יום שישי, 26 באפריל 2013

תיקון המידות מביא לקבלת התורה ולא להיפך, אמור, תשע"ג

(ויקרא כ"ג, ט"ו) וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה. (ט"ז) עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'. (י"ז) ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרנים סלת תהיינה חמץ תאפינה בכורים לה'.

ואין מקרה שדווקא שבת הנופלת לפני ל"ג בעומר נקרא בו על הספירה. ושואל האדמור מסלונים זצ"ל (נתיבות שלום, ספירת העומר מאמר שלישי) שלכארה סיום הפסוק השני " והקרבתם מנחה חדשה לה'" צריך להיות בסיומו של פסוק שלישי לאחר שהביאו את הלחם תנופה ממושביהם?

וע"ש בתירוצו ש"אדם ובהמה תושיע ה'" שבתחילת ספירת העומר – המתייחס ליציאת בני ישראל ממצרים, מביאים את העומר משעורים, מאכל בהמה המסמל את הדרגה הנמוכה שישראל היה בשהותם ממצרים. ואז במשך החמישים ימי הספירה, הוטל עליהם לעלות בדרגה על ידי תיקון המידות כדי להפוך להיות בדרגה של אדם. כי רק מי שהוא אדם ראוי לקבל את התורה, ומבלי המידות, הדרך הארץ הראוי וההתנהגות הנכונה, אין אפשרות לקבל את התורה.

לכן כתוב לאחר ספירת חמישים יום, "והקרבתם מנחה חדשה" כי כעת עם ישראל הפך לבריה חדשה. על ידי תיקון המידות ומביאים מנחה של בני אדם.

והלוואי, שנשכיל לנצל ימי ספירה אלו כדי לתקן את מידותינו בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה".

ערב שבת שלום!
מרדכי

רמז למנהלי סמינרים מן התורה מניין? אמור, תשע"ג

בתקופה זו שכל מנהל סמינר (וחיידר) מלך, ראוי לשים לב לדברים נפלאים הנרמזים בפרשת המקלל.

"ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל" (ויקרא, כ"ד, י') ומסביר רש"י באחד מהפירושים, "מהיכן יצא..........? מבית דינו של משה יצא מחויב", וממשיך שהיה בן של מצרי ולא נמנה על אף שבט ולכן בא לנטוע אהלו בשבט דן מצד אמו. והמזרחי מוסיף שאפילו שמדובר בשנה ראשונה טרם הגזירה של הדגלים, עדיין יצא חייב מבית דין של משה שאינו יכול להיות יחד עם שבט דן.

ומה קרה? מה כל כך נורא? מה איכפת לאף אחד?

"וינצו במחנה"  וכותב הבעל הטורים, "שניים במסורה, כאן ו"וינצו שניהם בשדה" (שמואל ב', י"ד, ו') וכמו ששם מדובר בשני בני מלכים, אבשלום ואמנון, שלא חסר לאף אחד מהם לא כבוד ולא כסף אבל עדיין מצאו על מה לריב, גם  כאן במדבר, כשלא חסר שום דבר לאף אחד תמיד יהיה מי שינצל את עמדת הכוח שלו כדי להציק לשני על לא עוול בכפו.

ואומר הכלי יקר, מי היה אותו ישראלי שמנע מהבן איש מצרי מלנטוע אהלו? "איש ישראלי" אחד שלא היה לו כל חשיבות מצד עמצו, וכל חשיבותו היה מצד שהוא נולד ישראלי.

אבל רש"י מרמז לנו משהו הרבה יותר עמוק. בדרך כלל מבית הדין אחד יוצא זכאי ואחד יוצא חייב, אבל כאן כתוב "ויצא" הוא לבדו יצא מבית הדין בלי פיתרון. הוא בא לשאול את בית הדין אם ישנה אפשרות למנוע מאותו אחד צעקני (וכנראה בודד, כשאר השבט שתקו - נשמע מוכר??!!) מלהציק לו, ובית הדין לא מצאו לו פיתרון.

כשיש יהודי במצוקה – אין להסתפק בפסיקה יבשה של הדין אלא יש למצוא לו פיתרון.


וא"כ, נוכל להבין למה התורה מזכירה את שלומית בת דבורי רק בפסוק השני, ולא בפסוק הראשון עם איזכורם של הניצים. אלא שאין הכי נמי, אותו מנהל הצליח למצוא באמא איזשהו פגם, ולא רלוונטי אם אמיתי או מדומיין,  אבל מה זה קשור לבן שמשתדל להיות חלק מעם ישראל? אלא שהיות ובית הדין לא טיפלו לא במצוקה שלו ולא באכזריותו של הישראלי בסיבוב הראשון, בדרך מה שהרב פרומן ז"ל היה מכנה, "ניסיון לטאטא נמר מתחת לשטיח", בסיבוב השני הגיע לבית הדין תיק הרבה יותר כבד והרבה יותר רציני, והכל כי לא טיפלו בהתחלה בבעייה הקטנה של מקום ללון לבנו של שלומית בת דברי.

יום שישי, 19 באפריל 2013

ניצול תמימות של אחרים בשם הדת - סממני מולך, אחרי מות-קדושים, תשע"ג

התורה מזכירה קבוצה של עריות כשלבסוף מזהירה (ויקרא י"ח, כ"ד-ל) "אל תטמאו בכל אלה וכו' ותקא הארץ את יושביה וכו'". ולכארה לא כל העריות מוזכרות כאן אז למה דווקא אלו, וכן קשה למה מוזכרת עבירת מולך בין העריות שזו עבירת עבודה זרה?

וראיתי באברבנל ובעוד מפרשים שהעריות המוזכרות כאן הן אלו שיש ניצול של קירבה והסתמכות, ולכן יותר קל להיכשל בהן, ומנגד הכישלון יותר פוגעני. אחות, דודה, כלה, בת וכו', ואולי אפילו אפשר לומר שאשת עמיתיך (פסוק כ') גם כן לרוב קורה מתוך קירבה בין המשפחות או מתוך ייחסי עבודה או מרות, וכנ"ל. אבל את הימצאות של עבירת מולך כאן הוא מסביר באופן אחר.

אבל אולי אפשר לומר שגם מולך, כפי שרש"י מסביר "שמוסר בנו לכומרים" מדובר בניצולם של כהני הדת את התמימות של העם, ולא רק תמימותם, אלא תמימותם הדתית ורצונם להתקרב לאלוקיהם. וכאן התורה מלמדת אותנו שניצול השני באיצטליה דתית אינו אלא מולך, עבודה זרה ממש, ועל זה תטמא הארץ ותקיא הארץ אתכם.

וברוך שכוונתי לדברי החינוך מצוה ר"ח שמצאתי לאחר כתיבת דברים הללו, וז"ל: "וזה הענין (עי' סמ''ג ל''ת מ) שאין החיוב בא אלא במקצת הזרע ולא בכולם) (סנהדרין סד ב), אפשר שהיה מפני שהכומרים השקרנים היו מבטיחין אבי הבן כי על ידי תקרובת בן זה, יצליח שאר זרעו בכל אשר יפנה, ותהיה הברכה והטובה מצויה בביתו, ולרב תרמיתם, לא רצו מתחלה לקבע החק רק במי שישאר לו זרע מלבד אותו שהוא נותן להם, פן ימאנו מלשמע אליהם, הן לשרפו לגמרי, הן להעבירו בתוך הלהב, כדעת קצת המפרשים, ולמען יבטיחו גם כן על הברכה והטובה בנשארים ויתפתו אליהם מתוך כך הפתאים, ולכן לא חיבה התורה בענין, רק כשהוא כעין עבודתן ולא בצד אחר".

ורואים מזה שממש מדובר בניצול תמימותם בהבטחות שווא של כוהני הדת.

ולכן עבירת מולך גם מוזכר ממש עם משכב זכר ובהמה, שאין מדובר בעבודה זרה רגילה שאדם עובר מרצונו ולהנאתו, אלא שמדובר בניצול מהסוג הציני והשפל ביותר.

שנזכה כולנו לשבת שלום בתוך ארצינו לנצח ונזכה לביאת גואלינו במהרה בימינו אמן!
מרדכי

יום רביעי, 17 באפריל 2013

עם ישראל במצוקה? גם לך מותר להביע דעה!!


בני אדם אוהבים לפשט דברים, שחור לבן, טוב ורע, מצווה עבירה וכו'. ומה לעשות שה' ברא את העולם עם הרבה אפור, בינוניים, ניוטרליים. אנשים מפחדים להביע דעה, עמדה, משאלה מתוך פחד שה"עוילם" יתייג אותם כשייכים לקבוצה זו או אחרת.

וראה זה פלא. עם ישראל נהיה לעם ביציאתם ממצרים (כפי שהרחבנו כאן) ועוד לא עברו שישה ימים והעם הטרי והצעיר נתקל במצוקתו הראשונה בצורה של כל עם מצרים מאחוריהם וים לפניהם. ועי' בתרגום יונתן בן עוזיאל המרחיב על הפסוקים (שמות פרק י"ד, י'-י"ד). (המקור למטה) ומעניין שבפסוק י"א הוא מוסיף ש"רשעי הדור" אמרו למשה "המבלי אין קברים במצרים?" ומאיפה ידוע לו שמדובר ברשעים? אלא שלכארה זה מדוייק לו כי בפסוק הקודם הוא תרגם "ויצעקו אל ה'" כ-"ויתפללו אל ה'", ופשוט שהמתפללים היו צדיקים, ואם כן אלו שדברו עכשיו מוכרחים להיות הרשעים, ומשה אפילו לא טרח לענות להם.

אבל איך אפשר להבין המשך דבריו בפסוק י"ג, שארבע קבוצות היו במדבר ולכל אחת הייתה דעה שונה, להיכנס לים, לחזור למצרים, לערוך מלחמה והאחרונה לעשות תכסיסין, ולכל אחת מהקבוצות משה ענה את התשובה המתאימה לה. אבל לא מוזכרים הצדיקים ולא מוזכרים הרשעים אז או שהיו שש קבוצות, את הארבע קבוצות עם הפתרונות שלהן, הצדיקים שהתפללו, והרשעים שאמרו "המבלי אין קברים במצארים שמשה רבינו בפסוק הקודם התעלם מתלונותיהם?

אלא שצריך לומר נתינת עצות ופתרונות אינם קשורים כלל לצדקות או רשעות. ייתכן שאחד יעלה פיתרון והפיתרון צודק כי הוא נובע מהצדקות שלו והשני יעלה אותו פתרון שלא צודק כי הוא נובע מהרשעות שלו. אבל לאלו משה רבינו התייחס ולאלו לא!!

ורואים מכאן דבר מבהיל. כשעם ישראל במצוקה, הצדיקים, בנוסף לתפילותיהם, עדיין ראו צורך וחובה להעלות ארבעה פתרונות שונים, אפילו לחזור למצרים, כמו שאמרו הרשעים ומשה התייחס אליהם ודיבר איתם והסביר להם למה הם לא צודקים. אין מקום לפסילות, ואין מקום לדחייה על הסף, מה שנקרא ברחוב "ללכת ראש בקיר". 

התפקיד של מנהיג הוא להסביר ולהדריך, להתייחס ולרומם את העם, ובמיוחד התפקיד של המנהיג הוא לקרוא את המפה ולראות שהעם במצוקה, גם אם הוא בדרגתו וברמה שלו, מתוך אמונתו וביטחונו בהקב"ה אין הוא מרגיש בסכנה האורבת על העם. ויתירא מזו, גם אם מעלים פיתרון שה"רשעים" העלו מכבר, יש עדיין מקום להתייחס אליו.

אלו הן קצת מהמחשבות שהיו לי אתמול, כשכל קשר בין הנכתב לעיל לענייני דיומא ייעשה על דעת הקורא בלבד.

שלכם,
מרדכי 

{י} ופרעה חמא טעות צפון משתזיב וקריב קדמוי קרבנין וזקפו בני ישראל ית עיניהון והא מצראי נטלין בתריהון ודחילו לחדא וצלו בני ישראל קדם ה'.

{יא} ואמרו רשיעי דרא למשה המן בגלל דלא הות לנא בית קבורתא במצרים דברתנא לממת במדברא מה דא עבדת לנא להנפקותנא ממצרים.

{יב} הלא דין הוא פתגמא דמלילנא עמך במצרים יתגלי יי עליכון וידון למימר פסק מננא ונפלח ית מצראי ארום טב לנא דנפלח ית מצראי מדנמות במדברא.

{יג} ארבע כיתן אתעבידו בני ישראל על גיף ימא דסוף חדא אמרה ניחות לימא וחדא אמרה ניתוב למצרים וחדא אמרה נסדרה לקובליהון סדרי קרבא וחדא אמרה נבלבלא לקובליהון ונערבבה יתהון  כיתא דהוה אמרה ניחות לימא אמר להון משה לא תדחלון אתעתדו וחמון ית פורקנא דה' די עביד לכון יומא דין  כיתא דהות אמרה ניתוב למצרים אמר להון משה לא תתובון ארום היכמא דחמיתון ית מצראי יומא דין לא תוספון למיחמיהון תוב עד עלמא.

{יד} כיתא דהוה אמרה נסדרה לקובליהון סדרי קרבא אמר להון משה לא תגיחון דמן קדם יי מתעביד לכון נצחנות קרביכון  כיתא דהוה אמרה נבלבלא לקובליהון אמר להון משה שתוקו והבו יקרא ותושבחתא ורוממו לאלהכון