יום ראשון, 24 במרץ 2013

מתי ואיך הציבור החרדי יזכה לצאת ממצרים? פסח, תשע"ג


"אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וכו'" ושואל המפרשים למה מצוות העשה של אמונה לא נכתב בלשון ציווי כשאר המצוות? וכן למה אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כשאפשר לומר אשר ברא את העולם או אשר ברא את האדם? ובצדקת הצדיק מסביר[1] שמצרים מסמל את הדמיון, והדמיון הוא מה שמונע את האמונה בהקב"ה וכפי שאמר פרעה[2], "מי ה' אשר אשמע בקולו... לא ידעתי את ה'". וברגע שמסירים את הדמיון, אין כל מניעה מלהאמין בהקב"ה, ולכן כל יהודי כשיוצא מהמצרים שלו ומסיר את הדמיונות שווא, מייד יהיה לו את האמונה בהקב"ה. ולכן אין מקום לציווי על אמונה, אלא להשתחרר מממצרים.

ר' ישראל סאלנטר, אבי המוסר בעולם הישיבות באגרת המוסר שלו תולה את הכל בדמיון וכלשונו,

האדם חפשי בדמיונו, ואסור במושכלו

דמיונו מוליכו שובב בדרך לב רצונו.........
אוי לדמיון, אויב הרע הלזה!
מידינו הוא, בכוחנו להרחיקו,
בתתנו אזן קשבת אל השכל,
להשכיל על דבר אמת, לחשב שכר עבירה נגד הפסדה.

ובספר "נתיבות אור"[3] מביא סיפור מדהים עם ר' ישראל סאלנטר זצ"ל, שקרא לגדולי תלמידיו "מדומיינים" על אשר חשבו שיוכלו לשבת וללמוד כל חייהם בלי להזדקק לפרנסה (הוא מתייחס לרבנות) כי "כאשר ידחק לכם חלילה השעה מהצטרכות הפרנסה לב"ב. כל עצתכם תתבלע" ע"ש.

ואם תלמידיו, יחידי סגולה ובודדים מתוך דור מיוחד נתפסו בדמיונם, מה נאמר אנו כשרואים שציבורים שלימים מנהלים את חייהם כאילו אפשר ללמוד כל החיים? אין זה אלא דמיון וחלומות ואפילו שהם חלומות פז, הם אינם אלא בגדר חלומות.

אבל איך יוצאים ממצרים? איך מתגברים על הדמיון? אז יש להכיר את תורת השלבים. ר' ישראל סלאנטר הורה לתלמידיו שעליהם כבר ללמוד לרבנות בזמן שהם עדיין בישיבה, ואין "לימוד לשמה" גדולה מזו. וכן אנחנו, עלינו כבר להכין את עצמינו בזמן שעדיין יושבים ולומדים לאפשרות שנצטרך לצאת לעבוד.

המהר"ל[4] מסביר, שהארבע לשונות של גאולה מסמלים את השלבים השונים ביציאה ממצרים. היו שלושה שלבים בכניסה לשיעבוד כפי שנאמר לאברהם אבינו:

1.     גרות,
2.     עבדים,
3.     עינוי.

כי אפשר להיות גר בארץ אחרת אבל עדיין להיות חפשי, וכן אפשר להיות עבד בלי לעבור עינויים. וכנגד שלושה שלבים הללו הגיעו שלש לשונות של גאולה:

1.     "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" – כנגד העינוי (כנגד גוף האדם),
2.     "והצלתי אתכם" – הצלה מעבדות, (כנגד נפש האדם),
3.     "וגאלתי אתכם" – מהגרות בארץ אחרת (כנגד צורת האדם).

ורק לאחר שמשתחררים מכבלי העבדות של הדמיון בשלבים הללו כאמור, אפשר להגיע לדרגה של "ולקחתי אתכם לי לעם" להגיע לדרגה של אדם או עם ישראל.

בברכותיי לחג כשר ושמח – וכדברי הברדיצ'בער, "הקב"ה, אנו נעשה פסח כשר,  אתה כבר תעשה לנו את החג שמח".

מרדכי אדלר


[1] סימן ר"ד
[2] שמות, ה', ב'
[3] עמ' 122, לתלמידו הרה"ג ר' יצחק בלאזער זצ"ל
[4] ספר גבורות ה', פרק ס', עמ' רס"ז (הו"ל 1980)

יום רביעי, 20 במרץ 2013

לשמה בתורה אינה כלשמה בשאר המצוות - צו, תשע"ג

כתוב "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"[1] ופירש רש"י, "אש שנאמר בה תמיד היא שמדליקים בה את הנרות שנאמר בה להעלות נר תמיד". ומסביר האדמו"ר מצאנז זצ"ל שהמנורה מרמזת על לימוד תורה (תורה אור ונר מצווה, וכן עמדה בדרום כמו שנאמר הרוצה להחכים ידרים) והמזבח מרמז על מסירות נפש שאדם המקריב קרבן צריך לראות שכל מה שעושים לקרבן כאילו נעשה לו. ולזה בא הציווי שיש להדליק את המנורה דווקא מאש המזבח ללמדנו שלימוד תורה צריך לבוא דווקא מתוך מסירות נפש וכמ"ש "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל"[2], עכ"ד האדמו"ר. וכן משמע מהגמ' שעל לימוד תורה נאמר, "זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם המיתה"[3], דהיינו שלימוד התורה עבור מטרות שאינן ראויות, מתוך קלילות הדעת, וכוונות לא טהורות אף יכול להזיק.

ולכארה קשה כי ידועים דברי הגמ' "אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה"[4], ועי' במכתב מאליהו[5] המונה מצוות הקשורות לכוונה כמצוות שלא שייך בהן "שלא לשמה" כדוגמת תשובה, תפילה ולימוד מוסר ואינו מזכיר לימוד תורה? ובוודאי שאין לומר שזוהי כוונת תוספות[6] המחלק בין הלומד לכבוד עצמו שמותר שלא לשמה לבין הלומד לקנטר, כי המשמעות היא שחילוק זה חל בכל המצוות ולא רק בלימוד תורה, וכל עוד אין כוונות רעות, עדיף לעשות המצווה אפילו שלא לשמה, כשבלימוד תורה משמע שזה לא מספיק וצ"ע?

ויש לומר על פי הספרים הקדושים[7] שקיים שני אלמנטים בלימוד תורה, הראשון זה מצווה ללמוד תורה וזה מצווה כמו כל מצווה אחרת, וקיים אלמנט נוסף של לימוד תורה המגן עלינו מפני היצר, המהווה אותנו לעם ולבני אדם והמייחד אותנו. ועי' באגרת הגר"א, "לפתח חטאת רובץ ושליט עליו יצרו ותבלין שלו לזכרים עסק התורה ולנקבות הצניעות". ובודאי מה שמייחד את עולם הישיבות אינו שמקיימים מצוות תלמוד תורה גרידא כאחת בין שאר התרי"ג מצוות, ולא על זה גדולי ישראל שליט"א לוחמים, אלא שעל הלימוד תורה המגן על כל אחד ואחד והמגן על עם ישראל.

וא"כ, אפשר להבין שבלימוד תורה שאינו מתוך מסירות נפש, ושנעשית לו סם המוות אינו כמו שאר המצוות שאפשר לעשותן שלא לשמה, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, כי אז הוא לא מגן ועל אף שיש כאן מצווה, נפגם האלמנט השני, והוא מזיק. ישיבה הדוגלת ב"טייק איט איזי" ומתגמלת הבחורים עבור לימודם עם פרסים וטיסות וכדו' הופכת לימוד התורה למצווה כשאר המצוות שבתורה ובכך פוגעת בכל מה שקדוש לנו ומה ששמר על עם ישראל כעם וכיחידים בכל הדורות.

בברכת שבת שלום!

מרדכי



[1]  ויקרא ו', ו'
[2] מס' ברכות ס"ג:
[3] יומא ע"ב:
[4] פסחים נ"ב:
[5] חלק ב', מאמר במצוות שבלב לא שייך שלא לשמה, עמ' 195
[6] ברכות דף י"ז ע"א ד"ה העושה שלא לשמה
[7] לי זכור מהיערות דבש ואחרים

יום ראשון, 17 במרץ 2013

הקרבה עצמית והשתדלות לא טבעית - ויקרא, תשע"ג


הרה"ג ר' יששכר מאיר זצ"ל מביא בשם השפת אמת, (ויקרא א', ד') "אדם כי יקריב מכם קרבן" הכוונה שמקריב את עצמו והוא משווה לתקופת מרדכי ואסתר, שאסתר ביקשה "כי זה שלושים יום לא נקראתי לבוא אל המלך" והכוונה שבעוד ימים ספורים בודאי יקרא לה, אז למה לא לחכות? ומרדכי ענה שמדובר כאן בגזירה של הסתר פנים גדול ונדרשת הקרבה עצמית אפילו בביטול ההשתדלות בדרך הפעולות על דרך הטבע בגדר "אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך כי קוויך (אולי "דורשיך"? מ.א.) לעולם לא יכשלו" (תפילת מוסף ר"ה).

וכמו שמובא בנפש החיים (שער ג' פרק י"ב) "ובאמת הוא ענין גדול וסגולה נפלאה להסר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שום רושם כלל. כשהאדם קובע בלבו לאמר הלא ה' הוא האלקים האמתי ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם וכל העולמות כלל והכל מלא רק אחדותו הפשוט ית"ש. ומבטל בלבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם. ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ב"ה. כן יספיק הוא יתב' בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל........ ואצלו יתב' הכל שוה כל רגע לפעול בסידור הטבע שקבע או היפוך סידור הטבע. כמו שמצינו בר' חנינא בן דוסא שהיה גוזר אומר ופועל כפי רצונו כל עת היפוך סידור הטבע כאמרו מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק ר"ל הלא אצלו יתב' שוה זה כמו זה כנ"ל."

וא"כ יש ללמוד מדבריו ז"ל שבמצב של גזירה של הסתר פנים גדול, רק לאחר שאסתר הייתה מוכנה להקריב את חייה ולהשתדל בדרך לא טבעית, רק אז היא מבקשים "לך כנוס את כל היהודים" כי הכינוס אינו מטרה בפני עצמה אלא סיוע להצלחת ההקרבה והשתדלות הלא טבעית שלה.

יום שישי, 15 במרץ 2013

עבירות ההנהגה ועבירות העם, ויקרא, תשע"ג


פרשת ויקרא – פרשת הכרה בחטאים וכפרה עליהם. ולאחר הקדמה קצרה של ענייני הקרבנות השונים, התורה מתחילה לפרט ארבעה החוטאים השונים:
  1. הכהן המשיח - הכהן גדול.
  2. "כל עדת ישראל" – הסנהדרין.
  3. "אשר נשיא יחטא"  - נשיא הדור.
  4. "ואם נפש אחת"  - כל יהודי ויהודי.

האם הסדר של הפרשיות דווקא? לכארה יותר נפוץ שאחד מהעם יחטא מנשיא הדור או הכהן גדול, ולמה העם מובא אחרון?

ואנו מוצאים דבר מעניין בתפילת מוסף של יום כיפור שמובא שלושה אירועים של כפרות:
  1. הכהן גדול – "חטאתי עויתי פשעתי לפניך אני וביתי"
  2. הכהנים – "חטאתי עויתי פשעתי לפניך אני וביתי ובני אהרן קדושיך"
  3. העם - "חטאו עוו פשעו לפניך עמך בית ישראל"

ולכארה חסר בתפילת יום כיפור את הנשיא הדור? בשניים הראשונים יש לשון יחיד על אף שמדובר באנשים רבים? וכן למה הכהן גדול כלל את עצמו עם הכהנים אבל לא עם עם ישראל?

ואולי ניתן להסביר עם דברי היערות דבש (מזיכרון) המביא גמרא, "אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש, אם נצחו מוטב ואם לא יקרא קריאת שמע ואם לא יזכיר לו יום המיתה". ולכארה למה לא להזכיר יום המיתה מייד? ור' יהונתן מסביר שמדובר בשלושה סוגי עבירות שונות. בהתחלה, אדם עובר עבירה כי הוא לא יודע את ההלכה, אז הפיתרון הוא ללכת לבית הכנסת. אבל לאחר שאדם לומד ויודע את הכל, הוא עלול להיות בעל גאווה, ולכן יש לקרוא קריאת שמע המזכיר ייחוד הקב"ה ושאין עוד מלבדו. לאחר שנהיה עניו, מתחיל שלב הרדיפה אחר התאוות, כשהתרופה היא הזכרת יום המיתה, כשכולם חוזרים לתולעה ורימה ואין אדם מת וחצי תאוותיו בידו. אבל מי שלא יודע את ההלכה, לא יעזור לו הזכרת יום המיתה כי הוא עדיין ימשיך לעבור איסורים מחוסר ידע.

ואם כן, יש לומר שהעבירות של העם שונות מהעבירות של ההנהגה. חטא ההנהגה נובע מגאווה ותאווה – וממילא אם ב"ארזים נפלו שלהבת", אין פלא שהיהודים יעברו עבירות כי אין את מי שילמד אותם. ולכן מוזכר קודם העבירות של ההנהגה, וכן בתפילת יום כיפור הכהן גדול כולל את עצמו עם שאר בני אהרון, שהעבירות שלהם אותן עבירות – גאווה ותאווה. ומה שמוזכר לשון יחיד כי דור דור ודרשיו (גמ' ערכין דף י"ז) שהכל שורש אחד. אבל כשהוא מזכיר את העבירות של עם ישראל, שמדובר בעבירות הבאות מחוסר ידע, אז אין אפשרות לכלול את הכהנים ביחד.

בהערת שוליים:
  1. ביוה"כ לא מזכירים את חטא נשיא הדור כמו שרש"י אומר כאן בפרשה אשרי הדור שהנשיא שלו יודע להודות על חטאו, אבל עדיין אין ראוי להזכיר חטאו ברבים ביום הכיפור.
  2. הגמ' המובאה ע"י ר' יהונתן לא נמצאת כמאמר אחד אלא מובא במקומות שונים.
  3. בעש"ט מביא על פרשתינו, " כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ, כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'" (ויקרא ב, יא) ששאור (המנפח את הבצק) כנגד גאווה ודבש (מתיקות) כנגד תאוות, ובעבודת ה' אין מקום לשתי מידות מגונות הללו. ולכן אצל המנהיגים ומורמי העם שחטאיהם נובעים משתי מידות הללו, יש להזכירם בנפרד מעבירות של העם.

יום שלישי, 5 במרץ 2013

איך אומרים common sense בעברית? כי תשא, תשע"ג

בפרשת העגל אנו מוצאים לשונות של יחיד ורבים משמשים בעירבוביא ואף באותו פסוק. "וירא העם.... ויקהל העם ויאמרו וכו'" (שמות ל"ב, א') ואחר כך "ויתפרקו כל העם" (שם שם, ג'). אפילו הלשון של עם שבדרך כלל משמש ביחיד, כאן משמש לפועל ברבים?

תהייה נוספת היא איך ייתכן שמאהרן הכהן, שבזכותו היו ענני הכבוד יצא תקלה כמו העגל?

עי' במלבי"ם (וכן זכורני יסוד זה הרשר"ש) שלשון של "עם" מתייחס להמונים, לפשוטים שבעם, וכן התקהלות מתייחסת לחוסר סדר ומטרה, לעומת עדה ומייעד שהכוונה שהזקנים עומדים בראש הציבור. וא"כ ניתן לומר שכל פעם שמדובר בלשון רבים, הכוונה היא לערב רב שהיו בתוך הבני ישראל, וכשכתוב עם, הכוונה היא לאלו שנגררו אחר הערב רב והשתתפו בהם בעבירה. אבל (וזה כבר לא מרומז בדברי המלבים) לאחר שאהרן הכהן, הגדול והמנהיג אמר לבני ישראל להביא את הזהב באזני נשיכם וכו', כל עם ישראל, אפילו אלו שבכלל לא היו חלק מן העגל, לא לפני ולא אחרי, רצו ופרקו את הזהב, ולכן כתוב לשון רבים גם אצל עם, "ויתפרקו כל העם" כי כולם התנהגו בתכונה של עם.

ועם זה אפשר להסביר למה כל עם ישראל נענש בחטא העגל אפילו שרק נהרגו שלושת אלפים בחרב. כי אלו שנהרגו בחרב, עבדו את העגל והיו חייבים מיתה ממש, אבל השאר, על מה שהם השתתפו במעשה בודד זה, מבלי לחשוב באופן עצמאי, בלי הפעלת common sense, מתוך התלהטות ואקסטזה ציבורית, ולא משנה מי נתן את ההוראה, גם הם נתפסו בחטא ונענשו בהתאם.

ואם מישהו יקרא דברים הללו, ויגיד שהגזמתי, אז דעו לכם שהמלבים (פסוק ח') כותב שכל עם ישראל נתפס בחטא העגל וז"ל, "והערב רב ומקצת ההמון השתחוו לו........ (אבל) אחר שישראל לא מחו בידם הקולר תלוי בצוואר כולם".

אינני מעוניין להאריך אבל כדאי להשוות בין תשובת אהרן למשה, "אל יחר אף אדני אתה ידעת את העם כי ברע הוא" (שם שם, כ"ב) ותשובת שאול לשמואל, "חטאתי כי עברתי את פי ה' ואת דבריך כי יראתי את העם ואשמע בקולם" (שמואל א' ט"ו, כ"ד) וכאילו הם מתרצים שלחץ העם עליהם גרם לפגם כביכול בהוראה.

יום שישי, 1 במרץ 2013

אין שטח סטרילי בעבודת ה', כי תשא, תשע"ג


"בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות י"ט, א'-ב'). כל כך הרבה לשונות של תנועה ישנם בפסוק: יציאה, ביאה, נסיעה, עד שמגיעים לחנייה מול ההר. ומה אנו מוצאים בפרשתינו, "ויקהל העם על אהרון ויאמרו אליו קום עשה לנו אלוקים" (שמות ל"ב, א')!! בני ישראל עלו את כל המדרגות של טהרה, מהדיוטא התחתונה עד לדרגה הכמעט גבוהה ביותר, וברגע שהפסיקו את העליה, את התנועה, הגיעה הנפילה הכי גדולה – חטא העגל.

אצל יהודים בעבודת ה', לא משנה מי ולא משנה דרגתו, עליהם להיות בתנועה מתמדת כלפי מעלה. אין אצלינו המושג "ישיבה" – תנוחה עומדת. עצם העמידה במקום גורמת לנפילה. אין מקום המציע חסינות כלפי יצר הרע. הר סיני לא עזר ולא שום מקום אחר. ולכן באו אל אהרון ואמרו "קום עשה" (ותשווה לקמן פסוק ו' "ויקמו לצחק") אם ההנהגה לא תדרוש מאיתנו לעלות מעלה מעלה, אנו כבר נפעל כדי לרדת מטה מטה.

ואולי ע"פ זה אפשר להבין את הגמרא (ע"ז דף ד':) "אמר ריב"ל לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה שנאמר "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים"". "בעל תשובה" אינו סטאטוס, שם עצם, כמו במשפט – אני בעל תשובה, אלא פועל, אני פועל לעלות ולהתקרב לאבינו שבשמים.

ולכן יהודי שמתפלל מתנועע עם גופו ובדומה לנר שתמיד שואף לעלות למעלה, להשיג את החמצן הנדרש לו לחיותו.

בברכת ערב שבת שלום!
מרדכי