בעל תשובה כנגד צדיק ומי צדיק? - מקץ,תשע"ה

בפרשת השבוע כתוב "אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי, רק הכסא אגדל ממך" (בראשית מ"א, מ'). ובמסורה יש שתי פעמים בתנ"ך את המילה "ישק", כאן ו"שפתים ישק משיב דברים נכחים" (משלי כ"ד, כ"ו). וכותב בעל ה"בני שלשים" שכיהן כאדמו"ר בקוסון שע"פ הזוהר פרעה מסמל תשובה (אולי ההסבר הוא שפרעה היה כל כולו רעה ועדיין ניתן לו הזדמנות לחזור בתשובה לפי בחירתו) וכנגדו יש יוסף שהיה צדיק מעיקרא.

וידועה הגמרא ש"גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד" (יומא פ"ו.) וזה הפירוש שפרעה אומר ליוסף הצדיק "ועל פיו ישק כל עמי" ומתרגם אונקלס "ועל מימריך יתזן כל עמי" שצדיקים מזינים כל העולם וכל הפרנסה בעולם היא בזכותם. אבל "רק את הכסא הכבוד אגדל ממך" ש"מקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינם עומדין" (ברכות ל"ד:) והתשובה מגיעה עד כסא הכבוד ע"ש בהמשך דבריו ודפח"ח ושפתים ישק.

ואולי ניתן לומר ששם במשלי בפסוקים הקודמים (כ"ד-כ"ה) מדובר על חנופה לרשעים "אמר לרשע צדיק אתה" שהדבר הכי שנוא להקב"ה הוא שרשעים מתחזים לצדיקים, מגלגלים עיניהם לשמים ומבקשים שכר כפנחס. ואיזה צדיקים יזכו להזין את העולם? רק אלו המוכנים להסיר את מסכה מהפנים של אלו המתחזים לצדיקים ומשיבים דברים נכחים.

שבת שלום וחנוכה שמח,

מרדכי

בני תורה וצבא - מטות, תשע"ד

בפרשת השבוע כמעט עבר מתחת לראדאר שלנו מלחמת עולם בין מפרשי רש"י ועל כך התנצלויותיי.

"אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא. וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה שנים עשר אלף חלוצי צבא" (במדבר לא, ד-ה). וכותב רש"י ד"ה לכל מטות ישראל "לרבות שבט לוי". ומסביר הרא"ם שאם כתוב בפסוק ה' שהיה סך הכל שנים עשר אלף, יש ללמוד מייתור המילים "לכל מטות ישראל" שגם שבט לוי שלחו אלף אנשים. והוא ממשיך שהיות ומדובר במלחמת נקמת ה' ולא הנוגעת לנחלת הארץ, שבטי אפרים ומנשה לא נחשבו בנפרד אלא כשבט אחד.

וכותב המהר"ל ש"הרא"ם לא הלך בדרך הזה...... ופירוש טעות הוא" והוא מסביר שאם מרבים שבט לוי וגורעים שבט אחר אין כאן כל ריבוי?!?! לכן הוא מפרש שאין הכי נמי היו שנים עשר אלף חלוצי צבא ובנוסף היו עוד אלף משבט לוי שבאו איתם ואלו היו עם הארון, וזאת כי הייתה גזירת הכתוב שיהיו מכל שבט ושבט לנקום במדין. אי נמי, שכדי לנצח במלחמה היה צורך שיהיו כל הלוחמים צדיקים וכשרים ומאוחדים מכל השבטים לכן גם שבט לוי היה צריך להיות בין הלוחמים, אבל עדיין הם לא היו מחלוצי הצבא, אלא חיילים רגילים שלחמו.

ולכארה שני התירוצים מעלים פליאה! כשכל החיילים היו צדיקים, אז יש צורך בשבט לוי כדי להילחם, ובתירוץ הראשון, איפה שמשמע שלא כל הלוחמים היו צדיקים (אולי אפשר להוסיף "בלשון המעטה" מאחר והיה סמוך ומייד לאחר כל העניין של בנות מדין), אז על שבט לוי להיות עם הארון ולא להיות בין הלוחמים. לכארה ההיגיון אומר להיפך. אם כל הלוחמים צדיקים, אז שבט לוי מיותר כלוחמים ומקומם ליד הארון, ורק כשהחיילים האחרים אינם צדיקים, ראוי שלפחות חלק מהלוחמים יהיו צדיקים כמו משבט לוי?

ואולי ניתן לתרץ קושיא זו וגם להשכין שלום בין הרא"ם והמהר"ל על ידי מהלך של המעשי ה' (פרשת פנחס) (למי שלא מכיר: http://goo.gl/qUhZM0 ) ששואל למה כתוב פעמיים בני ישראל בפסוק "השיב את חמתי מעל בני ישראל" "ולא כיליתי את בני ישראל" (במדבר כ"ה, י"א)? ומתרץ שיש שני סוגי חוטאים: יש החוטאים מניאוף ופעור ויש שחטאו שלא מחו על מעשי האחרים. "השיב את חמתי" שמחה עכשיו וכיפר על אלו שלא מחו, ובמעשה ההריגה כיפר על אלו שנאפו ופערו בפועל ולכן "לא כיליתי את בני ישראל". ולפי הפסוקים ומדרשים שם משמע שגם משה, אהרון ובני לוי עמדו ליד האוהל ובכו ורק פנחס קם ועשה מעשה, אז גם שבט לוי היו מהחוטאים, אם לא בפועל, לפחות מאלו שלא מחו.

ואם כן ניתן לומר שהעניין של שבט לוי שהולך עם הארון אינו לתועלת הארון או שבט לוי גרידא, אלא לתועלת עם ישראל, להדריכם בדרך הנכונה והישרה. אז כשכל החיילים היוצאים למלחמה הם צדיקים וישרים, שהם לא חטאו עם בנות מדין ולא עבדו עבודה זרה, אז יש לומר שגם היו עוד אלף משבט לוי שמחו ולא היה צורך בתיקון מעשיהם. לכן הם יכלו להילחם כמו שאר החלומים לצבא. אבל אם אלו שנבחרו מהשבטים לא היו לגמרי צדיקים, אז גם אלו משבט לוי לא היו צדיקים ולא מחו,  אז הם היו חייבים תיקון לא פחות משאר בני ישראל, ולכן הם היו צריכים לצאת עם הארון וללמד ולהדריך את עם ישראל את הדרך של התורה וזה היה התיקון שלהם.

אבל בוודאי כל זה הוא רק בגלל שבני ישראל יצאו למלחמה זו על מנת לכפר על מעשיהם עם מדין, אבל במלחמה לכיבוש הארץ, אז באמת אין צורך בשבט לוי שאין להם חלק ונחלה בארץ ישראל.

הדבר תורה נכתב לזכות כל החיילים הלוחמים למען עם ישראל, לרפואת כל אלו שנפגעו ולעילוי נשמת אלו שנפלו על קידוש ה'.

ערב שבת שלום!!
מרדכי

כמים פנים אל פנים, כך התנהגות הקב"ה איתנו, בהר-בחוקותי, תשע"ג

באמצע התוכחה בתיאור מצבו העגום של עם ישראל כתוב (ויקרא, כ"ו, מ') "והתודו את עונם ואת עון אבתם במעלם בי ואף אשר הלכו עמי בקרי". ומשמע שבני ישראל מתאוששים ממעשיהם הרעים ומתודים על עוונתם. ומה תגובת הקב"ה בפסוק הבא? "אף אני אלך עמם בקרי והבאתי אתם בארץ אויביהם וגו'". ומשמע שהתשובה לא מתקבלת ואף ראה רש"י שמפרש שאין לבני ישראל היתר לעבור עבירות בחוץ לארץ וללמוד ממעשי הגויים.

והאדמו"ר הראשון של בעלז, השר שלום זיע"א מפרש עם משל לבן שאינו מתנהג כראוי ואינו מקבל מרות בביתו איפה שמרעיפים עליו חום וקירבה, אז אביו שולחו לרחוק להתייסר ולהתחנך בדרך הקשה. אבל כמובן, שגם זה בהוראות האבא. לאחר זמן, כשהבן מבין משמעות מעשיו ומתחיל להרהר ולהתחרט, אז נכון שעדיין מוקדם להחזירו אותו הבייתה, אבל אביו בא לרודן ואומר לו שעכשיו כבר אפשר להרפות ולהקל על הבן. וזה הפירוש שה' עדיין הולך איתנו בקרי, שלא נחטוף יותר מדי. עד כאן עיקר דבריו וע"ש.

אבל זה עבור החסידישערס בינינו. למעשה, היה ראוי לשאול מה ההבדל בין ללכת "קרי" ללכת "בקרי" או "בחמת קרי"? ועי' רש"י המפרש את המילה קרי בפירוש ראשון כמקרה, לפרקים, עראי, ובפירוש השני לשון מניעה, קושי. ויש כלל ברש"י שפירוש השני תמיד בא כי יש לו קושי מסויים עם הפירוש הראשון. וכאן בהחלט קשה שמילא עם ישראל יכולים לנהוג עם הקב"ה במקריות או בעראיות, אבל איך אפשר לומר דבר כזה על התנהגות הקב"ה איתנו? האם שייך שהוא מעניש אותנו במקרה או בעראיות? ולכן ברור שיש פירוש אחר  של קושי או מניעות, שאנו נמנעים מהקב"ה ומתקשים אליו, וכך גם הוא מתנהג כלפינו.

וא"כ אולי אפשר לומר שזה ההבדל בין "קרי" ל"בקרי", שקרי הכוונה שאין כוונה או בדווקא, והתדרדרות של בני ישראל הוא התנהלות של מקריות כמו פירוש רש"י הראשון. אבל הקב"ה מתנהג חזרה עם כוונה, "בקרי" שזה פירוש השני במניעות ובקושי. לאחר מכן, הבני ישראל כבר מתנהגים "בקרי" שמתעלמים מהקב"ה בכוונה ובדווקא, ולכן הקב"ה מגיב "בחמת קרי". ואז אחרי כל העונשים בני ישראל מתוודים על שהם הלכו "בקרי" על אף שעדיין הולכים "קרי" והקב"ה מקבל תשובתם וכבר לא הולך איתם בחמת קרי אלא בקרי כמו מקודם. ולבסוף כשעם ישראל כבר לא הולכים אפילו "קרי, הקב"ה מקבל אותם חזרה לארץ ישראל.

ושנזכה במהרה לגאולה קרובה במהרה בימינו אמן!

בברכת ערב שבת שלום,

מרדכי אדלר