יום חמישי, 26 בדצמבר 2013

כאוס כתוצאה מהשלמה עם הגורל - וארא, תשע"ד

סיפור אמיתי.
אחד נסע בכביש המהיר בארה"ב כשפתאום קפץ סוס לתוך הכביש. מעוצמת הפגיעה של הרכב, הסוס עף באויר ונחת על גג המכונית. הגג של המכונית קרס והרג את אשת הנהג. הנהג תבע (בין היתר) את יצרן המכונית ובית המשפט מצא שהיצרן נכשל ביצירת גג שאינו עמיד למשקל הסוס וחייבו ב1.5 מיליון דולר (גרין "השופטים התליינים של עסקים" פורבס, אפריל 7, 1986 עמ' 63). לא הנהג, לא בעל הסוס אלא יצרן המכונית.

מוגזם, לא? אז הנה סיפור נוסף: אשה בשם סטלה ליבק קנתה קפה בחנות מקדונלדס (מזון מהיר), נסעה עם נכדה מהחנות, בקשה ממנו לעצור בצד כדי שתוכל להוסיף סוכר וחלב לקפה, הניחה את הכוס בין ברכיה וכשפתחה את המכסה, הקפה בדרגת חום של כמעט 95 מעלות נשפך עליה וגרם לה לכוויות קשות. בית המשפט חייב את מקדונלדס ב2.9 מיליון דולר כפיצויים ישירים ועונשיים!!! יש אתר על שמה http://www.stellaawards.com לפסיקות משפטיות אחרות לא פחות הזויות ומוגזמות מזו.

מה אחריות האדם כלפי עצמו?
שני פסקי דין הללו, ועוד רבים הדומים להם מבטאים את הלכי רוח המתפשים שיש את מי להאשים עבור כל דבר שקורה לאדם והוא עצמו איננו אחראי לכלום. לא רק בתחום המשפטי ונזיקי אלא גם בתחום ההתנהגותי, הרפואי והמוסרי. ואין זה רק בארה"ב אלא שגם בארץ כבר הוגש בג"ץ 366/03 הדורש מאת המדינה להציב רף מינימום הנדרש לכל אחד להתקיים בכבוד. הועלתה הטענה שהמדינה חייבת להגן על אזרחיה מפני מחסור חומרי – רעב, מקום מגורים, לבוש ואפילו חשמל ומים וכל מה שנדרשת ל"רמת חיים נאותה". אין אדם אחראי על עצמו אלא המדינה חייבת לדאוג לו.


בני ישראל במצרים ועשרת המכות.
בפרשת שמות המפרשים אומרים בכמה מקומות שלאחר פטירת אחרון השבטים, בני ישראל נכנסו להתדרדרות נוראית עד לשער המ"ט של טומאה. יש שלומדים את זה מהפסוק "ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו" (שמות ג', ז') צעקו מפני הנגשים ולא אל הקב"ה. אבל איך ייתכן כזאת התדרדרות בצניחה חפשית בתוך דור אחד או שניים? ואולי הסיבה נעוצה כבר בראשית בואם של יעקב והשבטים למצרים. שם אנו מוצאים שיוסף אומר להם, "וישבת בארץ גשן........ וכלכלתי אתך שם כי עוד חמש שנים רעב פן תורש אתה וביתך וכל אשר לך (בראשית מ"ה, י'-י"א). יוסף אומר להם שיחלק להם מילגות קיום והבטחת הכנסה וידאג ל"רמת חיים הנאותה" הנדרשת. וכן לאחר פטירת יעקב, הרבה לאחר שהרעב הסתיים, כשהאחים מודאגים מה יעולל להם יוסף כתוב, "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו" (שם נ', ט"ו) ולא ברור בדיוק ממה הם מפחדים? האם סברו הם שיהרוג אותם? שימכור אותם לעבדים? ואולי מתשובת יוסף אפשר להבין ממה פחדו, "ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וידבר על לבם (שם שם, כ"א). הם פחדו שעכשיו יהיה קיצוץ בקצבאות, שיוסף כבר לא יכלכל אותם ויסף מרגיעם שאין להם ממה לחשוש.

לקיחת אחריות בזמנים נורמטיביים.
מצב הזה, לחיות על חשבון אחרים ולא להיות עצמאי, לעשות השתדלויות קיצוניות כדי לא להיות חלק מדרך ארץ ויישוב העולם בכוחם לדרדר במדרון חלק את מוסריות האדם עד לדרגה הכי נמוכה בטומאה. על אדם לקחת אחריות על מעשיו ועל התוצאות. לפי זה, אולי ניתן לומר שעשרת המכות היו גם "מידה כנגד מידה" ליהודים ולא רק למצריים. מה שמאפיין את עשרת הדברות הוא החוסר שליטה בכוחות הטבע, היפוך לגמרי של סדר עולם. יהודי וגוי שותים מאותו כוס, ליהודי יש מים ולגוי יש דם. חיות רעות מסתובבות בשוק והורגות רק את הגויים. הכאוס הזה בשליטה מלאה של הקב"ה ולאדם אין כל אחיזה על גורלו. הקב"ה מלמד אותנו שדווקא בזמני כאוס מיוחדים אפשר לומר ש"אין מה לעשות", "זה מה שיש", אבל בתקופות נורמליות יש מה לעשות ועוד איך!

אין כל סתירה בין האמור מעלה לעובדה שיעקב שלח את יהודה לפתוח ישיבה טרם בואם לגשן, ושבהתחלה היה רעב במצרים וכל העולם. נכון, ההתחלה הצדיקה את אי עשייה ואי השילוב, בדיוק כמו שהחזון איש, הגרי"ז והפונוביזר רב הקימו עולם הישיבות לאחר השואה בכל מחיר ובכל דרך. אבל הרעב היה רק עוד חמש שנים ועד שיעקב ואחרון השבטים נפטרו עברה תקופה ארוכה ועם ישראל גדל בכמויות ומשהו צריך להשתנות, משהו צריך לזוז ולהתקדם.

בברכת שבת שלום!!
מרדכי

נ.ב. אין האמור לעיל מתייחס ליחידי סגולה הקיימים בכל דור ודור אלא להתנהגות הכלל.

יום שישי, 20 בדצמבר 2013

היופי שבשם - שמות תשע"ד

יש חשיבות ועומק בשמות של פרשיות התורה, ובוודאי בשמות החמישה חומשים. השבוע אנו מתחילים גם ספר שמות וגם פרשת שמות. יש להניח שהחומש והפרשה נקראים על שם "שמות" השבטים המוזכרים בתחילת הפרשה. ואם יש חשיבות לשמות של הפרשיות והחומשים, בוודאי שיש חשיבות לשמות של כשברור שחשיבות הזו נובעת מהכוונה מאחורי קריאת השם. יש גם לזכור ששמות השבטים אינם סתם שמות אלא שהם נחקקים על האורים והתומים.

וראוי לשים לב שעל האורים והתומים נכתבים לוי ויוסף ולא מנשה ואפרים, וסביר להניח שהסיבה היא כי הם נקראו על ידי האבות ואמהות, כשמנשה ואפשרים נקראו "רק" על ידי יוסף ואשתו.

לאחר עיון קל בנימוקים שניתנו לשמות של השבטים יש מקום להתפלא איך שמות הללו ראויים להיכתב על האורים ותומים ולהיות חלק ויסוד שכל מה שקדוש לעם ישראל. נכון שיהודה ואחרים ראויים אבל קשה מראובן ששמו מבוסס על "כי ראה יהוה בעניי כי עתה יאהבני אישי" (בראשית כ"ט, ל"ב) שמבטא אהבה בין בעל ואשה. שמעון נקרא "כי שנואה אנכי ויתן לי גם את זה" (שם ל"ג). ולוי ש"עתה הפעם ילוה אישי אלי (שם ל"ד). ובודאי שהעולה על כולם הוא יששכר ש"נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי".

ומסביר הקדושת לוי שבוודאי ובוודאי השמות הללו מזכירים תאוות ורגשות מהבסיסיות ושפלות ביותר הידועות לבן אנוש. אבל דווקא אלו כשמנווטים אותן לבורא יתברך שמו ומעלים אותן עד כסא הכבוד ובכך מטהרים ומקדשים את האדם, אין דבר יותר ראוי מלשים על האורים ותומים ולקדש שם שמים ברבים. וידוע שבמקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

העבודה המוטלת עלינו היא להתמודד עם הניסיונות מסביבינו - כשאנו מנהלים את חיינו כמנהג העולם, ועם זה לעבוד את ה'. נכון שאין אנו מחפשים ניסיון, אבל גם יש לדעת איך מתמודדים איתו ומה גבול ההשתדלות שיש לנקוט כדי לא להיתקל בו.

בעזרת ה' שנזכה כולנו לטהר מחשבותינו, רגשותינו ושאיפותינו לעבודת הקב"ה.
ערב שבת שלום ומבורך!
מרדכי

יום שישי, 13 בדצמבר 2013

סדרי עדיפויות לאומיות - ויחי, תשע"ד

השבוע בעזרת ה' הילדים יחזרו הביתה ויספרו על יעקב ששכל את ידיו בין מנשה ואפרים והניח ימינו על ראש אפרים על אף שהוא הצעיר. פחות שמים לב שהוא גם הקדים את אפרים לפני מנשה בברכה כמו שכתוב, "וישם את אפרים לפני מנשה" (בראשית מ"ח, כ') ורש"י מפרש, "בברכתו לפני אפרים להקדימו בדגלים ובחנוכת הנשיאים" (שם). וקצת קשה להבין את רש"י כי למעשה הברכה הגיעה ביחד לשניהם ורק בהנחת הידיים ובניסוח הקדים אפרים למנשה ולכן רש"י היה צריך להוסיף לגבי הדגלים וכו'. אולם היה גם אפשרי לברך קודם את אפרים ואח"כ לברך את מנשה וצ"ע.

אבל מזה יש להתפלא שבברכות לשבטים יעקב הקדים את זבולון ליששכר אפילו שיששכר נולד לפני זבולון, ושם רש"י לא מעיר דבר (לכארה יש גם חוסר סדר נוסף שהפריד בין דן לנפתלי בברכות לגד ואשר ביניהם)?

וידוע שזבולון יפרנס את לומדי התורה, יששכר. ואולי ניתן ללמוד מיעקב שבסדרי העדיפויות והעדפה, ואולי אפילו בהשתדלויות לאומיות וחלוקת משאבים, יש להקדים את ה"זבולונים" קודם ל"יששכרים" כי בדרך זו דואגים גם ליששכר. לעומת זאת, אם ידאגו קודם ליששכר יש סיכון גדול שזבולון ייפול ואף יששכר ייפול.

ורק בהערת אגב:
כל ערוצי התקשורת במשך השנה מתעלמים כמעט כליל ממצב התנועה בירושלים. יש פקקים בנתיבי איילון, גהה, וכל המקומות הקיימים במדינת תל אביב. הקב"ה הראה להם דווקא בתקופה של עשרה בטבת שידברו אך ורק על ירושלים. ולכן מזכירים גשמים בברכת הגבורות.

ערב שבת שלום ומבורך לכל עם ישראל,
מרדכי אדלר

ובשבת ראיתי שכיוונתי לנצי"ב שאומר דברים כעין זה, ואולי יש להוסיף שיש שלושה מקומות בתורה שזבולון הוזכר לפני יששכר: כאן, בהעמדת הנשיאים לחלוקת הארץ ובזמן ברכת משה. ויש להמשיך באותו קו מחשבה שבכל המקומות הללו מדובר בחלוקת משאבי כלל ישראל, לעומת שאר המקומות שמדובר בעניינים טקסיים וכבוד, שאז יש לכבד את יששכר קודם.

יום שישי, 6 בדצמבר 2013

אמת או שקר? הכל בעיני המתבונן - ויגש, תשע"ד

"ונאמר אל אדני יש לנו אב זקן וילד זקנים קטן ואחיו מת" (בראשית מ"ד, כ') ורש"י על אתר מביא בשם הילקוט, "מפני היראה היה מוציא דבר שקר מפיו, אמר אם אומר לו שהוא קיים, יאמר הביאוהו אצלי". ולכארה קשה שבאופן כללי אסור לשקר כפי שכתוב "ולא תשקרו איש בעמיתו" (ויקרא י"ט, י"א) וכן "מדבר שקר תרחק" (שמות כ"ג, ז') וגם אם נאמר שדינים אלו נאמרו רק בענייני ממונות, עדיין מדובר בשבטי י-ה הנחשבים כתלמידי חכמים והגמ' בב"מ דף כ"ג: אומרת ש"אמר רב יהודה אמר שמואל: בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו: במסכת, ובפוריא, ובאושפיזא."?

היתר נוסף לשנות מהאמת הוא מפני השלום או מפני סכנת נפשות וצ"ע אם זו כוונת רש"י כאן שנותן סיבה מפורשת "מפני היראה"?

ועי' במהר"ל שקשה מדלעיל שהאחים כבר אמרו ליוסף ש"האחד איננו" (שם מ"ב, י"ג) ועכשיו אומרים שהוא מת, אז לא רק שהאחים שקרנים כמו שרש"י כותב אלא שהם גם לא שקרנים מוצלחים מי יודע מה? המהר"ל לאחר אריכות לא אופיינית מסביר שהשקר כאן היה בעיני האחים עצמם ובכוונתם. שמקודם מה שאמרו "האחד איננו" כוונתם הייתה שלא ידענו אם יוסף מת או לא ולכן התפזרנו בין העשרה שערים לחפשו. אבל עכשיו לאחר שהוא לא בא ואין זכר ממנו, יש עכשיו חזקה שהוא מת ולא רק שחסר להם הידיעה אם מת או לא. וזה שקר, כי גם מקודם וגם עכשיו יש להם אותה ידיעה ושום דבר לא השתנה ולכן רש"י מסיק שהאחים שקרו.

וקשה להבין תוכן דבריו? האם כשאדם מביע מה דעתו בנושא מסוים ואחר כן משנה דעתו שקר ייקרא? לפי דברי המהר"ל השבטים סברו מקודם שהוא חי ולכן התפזרו ועכשיו איבדו כל תקווה וסברו שיוסף מת, ומה שקר בדבר?

אלא שצריך לומר שיש כאן חידוש בעניין של שקר. אין כאן שקר במה שהם הביעו הערכתם שיוסף מת או איננו, ולכן לא היה כל איסור חס וחלילה במעשה השבטים. אלא שרש"י מלמד אותנו שהיראה מפני הצורך להביא את האח הנוסף גרם להם להעריך את הנתונים ואת השיקולים בצורה לא נכונה, ואצל השבטים בדרגתם זה ייקרא שקר. אבל שקר זה הוא בינם לבין עצמם ולכן אין כל איסור.

ועי' במשך חכמה שלכארה חולק על רש"י ואומר שאין כאן כל שקר בהתבסס על הגמ' כתובות כ"ב: שמדובר בטענת ברי.

ולולא דמסתפינא, הייתי אומר שרש"י זה אינו במקום הנכון ו/או לפחות צריך לקוראו יחד עם הפסוק, "ויצא האחד מאתי ואמר אך טרף טרף, ולא ראיתיו עד הנה" (שם מ"ד, כ"ח). בפסוק זה האחים מצטטים אביהם יעקב במילים שלא אמר בהקשר של ירידת האחים למצרים אלא בזמן שהביאו לו את הכתונת פסים של יוסף. ואם כן, לא ייתכן שבזמן שמצטטים אביהם יאמרו שהאח "איננו" שלשון זו אינה עולה בקנה אחד עם "טרף טרף". אבל עדיין אין בזה לתרץ את הקושיות דלעיל וצ"ע.

ערב שבת שלום,
מרדכי

בשבת מצאתי שלא שלשון הילקוט שרש"י מביא אינו אומר שהיה שקר, ושזו התוספת של רש"י. לא מעט מפרשים מתפלאים על רש"י שמחלק בין הלשון "איננו" ל"מת", שאין הבדל ביניהם וכמו שמוצאים אצל חנוך לשון "ואיננו" והכוונה למת.
ובצדקת הצדיק כתוב שהקב"ה הבטיח עבדות לפני קיום ההבטחות של הברית בין הבתרים. יעקב חשב שהוא קיים את העבדות על ידי העבדות אצל לבן (וחדשתי שזה מרומז בפסוק "זה לי עשרים שנה בביתך עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנתיך ושש שנים בצאנך" (בראשית ל"א, מ"א) ובפעם השלישית כתוב "שנים" ולא "שנה" ו"שנים" בגימטריה 210). לכן מיד אחר כך כתוב שיעקב ביקש לשבת בשלוה, כי סבר שכבר זכה צאת ברכוש גדול. ואז השבטים מכרו את יוסף לעבד כדי שעל ידי עבדותו תתקיים העבדות, ולכן הם אמרו "ואיננו". אבל עכשיו שראו שהשולט על מצרים רוצה לקחת בנימין לעבד, אז הם הבינו שיוסף לא היה עבד ולא התקיימה העבדות על ידו ואם כן זה סימן שהוא כבר מת, ולכן עכשיו שינו את לשון ל"מת".