מקושש העצים ואחריות עם ישראל - שלח, תשע"ד

בסוף פרשתנו מסופר על האיש שקושש עצים בשבת: "וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת". וכותב רש"י: "בגנותן של ישראל דיבר הכתוב, שלא שמרו אלא שבת ראשונה, ובשנייה בא זה וחיללה". מדוע חטא של אדם יחיד נחשב "גנותן של ישראל", שזה כולל גם את משה, אהרון וזקני העדה?

אלא שעם ישראל דומה לחבל (דוגמא של בעלי החסידות והמוסר) עם קצה אחד למעלה (הצדיקים) והקצה השני למטה. כשקצה אחד עולה, נמשך כל שאר החבל איתו, וכן ח"ו להיפך. כאשר יהודי קושש עצים בשבת, גנאי הוא לכל העם כולו. וכמו האימרה הנפוצה אצל החפץ חיים, "כשילדה מסרקת שערותיה בשבת בראדין בדרך אסורה... יש ח"ו פוגרום במוסקבה".

לכן אמרו חז"ל שחובתה של הסנהדרין הייתה לעזוב את מושבה בבית-המקדש, להפסיק לקיים את הדיונים, ו"לילך ולקשור חבלים של ברזל במותניהם... ויחזרו בכל עיירות ישראל וילַמדו את ישראל". כי אם יהודי אחד אינו מתנהג כראוי, אין זה הגורם לירידת עם ישראל אלא הסימפטום למצבו. וכן להיפך, אם מעשה שלילי אחד מכתים את כל העם, על-אחת-כמה-וכמה שמעשה חיובי אחד של יהודי אחד מעלה את כל העם ומביא תשועה והצלה לכל העולם כולו.

וראיתי השבוע סיפור מדהים (המשפחה י"ד סיון, תשע"ד) שבעת שרצו להגיע להסכמות על פטור בנות משירות צבאי/שירות לאומי שגדולי ישראל הכריזו עליו כ"יהרוג ואל יעבור" באו לפני הסטייפלער זצ"ל שמציעים שכל בת תצהיר שהיא שומרת שבת ובכך תזכה לפטור. הסטייפלער התנגד כי "אמירה כזו פירושה גם בשוגג. מי יכול להצהיר דבר כזה? אפילו אני לא." לכן סוכם שההצהרה תהיה בדמות אי נסיעה בשבת ושמירת כשרות.

האם אפשר להבין זאת? מדובר בהצהרה כלפי ממשלת הציונים? מדובר בעבירה של יהרוג ואל יעבור? מדובר בחשש רחוק של איסור בשוגג? ובכל זאת פסק הסטייפלער שעדיין אסור לשקר. ומסיים הסיפור שהרב שך זצ"ל שמע זאת אמר שהבנה כזו יכולה להיות רק "חידוש של הסטייפלער..

בתקופת מלחמת העולם הראשונה טורקיה ששלטה בארץ, הייתה במצב מלחמה עם רוסיה, שעולים רבים שעלו ארצה היו נתיניה. כך שיהודים רבים עמדו בפני הברירה, להיות מגורשים מהארץ כאזרחי מדינת אויב, או לקבל אזרחות עותומנית. אלא שכדי לקבל את האזרחות היה צורך בשבועה שהאדם נולד בארץ, נתון שלא היה לרוב האנשים. הרב מימון שהיה ממנהיגי ´המזרחי´ והרב ציטרון שהיה רבה של פתח תקווה וחתנו של הרגוצ´ובר, שהיו באותה צרה, החליטו לשלוח מברק לרגוצ´ובר ולשאול אותו האם אפשר להשבע שבועת שקר במצב כזה. (הרי הארץ שייכת לנו, ואין זכות לאומה אחרת לגרש יהודים מתוכה) לאחר זמן קיבלו מברק שבו נכתב שוודאי אפשר, כיוון שעל הפסוק ´ולציון יאמר איש ואיש יולד בה´, הגמרא דורשת ´אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה´ - הרי שהמצפה לראותה ועולה אליה, הרי הור כאילו נולד בה, ולכן יכול להשבע ´שנולד בארץ´. וכך נשבעו השניים וקיבלו אזרחות עותמנית. לרב ציטרון זה עזר, אבל הרב מימון גורש מהארץ לאחר זמן ´בעוון´ שהיה ציוני. אלו הם גדולי ישראל.
גם כשדואגים לעם ישראל בכלליותו, הם דואגים גם להתנהגות של כל פרט ופרט. אין זה מספיק שכל אחד יצהיר ויזכה לפטור, אלא שגדולי ישראל אמיתיים דואגים שההצהרה תהיה אמיתית וכנה ב100%.

בימים קשים אלו שעדיין לא ידוע מה עלה בגורלם של שלושת החטופים אבל אין לי כל צל של ספק שהאחדות בכל חלקי העם והתפילות לא יחזרו ריקם.

(מבוסס על שיחות קודש תשמ"א, ג', עמ' 717)

כח הציבור - להציל או להשחית? שלח, תשע"ג

"והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לעלה לריח ניחח ליהוה ומנחתו ונסכו כמשפט ושעיר עזים אחד לחטת. וכפר הכהן על כל עדת בני ישראל ונסלח להם כי שגגה הוא........... ואם נפש אחת תחטא בשגגה והקריבה עז בת שנתה לחטאת." (במדבר ט"ו, כ"ד-כ"ז).

ובולטת השאלה שברור לכולנו שהסיכוי של אדם בודד לחטוא בשוגג גדול אין ספור מהסיכוי ש"עיני הציבור" – מנהיגי הדור, בית דין הגדול יטעו ויגרמו לכל העם לטעות אחריהם, אז למה הוזכר חטא העדה קודם?

ועיין רש"י ד"ה "לחטת": "חסר א', שאינו כשאר חטאות, שכל חטאות שבתורה הבאות עם עולה החטאת קודמת לעולה....... וזו עולה קודמת לחטאת". והגמרא (זבחים ח') מסבירה שרק לאחר שפרקליט החייב זכה בדין – קרבן החטאת, אפשר להביא למלך מתנה – עולה, ורש"י לא מסביר למה כאן שונה?

ויש לומר שיש כאן יסוד גדול. כח הציבור מהווה חרב פיפיות בידו. מצד אחד כפי שכתוב בזהר הקדוש (ח,ג – קצ"ח) ונפסק להלכה, "כמה חביבים ישראל לפני הקב"ה, שאפילו חטאו לפניו ומחייבים לפניו כל הזמן, הקב"ה עושה זדונותיהם לשגגות". וכן אנו מוצאים ביוה"כ "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים" ולכן "כי לכל העם בשגגה". אבל כל זה בתנאי שבני ישראל באחדות ובהרמוניה אחד עם השני. אבל כשקמים קבוצות קבוצות ומחליטים שהוא לא מתאים לגור בינינו, והיא לא מתאימה ללמוד עם בנותינו, וגורמים לפירוד בעם, אז לא רק שאין זדונותיהם נחשבים לשגגות, אלא אפילו קשה לתפילותיהם להתקבל כפי שכתוב בגמרא (ברכות ח') "אימתי עת רצון בשעה שהציבור מתפללין.

ויש כאלו שחושבים לפטור את עצמם מן הדין בזה שהם שמעו בקול הרבים, בקול המנהיגים וכך כולם עושים בלי לחשוב באוופן עצמאי. ורואים בגמרא (הוריות ב, ועיין בספרי פיסקא קי"א) שזה ממש דעת בעלי בתים הפוכה מדעת תורה. כי יש צד בגמרא שאם בית דין פוסק שמותר לאכול, ויחיד אוכל ממנו בידיעה שמדובר בחלב (שבדרך כלל אסור), רק הוא סבור שמותר כפי שאמרו הרבנים אז הוא פטור מלהביא קרבן. אבל ציבור שאכלו ביודעם שמדובר בחלב אבל סברו שמותר כי כך הרבנים פסקו, אז כן צריכים להביא קרבן. וזה בא ללמדנו כמה חשובה החשיבה האינדבידואלית, שיחיד שחושב לבד פטור מקרבן, אבל ציבור שפועל יחד, כנראה נפגמה החשיבה ולכן חייבים קרבן.

(מבוסס על המשך חכמה והאש דת)

בברכת שבת שלום ומבורך,
מרדכי אדלר