא קריאה שעלינו לעשות בדק בית רציני? האם אין זה התפוררות מוסרית של העם? השלב הראשון כבר עבר לו וכבר אנו נמצאים בעיצומו של השלב השני של האיכה?

השבת ובימים הבאים נתחזק באהבת ה', אהבת ישראל ואהבת הארץ ונזכה לביאת גואל במהרה בימינו אמן!
  
בברכת ערב שבת שלום!
מרדכי אדלר

נ.ב. מעיון בלב אליהו נראה שהספר עבר קצת צנזורה. הוא מביא את עניין השואה כמה שהיא הייתה מעל הטבע וממשיך,

"כי אף שעוונותינו גברו ועלו למעלה ראש אעפ"כ לא השליכנו מעל פניו ומתוך צרה המצינו פדות ורווחה בארצינו הקדושה ואלמלא לא היו הנערים המנוערים מן המצוות בכחי ועוצם ידי עשתה לי את החייל הזה הי' המצב שונה לגמרי, אבל עתה בעו"ה אנו רואים שכל המקומות שכבשו ישראל הוכרחו להחזיר  מפני ששכחו כי ה' פעל כל זאת."

וכאילו חסר ברצף המילים שה' עשה נס בכיבוש הארצות ובניצחון הגויים ורק אז יבוא הקטע, ואלמלא וכו'?

מלחמת החרד"קים = מלחמת פלגש בגבעה, מטות-מסעי, תשע"ג

בפרשת השבוע אנו נתקלים בדיבורו של משה אל "ראשי המטות" באומרו, "זה הדבר אשר צוה ה'. איש כי ידור נדר וכו'" (במדבר ל', ב'-ג'). ורש"י על אתר מביא את הספרי, "משה נתנבא  כה אמר ה' כחצות הלילה והנביאים נתנבאו בכה אמר ה', מוסף עליהם משה שנתנבא בלשון זה הדבר." ומסבירים המפרשים (צדקת הצדיק ועוד) שדרגה זו של "זה הדבר" היא דרגה עליונה שרק שייך למשה שבשעה שמדבר, השכינה מדברת מתוך גרונו. וזו מדרגה של פיו ולבו שווים, דהיינו שהמעשה והפעולה החיצונית משקפים במדוייק את הכוונה והמחשבה הפנימית.

ולכן דווקא בפרשת נדרים שאדם מקבל על עצמו חומרות נוספות נאמרה בלשון של "זה הדבר". וכמו בגמ' המפורסמת עם שמעון הצדיק (נדרים ט'.) שבא אליו נזיר היפה עינים וטוב מראה עם קווצותיו סדורות לו תלתלים שקיבל על עצמו נזירות לכבוש את יצרו.  אמר לו שמעון הצדיק, "בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל". ומאידך, אם פיו ולבו אינם שווים, אסור להישבע ולקבל חומרות מיותרות. ולא רק שאין בזה צדקות אלא אף נקרא חוטא, וכן פוסק הרמב"ם להלכה (הלכות דעות ג', א') "המהלך בדרך זו נקרא חוטא וכו' שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים".

הראש ישיבה שלי בבית מדרש לתורה במונסי, ר' שמואל אביגדור פייבלזון שליט"א, שה' ישלח לו רפו"ש במהרה, תמיד נהג לומר שלכל יצר הרע יש גבול, מי שיש לו יצר לדבר לשון הרע - לא יגנוב, לגנוב - לא ירצח, לרצוח  - לא יעבוד ע"ז ואפילו מי שיש לו יצר הרע לעבוד ע"ז, לא ידבר לשון הרע. היוצא מן הכלל הוא ה"יצר הרע לשם שמים". לשם שמים אפשר לדבר לשון הרע, לגנוב, לרצוח, לנאוף ואפילו לעבוד עבודה זרה.

וא"כ, אולי נוכל להבין את השימוש בלשון של "זה הדבר" בפרשת פילגש בגבעה, "עתה זה הדבר אשר נעשה לגבעה עליה בגורל" (שופטים פרק כ', ט').

האם ניתן לומר שביטוי זה בא להדגיש שהיו כאן שיקולים "כביכול" לשם שמים?

המפרשים מתקשים להסביר את ההבדל בין אירוע זה לאירוע של סדום (עי' אברבנל בפרשת וירא, מלבים, רד"ק ועוד). האם אפשר לומר שהייתה כאן צדקות מופרזת לא לקבל את הנוסע עם פילגשו – השונים מאיתנו ואינם טהורים ומיוחדים כמונו?. רש"י והמפרשים מדגישים שהפילגש לא זינתה תחתיו, וגם הגמ' (גיטין ו:) מביאה לכאן ראיה במחלוקת אם פילגש בקדושין או לא. גם קשה מאד שהבעל, לאחר שניצל בנס מלמסור את עצמו על ידי שהפלגש הייתה מספיק יפה לספק את היצרים של תושבי הגבעה, הלך לישון!!! מסר את אשתו לניוול והלך לישון? הייתכן, אבל אכן כתוב בנ"ך, "ויקם" ופתח את הדלת והנה האשה וכו'.

הנני חושש שהנביא מספר לנו שהייתה עיוות מה אצל שבט בנימין, ובניגוד לסדום ועמורה, כוונותיהם היו לשם שמים, אבל זו עיוות שיכולה להביא למעשה פילגש בגבעה וכל ההשלכות שבו.

ויהי רצון שכל מעשינו לשם שמים יהיו גם עם כוונות לשם שמים!!

ראה בבלוג עוד מקומות בתנ"ך שיש את הביטוי של "זה הדבר":

1.   

    בשעת יציאת מצרים כשבני ישראל ראו את רודפים אחריהם אמרו, "הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבד את מצרים ממתינו במדבר" (שמות פרק י"ד, י"ב(.

2.       כשמשה ציווה את בני ישראל ללקוט את המן, "זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו איש לפי אכלו" (שמות פרק ט"ז, ט"ז).

3.       בהבאת תרומות לבניית המשכן משה ציווה, "זה הדבר אשר צוה ה' לאמר. קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו וכו' (שמות פרק ל"ה, ד'-ה')

4.       כאן בפרשתינו.

5.       כשמשה רבינו הורה לבני ישראל שבנות צפחד צודקות, "כן מטה בני יוסף דברים  זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד לאמר וכו'" (במדבר ל"ו, ה'-ו')

6.       בעת מינוי ומשיחת הכהנים, "ויאמר משה אל העדה, זה הדבר אשר צוה ה' לעשות." (ויקרא ח, ד'-ו')

7.       בחנוכת המשכן, "ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה." (ויקרא ט', ו')

8.       בפרשת שחוטי חוץ, "זה הדבר אשר צוה ה' לאמר". (ויקרא י"ז, ב')

לא מעט מפרשים מסבירים התנהגויות שונות של עם ישראל במדבר שהעדיפו לא לקבל ציוויי ה' ולחיות תחת הנהגתו הייחודית כי פחדו שלא יוכלו לעמוד בדרישות הגבוהות מהם, ולכן העדיפו לחזור מצרימה.

במן מובן את הלשון כי ע"י נפילת המן, קרוב או רחוק מהבית של כל אחד התגלה לעיני כולם מי באמת צדיק ומי לא, וכן לגבי תרומות למשכן, היה בירור מסויים תרומה של מי משתייכת למה במשכן והתגלה הדרגה הפנימית שכל אחד לעיני כולם.

ויש לעיין בכולם כשיהי זמן, אבל אודה לכל אחד שיגיב בבלוג אם יש לו כיוון.