“תתקרבו יותר קרוב, אבל תנו לי לתת לכם אזהרה הוגנת אם תתקרבו יותר
מדי, פחות תבינו.”
האם אני הבחור ישיבה שנהיה חייל ונהיה חזרה בחור ישיבה. או כמו הדג
המפורסם של הרשהלה מאסטרופלי שאם התחלתי וסיימתי כבחור ישיבה, כמו שראש וזנב
מתחברים לדג שלם. ואולי תקופתי כחייל היא השאור שבעיסה שתמיד מעכב, וכך גם אני תמיד
אהיה חייל?
התבלבלת? לא הבנתם? גם אני לפעמים!
אבל לא בגלל שאני מבולבל. אלא המרדף הציבורי הבלתי פוסק אחרי
הגדרות הוא שמבלבל.
ולכן תנו לי להציג את עצמי נכון. אני יהודה אדלר בן 22, בן לרב
מרדכי אדלר בוגר ישיבת פונביז והנגב, ולאשתו חוה בוגרת בית יעקב לוסטיג ואופקים.
הבכור מבין 10 ילדים שגודלנו על ברכי החינוך החרדי. למדתי בישיבה הקטנה בישוב
יסודות ובישיבה הגדולה “בית שמואל” עד הגיעי לגיל 18.
"עכשיו זה הזמן לקחת צעד לאחור, בגלל שלא תאהבו את החלק הבא."
כלל ידוע ביהדות שכל דבר תלוי בשלשה משתנים “אדם, זמן ומקום”. היופי
שבכלל הוא שברגע שאחד מהמשתנים לא מסתדר עם האחרים, אין זה אומר שלעולם הם לא יסתדרו. כמו כן, אין זה מעיד על חסרונו של
המשתנה, כשם שאין זה אשמת המים שקופאים בתוך האבן וגורמים לו להישבר לחלקים.
החוויה שלי מעולם הישיבות היא הטהורה ביותר שבחור ישיבה, שנכנס לישיבה גדולה יכול
לבקש. ר”מ מצוין, חברים נפלאים, חדר נוח, משגיח שמבין לנפש הבחור ועוד.
אנשים תמיד שואלים אותי "מה קרה? מה השתנה? מה לא הסתדר? האם
זאת אשמת הישיבה?"
ואני תמיד חושב לעצמי "הבעיה אז הייתה שחיפשתי משהו. אבל זה
לא אשמת הישיבה שלא סיפקה לי מה שחיפשתי. הבעיה הייתה בי שלא ידעתי בכלל מה אני
מחפש." החיפוש הוביל אותי להיכרות עם "ירושלים של מטה", לדלג בין
ישיבות לנושרים למיניהן ואפילו התחלתי לימודי מכינה במכון לב. אבל כל התחנות הללו היו
פתרונות רגעים ולא פתרונות תמידיים
"עכשיו תתקרבו יותר. קדימה, אל תתביישו, תתקרבו!"
אבי מורי שליט"א הבין לנשמתי התוהה, ידע היטב שכל הפיתרונות
הקיימים ל"בחור חלש", "חרדי נושר" רק מנציחים את המצב ולא
פותרים כלום, לחץ עלי להתגייס. רק כשבחור יידע שהוא כן יכול להצליח עם כישוריו
ושאיפותיו האישיים אפשר לקיים את הפסוק “חנוך לנער על פי דרכו”. הוא ידע בראיה
הנכונה שלו שעל ברכיה גדלתי, שזאת תהייה הצלתי, ושמירתה של הדרך שעליה גדלתי ושהייתה
חלק מחיי לא משנה כמה התכחשתי אליה. אבל כמובן שהנער לא רצה להתחנך כל כך מהר. לאחר
זמן נכנעתי לאבי. התגייסתי!. לאחר מעשה אני מגדיר זאת בתור השטות הטובה ביותר
שעשיתי בחיי עד כה.
"עכשיו שהשלב הקשה ביותר מאחורינו אפשר לחזור להתקרב אבל
בזהירות."
טירונות - בשבילי תקופת
הטירונות הייתה כמקווה טהרה, הזדמנות להיוולד מחדש. המסעות- ההליכה האין סופית לכיוון
האורות הרחוקים של הבסיס תחת הכוכבים המרצדים והקב"ה לידך ויותר קרוב אליך
ממה שהיה אי פעם. והסיפוק הנפלא שמחכה בסופו של המסע, שהנה הצלחת לנצח את עצמך
מחדש. כמובן לא נשכח את ההסתערות על הגבעות והלמידה שלכל אחד יש תפקיד, ושאי אפשר
לנצח לבד. "הילחמו כאחד או שתיפלו לבד." האם אפשר לשכוח את הקימה
המוקדמת בבוקר לקולו של המעורר המחלקתי “קומו פרזיטים חרדים שכמוכם, ישנתם מספיק
בישיבות”, והצחוק המתגלגל שבא לאחריו. הנחת התפילין עם זריחה על הר ללא שם וקריאת
תורה פלוגתית. או את ברכת המזון באמצע שבוע שטח כשהחברים מחפים עליך ב360 מעלות.
ועוד רבים וטובים...
קורס חובשים - הזכיר לי כל כך את
הטיולים בישיבות. שהרבנים היו עושים ימים כלילות בעבודה סיזיפית שנזכה לזמן של
מנוחה. אבל שלא ניפגע מה”בחוץ” כמו רועה שרץ מסביב לעדר כדי להגן מהזאבים. כך גם
רבני הגדוד דאגו לשמור עלינו בזמן הקורס ואין ספק שהם עמדו במשימתם מעבר למצופה.
אבל כמו שהרועה אינו מצפה להכרת תודה מהכבשים, אבל כמובן שהם צריכות לתת תודה כך
גם אני חושב שלא הכרתי מספיק תודה לרבנים בישיבות ובגדוד (לפי דעתי ברור הוא
ששניהם הם היינו הך אבל שיהיה מובן לכולם) שדאגו לשמור עלי בכל מקום, בכל זמן,
ובכל עת.
מסלול - ארצו המובטחת של
הלוחם. אבל בשביל החייל החרדי שמשרת בעמק דותן היכן שבני יעקב היו רועים את צאן
אביהם “וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו, וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן" או היכן
שהתהלך הנביא אלישע "וַיֹּאמֶר, לְכוּ וּרְאוּ אֵיכֹה הוּא, וְאֶשְׁלַח,
וְאֶקָּחֵהוּ; וַיֻּגַּד-לוֹ לֵאמֹר, הִנֵּה בְדֹתָן." עוצמת החוויה נהפכת
למשהו אחר לגמרי. הסיורים האין סופיים על הגדר והידיעה שהנה אתה ילד בן 19 (בדגש
על הילד) זוכה לעמוד ולשמור על ישוב יהודי שיזכו לנום בשלוה עוד יום בא”י. הנני
בטוח שזאת אינה חוויה אישית שלי אלא של עוד חיילים רבים. אני זוכר שבת אחת שירדתי
מהעמדה ובדרכי לתפילת השבת שומע אני את חברי שהחליף אותי מתחיל לזעוק את תפילת
השבת. וכמו אומר לכפר הערבי שמסתתר בחשיכה "הקב”ה והשבת והיהודי עדיין כאן."
או החמ"ליסט (החייל שאחראי על מכשירי הקשר בחדר מלחמה) מעיין בספרי הלכה כדי
לבדוק שאלה שצצה לו תוך כדי משמרת, ומתווכח עם הרץ שלו כאילו מעולם לא עזבו את
הישיבה. או את סעודת השבת מתי שמחלקה 3 חזרה ממעצר, והתיישבו עדיין עם צבעי ההסוואה
על פניהם לסעודת שבת נפלאה שרק הקב”ה יכול לרקוח.
הקו - תום ההכשרה! מעכשיו
אתה ילד גדול. שנה עברה שנה חלפה. הנה אט אט נעלם הילד. אני זוכר איך מבטי היה
חולף על חברי למחלקה כיצד השתנו כיצד גדלו. איך הכרת התודה להורים, למפקדים ולרבנים
גודלת מיום ליום. השיחות, המענה המהיר לשאלות. שמעתי פעם “יותר קל להעיף את הבחור
מהישיבה מלהעיף את הישיבה מהבחור”. באחת משיחותי עם הרב בר חיים פרשתי לפניו את
געגועי לשבת ישיבתית. תשובתו המהירה והפשוטה “מה הבעיה? בשבת חופשית הקרובה תיסע
לישיבה.” וכך זה נהפך למנהג. הייתי פוקד את אחת הישיבות הטובות בירושלים לשבתות
יהודיות שמילאו אותי בכוח לשבתות בצבא. פעם, לאחר שקיבלתי את תעודת לוחם דברתי עם
חברי והוא הזמין אותי לישיבה שלו לשבת. ישר הגעתי הביתה והתארגנתי בזריזות, ממדי
החייל למדי הבחור ישיבה. השינוי היה כל כך מהיר ורגיל שלא הרגשתי בו כלל. כשעליתי
לאוטובוס כלוחם כמו כל הלוחמים, הוצאתי את הארנק ונפנפתי בתעודה מול פני הנהג
והמשכתי פנימה כמנהגי תמיד במדי הצבא. צעקת הנהג לא איחרה להגיע, “מה אתה מנסה
לעבוד עלי?” דקה של הסברים, העיניים של הנוסעים נפתחות, לסתו של הנהג נופלת, וחיוך
מאוזן לאוזן על פניי כל הדרך לירושלים.
חופ”ל (חובש פלוגתי)
- המכה בפטיש של שירותי הצבאי. קיבלתי אחריות רפואית על פלוגה בזמן האימון מתקדם.
סוג של סגירת מעגל בשבילי כי בגלל קורס חובשים הפסדתי את אימון המתקדם שלי. עכשיו
תפקידי היה לסייע ל160 חיילים לצלוח אותו בהצלחה. נקשרתי אליהם, כמו שאף פעם לא
האמנתי שאפשר להיקשר לאנשים בזמן כל כך קצר. ראיתי את התהליך שעברתי כיצד הוא עובר
אצלם, וכיצד התהליך כל כך נכון שאפילו לא שמים לב אליו. הנקודה הכי יפה מבחינתי הייתה
כאשר קיבלתי את האחריות להיות החובש שסוגר את הכוח במסע כומתה של כל חיילי כפיר.
בסוף המסע בדרך חזרה לבסיס התקשרתי לאבי לדבר איתו ולפרוק קשיים. באותו זמן הוא
היה עסוק בשיחה עם אחי הקטן שהיה בתחילת דרכו בישיבה גדולה. אבי הוסיף אותי לשיחה
ואמר לנו, “יהודה וקובי אני רוצה לספר לכם ששניכם עשיתם לי נחת רוח יהודית היום.
יהודה: היום התקשרו אלי מהישיבה של קובי וסיפרו שהוא כוכב עולה ושהוא משקיע את כל
כולו בלימוד. קובי: התקשרו אלי לפני שעתיים מי שליווה את המסע כומתה של כפיר וסיפר
שראה חובש שרץ בין החיילים, מעודד אותם, לא מפסיק לחייך ואפילו יש לו מאגר בלתי
נדלה של טופיים שהוא מחלק לחיילים.” כשניתקתי את השיחה פשוט הסתכלתי לתוך החשיכה,
חייכתי לעצמי והכנסתי את הטופי האחרון שנשאר לפה.
הכרת הטוב - שבוע לפני שחרורי
לשנת משימה. ביקשו ממני לחתום שירות של עוד 4 חודשים עם הפלוגה ולעלות איתה לקו. לא
התלבטתי אפילו לרגע לפני שחתמתי. הרי אחד מהכללים שעליו גדלתי הוא שצריך לתת ללא
תנאי. ולמרבה הפלא לפעמים תגלה שבסוף תקבל יותר ממה שתיתן. ומה שאני הכי קיבלתי
מהחיילים היה התובנה העמוקה שמה שאני צריך לעשות בחיים הוא לעבוד עם נוער. ולעזור
להם לראות מבעד לערפל חייהם כמו שרבים וטובים עזרו לי.
שנת המשימה - השנה שבה אתה עדיין
חייל אבל הצבא דואג לך להמשך דרכך ומכון אותך לכיוון המתאים לך בין אם זה בלימודי
מכינה ובין אם זה תעודת מקצוע. אני אישית מצאתי את עצמי לומד במקום שנפתח נטו ללמד
בגריות לבחורים מבלי שיצטרכו לעזוב את הישיבה. שם התחזקתי מאוד כי לא התייחסו אלי כשונה
אלא כשווה בין שווים. גילינו שמעטים הם ההבדלים בינינו לעומת המאחדים. כל מקצוע נתן
לי דבר נוסף בין אם זה היה ספרות, ללמוד את ביאליק ולצעוק על המורה בחמת זעם “שרק
בחור ישיבה יכול להבין את ביאליק,” וגרמה לי לאוהב כתיבה כל כך. תנ”ך שחיבר אותי מחדש
למקורות שלי ללא מתווכים והביא אותי למצב שאיני יכול לישון בחדר ללא תנ”ך. היסטוריה
שלימדה אותי את שורשי באופן מסודר ונתנה לי ולחברי לספסל הלימודים פגישה בלתי
תלויה עם אבותינו, ואת חידודה של ההבנה מה קורה כאשר אדם אחד חושב שהוא יותר טוב
מהשני. אזרחות שלימד אותנו כיצד חוקים עוברים בכנסת, מהו סטטוס-קוו וקבלת האחר
והשונה.
"אתם מסתכלים מדי קרוב אבל אני רוצה שתסתכלו מקרוב. אל תפספסו
כלום."
השחרור - היום שכל חייל מצפה
לו. תחושת החופש הנפלאה, אין פקודות, אין הקפצות, אין סגירת שבתות. השארתי את הצבא
מאחור אבל לא שכחתי אותו. הוא תמיד שם בזיכרון הקולקטיבי שלי, של משפחתי, של חבריי
ושל עתידי. הצבא לא שינה כלום אבל הוא שינה הכול. הצבא השאיר אותי במסלול שהייתי
צריך להיות עליו כשכל חוקי הטבע אמרו שאני אפול ממנו.
"עכשיו תתרחקו כי הנה מגיע הקטע האחרון והחשוב אל תפספסו תראו
את כולו."
הישיבה - לא שיניתי את דרך
חיי. זהו לא סיפור חזרה בתשובה או סיפור אגדה שיגמר ב"הם חיו באושר ועושר."
כחודש אחרי השחרור שמעתי על ישיבה שהתאימה לשאיפותיי להתחזק בלימוד ובאמונה. לסיים
את תעודת הבגרות וללכת ללמוד עבודה סוציאלית. כיום אני זוכה ללמוד בקביעות כל בוקר
שתי חברותות, אחד בגמרא והשני באמונה ופילוסופיה יהודית ולקבל שיעור יומי בהכנה
לחתונה ובאורחות חיים. את הסיפור הזה אני כותב לאחר שהלכתי להתפלל תפילת שבת
בישיבה של אחי. לאחר התפילה נשארנו לדבר, ניגש אלינו הר”מ שלו ושאל אותי “מי אתה
בשביל קובי? אני אח שלו!” עניתי. “יפה, אף פעם לא ראיתי אותך?” באתי לענות אבל אחי
קטע אותי “הוא היה בצבא. ועכשיו הוא לומד בישיבה.” “מה? ממש לא רואים עליו!” השיחה
נמשכה עוד כמה דקות על חוויות שלי מהצבא ועל השטייגן של אחי. בדרכי לחברותא שלי
לסעודת שבת ראיתי את המודעות נגד חרד”קים. היה נחמד לדעת שכותבים עלי והדומים לי ומתארים
אותנו. אפילו היו קווים לדמותי בתור קריקטורה (באמת האף שלי כזה גדול). אבל נזכרתי
בשיעורי ההיסטוריה ואמרתי לעצמי "לפחות הם לא יזהו אותי, כי אני נראה בדיוק
כמוהם."
"אז לפני שהמסך יורד מגיעה הקידה האחרונה."
תודה רבה לבורא עולם
תודה רבה להורי היקרים שהביאוני עד הלום ולאחיי היקרים שסבלו
אותי/ממני לאורך/בעתיד הדרך.
תודה רבה למקימי גדוד נצח יהודה בפרט ולכל הפועלים למען שילוב הוגן
של חרדים בצה”ל.
תודה לרבנים מהישיבות והעמותה שהיו דמויות מכוונות ומועילות ועזרו
בכל אשר הייתי צריך.
תודה רבה למג”ד עמיחי סגל למפקדים ולחיילים שסייעו לי והאמינו בי
כשלא האמנתי בעצמי.
תודה רבה לשנת המשימה ולמפקדיה שעושים ימים כלילות להצלחת החיילים
בלימודיהם.
תודה רבה לחברים מעולם הישיבות שתמיד נשארו בקשר ותמכו בי.
"המסך נופל אבל עליו כתוב האני מאמין."
אני מאמין שבחור שבאמת יושב ולומד בישיבה הוא חייל בעמדת שמירה
ואינו נוטש אותה.
אני מאמין שמי שנוטש עמדת שמירה אינו נאמן לעצמו, למשפחתו ולעמיו.
אני מאמין שתורת ישראל, ארץ ישראל ועם ישראל חד הוא וכולנו חייבים
להילחם עבורם.
אני מאמין שאחים אינם רואים את אחיהם יוצאים למלחמה ואינם יוצאים
יחד איתם.
אני מאמין שבחור ישיבה יכול להתגייס לצבא ולהישאר בחור ישיבה.
אני מאמין שסביבה תומכת ואוהדת לא מרחיקה אלא מקרבת.
"התקרבתם! פיספסתם!"
טוב, נו, אגלה לכם, השאלה אינה על המסגרת החיצונית אלא על הנשמה
הפנימית..... מי שלמד ולומד בישיבה כמו שצריך יכול ללכת לצבא מבלי להתקלקל על אף
שעדיף שימשיך ללמוד בישיבה. ומי שיתקלקל בצבא, סימן שלא למד ואינו לומד כמו שצריך
אז איזה הצדקה יש לו להישאר בישיבה.
