למה בני תורה לא מתגייסים ותשובה לדברי ר' י.י. קלמונוביץ שליט"א - דברים, תשע"ד

באתר בחדרי חרדים מתפרסם בימים אלו דיון רחב אודות דברי ר' י.י. קלמונוביץ שליט"א כאן וראוי להתייחס לעניין בראי הפרשה.

משה רבינו אומר "ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו וכו'" (דברים א כב) ומפרש רש"י: "כולכם בערבוביא, ילדים דוחפים את הזקנים, וזקנים דוחפים את הראשים" ומייד לאחר מכן כתוב (שם שם, כג) "וייטב בעיני הדבר" ומשמע שהרעיון לשלוח מרגלים היה מקובל על משה, וכל הטענה הייתה על דרך בקשתו בחוסר דרך ארץ ובחוסר כבוד לתלמידי חכמים. ושואל הרה"ג ר' יעקב קמינצקי זצ"ל בספרו אמת ליעקב שזה לא ייתכן!! בוודאי ובוודאי שעיקר הטענה על כלל ישראל הייתה עצם הבקשה לשלוח מרגלים ואי אפשר לפרש אחרת.

והוא מסביר ע"פ הרמב"ן המפורסם בפרשת בחוקותי בעניין ייחס ההפוך שיש בין ביטחון להשתדלות שככל שיש יותר ביטחון בהקב"ה, יש להפחית את ההשתדלות, וככל שיש פחות ביטחון, יש להגביר את ההשתדלות.

באו בני ישראל לפני משה רבינו בבקשה לשלוח מרגלים וייתכן שבקשה זו תהיה לגיטימית במידה ויש להם ביטחון בהקב"ה אבל הם חשים חובת השתדלות מינימאלית של משלוח מרגלים. אבל כשהם באו בערבוביא, בחוסר סדר, בכאוס, בלי כבוד של צעירים לזקנים או זקנים למנהיגים, אזי משה רבינו ראה שאין להם ביטחון כלל בהקב"ה. ממילא "וייטב בעיניי הדבר", שברגע שאין כל אמונה וביטחון, ממילא יש צורך בכל ההשתדלות האפשרית ובין היתר, משלוח מרגלים. עכת"ד.

אבל ברור לכולנו שאין ביטחון לחצאין! יש דרגות בביטחון, מאמינים יותר או מאמינים פחות אבל אין ביטחון סלקטיבית. יש סיפור מפורסם על חתן פוטנציאלי הדורש דירה מאת חותנו ובמהלך השיחה שאל החותן את הבחור, "למה אתה צריך דירה כל כך גדולה?" ענה הבחור, "בעזרת ה', תהיה משפחה גדולה". נשאל, "ומי אומר שהמשפחה תגדל ויהיו הרבה ילדים, אולי תהיו חלילה חשוכי בנים?" נרעש הבחור, מדוע חוזה לנו החותן שחורות? וענה: "ה' יעזור, ויהיו הרבה ילדים! למה לחשוב אחרת?!" "אכן", מיהר החותן להסכים עימו. "אבל אז איך תצליח לפרנס את המשפחה שיש בה כל כך הרבה ילדים?" ענה הבחור: "בעזרת ה' אלמד טוב ואמצא משרה כר"מ או ראש ישיבה". שואל החותן, "כלום חסרים תלמידי חכמים שאינם מצליחים למצוא משרה?"... חשכו עיני הבחור: "למה לחשוב כך, ה' יעזור שתהיה פרנסה!" קרא במחאה. חייך החותן, ואמר: "ישמעו נא אוזניך מה שפיך מדבר! אתה נזקק לעזרת ה' בלידת בנים, ובמציאת מקום עבודה. ובבריאות, ובאושר, ובמה לא. אז דווקא בדרישה לדירה רוצה אתה לעזור לו!!
וכן הוא הדבר אצלינו. כשחולים, אנו הולכים לרופאים. אנו לומדים מקצוע כדי לפרנס את המשפחה, יש בינינו שמשקיעים במניות או נדל"ן, חוסכים פרוטה לפרוטה כדי לחתן את הילדים, מצביעים בבחירות לכנסת, מקבלים תקציבים מאת המדינה והכל בגדר השתדלות, והייתכן שפתאום כשאומרים תתגייס לצה"ל לשמור על עם ישראל ועל ארץ ישראל, נזכרים לומר שיש ביטחון בה' ואין צורך בהשתדלות הזו?
אלא שבוודאי ובוודאי לימוד התורה של בני תורה זה חלק מההשתדלות שלנו. ותמיד היו מבני ישראל שהיו לומדים והיו כאלו שלוחמים. אבל כל זה תלוי בכך שכל אחד מבין שיש כאן חבילה אחת - אלו לוחמים כי אלו לומדים, ואלו לומדים כי אלו לוחמים. אבל ברגע שבא מישהו ומפרק את החבילה, שטוען שאינני קשור כלל וכלל לאלו שלוחמים, ואין לי כל כוונה להתפלל עבורם, אז חוזרת השאלה למקומו, האם יש לך את מידת הביטחון הראוייה כדי למעט בהשתדלות עד כדי כך? האם כל אלו ששומעים בקולך בדרגת ביטחון כזו?

מתי ואיך הציבור החרדי יזכה לצאת ממצרים? פסח, תשע"ג

"אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וכו'" ושואל המפרשים למה מצוות העשה של אמונה לא נכתב בלשון ציווי כשאר המצוות? וכן למה אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כשאפשר לומר אשר ברא את העולם או אשר ברא את האדם? ובצדקת הצדיק מסביר[1] שמצרים מסמל את הדמיון, והדמיון הוא מה שמונע את האמונה בהקב"ה וכפי שאמר פרעה[2], "מי ה' אשר אשמע בקולו... לא ידעתי את ה'". וברגע שמסירים את הדמיון, אין כל מניעה מלהאמין בהקב"ה, ולכן כל יהודי כשיוצא מהמצרים שלו ומסיר את הדמיונות שווא, מייד יהיה לו את האמונה בהקב"ה. ולכן אין מקום לציווי על אמונה, אלא להשתחרר מממצרים.

ר' ישראל סאלנטר, אבי המוסר בעולם הישיבות באגרת המוסר שלו תולה את הכל בדמיון וכלשונו,

האדם חפשי בדמיונו, ואסור במושכלו	דמיונו מוליכו שובב בדרך לב רצונו.........
אוי לדמיון, אויב הרע הלזה!	מידינו הוא, בכוחנו להרחיקו,
בתתנו אזן קשבת אל השכל,	להשכיל על דבר אמת, לחשב שכר עבירה נגד הפסדה.

ובספר "נתיבות אור"[3] מביא סיפור מדהים עם ר' ישראל סאלנטר זצ"ל, שקרא לגדולי תלמידיו "מדומיינים" על אשר חשבו שיוכלו לשבת וללמוד כל חייהם בלי להזדקק לפרנסה (הוא מתייחס לרבנות) כי "כאשר ידחק לכם חלילה השעה מהצטרכות הפרנסה לב"ב. כל עצתכם תתבלע" ע"ש.

ואם תלמידיו, יחידי סגולה ובודדים מתוך דור מיוחד נתפסו בדמיונם, מה נאמר אנו כשרואים שציבורים שלימים מנהלים את חייהם כאילו אפשר ללמוד כל החיים? אין זה אלא דמיון וחלומות ואפילו שהם חלומות פז, הם אינם אלא בגדר חלומות.

אבל איך יוצאים ממצרים? איך מתגברים על הדמיון? אז יש להכיר את תורת השלבים. ר' ישראל סלאנטר הורה לתלמידיו שעליהם כבר ללמוד לרבנות בזמן שהם עדיין בישיבה, ואין "לימוד לשמה" גדולה מזו. וכן אנחנו, עלינו כבר להכין את עצמינו בזמן שעדיין יושבים ולומדים לאפשרות שנצטרך לצאת לעבוד.

המהר"ל[4] מסביר, שהארבע לשונות של גאולה מסמלים את השלבים השונים ביציאה ממצרים. היו שלושה שלבים בכניסה לשיעבוד כפי שנאמר לאברהם אבינו:

1.     גרות,

2.     עבדים,

3.     עינוי.

כי אפשר להיות גר בארץ אחרת אבל עדיין להיות חפשי, וכן אפשר להיות עבד בלי לעבור עינויים. וכנגד שלושה שלבים הללו הגיעו שלש לשונות של גאולה:

1.     "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" – כנגד העינוי (כנגד גוף האדם),

2.     "והצלתי אתכם" – הצלה מעבדות, (כנגד נפש האדם),

3.     "וגאלתי אתכם" – מהגרות בארץ אחרת (כנגד צורת האדם).

ורק לאחר שמשתחררים מכבלי העבדות של הדמיון בשלבים הללו כאמור, אפשר להגיע לדרגה של "ולקחתי אתכם לי לעם" להגיע לדרגה של אדם או עם ישראל.

בברכותיי לחג כשר ושמח – וכדברי הברדיצ'בער, "הקב"ה, אנו נעשה פסח כשר,  אתה כבר תעשה לנו את החג שמח".

מרדכי אדלר

---

[1] סימן ר"ד

[2] שמות, ה', ב'

[3] עמ' 122, לתלמידו הרה"ג ר' יצחק בלאזער זצ"ל

[4] ספר גבורות ה', פרק ס', עמ' רס"ז (הו"ל 1980)

שלמות העבודה תלוייה בשלמות העם

"ועשו ארון עצי שיטים וכו'" (שמות כ"ה, י') ויש לשים לב שהמילה ארון כתיב מלא – דהיינו עם האות וא"ו. וגם בפסוק האחרון (שם כ"ב) כתוב מלא "אשר על ארון העדות", כשהשש פעמים באמצע כתיב חסר "ארן", ויש להבין למה?

"בטבעות הארן לא יסורו ממנו" (שם ט"ו) שדווקא בארון היה אסור להסיר את הבדים (המוטות שבהם השיאו את הארון) ומסביר הקדושת לוי שהמקדש וכל כליו היו כנגד המצוות, וכמו שגוף האדם יש לו רמ"ח אברים כנגד מצוות העשה, והשס"ה גידים כנגד מצוות הלא תעשה, כך גם המשכן וכליו. ויש מצוות שהן תמידיות וכל הדת תלוייה בהן, ויש זמניות, ויש תלויות במקום או מעמד של האיש וכו'. והארון כנגד מצוות של עיקר האמונה ומציאות הבורא ברוך הוא וייחודו ולאהוב אותו ולירא מפניו. וידוע שבני קהת לא קבלו עגלות כי משאם היה הארון, השולחן, המנורה ומזבח הזהב (סוטה ל"ח.) "ואלו בכתף ישאו" (במדבר ז', ט'). והסיבה היא כי הלויים היו שלוחי דידן ושלוחי דרחמנא להמשיך את המצוות המרומזים בכלים הללו לכל עם ישראל.

וכאן חסר בקדושת הלוי וחבל על דאבדין, ואולי אפשר להסביר שאת הבדים של הארון היה אסור להסיר כדי שנבין שמצווה זו של ייחוד הבורא והשגתו יכולה לבוא בשלמות רק אם הוא בא כדי להשפיע על שאר עם ישראל ומתוך עם ישראל, וכידוע שישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא, ויש תורת ישראל עם ישראל וארץ ישראל, ואם נסיר את הבדים, נטעה לחשוב שיש כאן עבודה אינדיבידואלית או במנותק משאר הגורמים לשלמות ואין זה כך.

וע"פ זה נבין שה"ארון" הראשון מלא, כשבאים להתחיל בעבודה הזאת יש להיות מזוכך ובכוונות טהורות, אבל כדי להגיע לעבודה מושלמת בסוף צריכים להכניס בעבודה את כל הגורמים והרכיבים, את הקב"ה, את כל עם ישראל, את תורת ישראל, את ארץ ישראל, ואז כשיש כולם יחד מגיעים לשלמות העבודה, וזה נרמז על ידי המילה ארון בכתיב מלא בסוף.

בברכת ערב שבת שלום!

מרדכי אדלר

השטיבל של האינטרנט והאדמו"ר "שומר אמונים"

יום שלישי בצהריים החלו הגשמים והסופה שלאחר מכן הביאה שלג לארצינו הקדושה והעלתה את מפלס כינרת לגבהים חדשים.

אני נוסע בערב מירושלים לבני ברק עם בני, חייל של הנחל חרדי בשנת המשימה. פתאום הוא שואל אותי, "אבא, איפה זה מחלף גנות, כבר עברנו אותו"? "אנו בשפירים, שתי דקות מגנות", השבתי לו. "אבא, יש יהודי זקן תקוע במחלף גנות כבר ארבע שעות עם פנצ'ר ואינו מצליח להחליפו. קראתי עכשיו בנייעס של מהיר חימה". עד שהוא סיים לדבר כבר ראינו אוטו בצד המחלף עם אורות מהבהבים. עצרנו מאחוריו ופגשנו יהודי כבן 75, חסיד גור עם גלגל קרוע כפי שלא חזיתי אי פעם. מייד נגשנו לעבודה של החלפת גלגל כשהוא מקבל טלפון אם הוא צריך עזרה? הוא עונה שכבר עוזרים לו ושואל אותנו איך זה שאנשים יודעים את המספר שלו? בני אומר שפרסמו בוואטסאפ את מצבו, מיקומו ומספר הטלפון שלו. "מה זה וואטסאפ"? "מהיר חימה – אני בקבוצה שלו", בני עונה. בינתיים, נהגים מאיטים לידינו ושואלים אם זה האירוע שעליו פרסמו בנייעס? בני ממשיך לנסות להסביר למבוגר שכולם קראו עליו בוואטסאפ כשהוא לא מצליח להבין מה זה וואטסאפ. עוד טלפונים ועוד מכוניות עוצרות ופליאתו גוברת מרגע לרגע, עד שהסברתי לו שמדובר ב"שטיבעל של האינטרנט". שיחה הבאה שהתקבלה הוא כבר שאל את המטלפן אם הוא שמע עליו בשטיבעל!!

ומה זה קשור לפרשתינו?

משה רבינו אומר לבני ישראל את ארבעה לשונות של גאולה ובני ישראל סירבו לשמוע כשהתורה מעידה שהסיבה היא, "מקוצר רוח, ומעבודה קשה" (שמות ו', ט') והשאלה היא למה צריכים שתי סיבות אם כל סיבה מעצמה מספיקה כדי לא לשמוע בקול משה?

וראיתי דבר נפלא בספר שומר אמונים (דרוש האמונה – פרק ט"ז ו-י"ז) שיש שני סוגי אמונה, אמונה בדעת ואמונה פשוטה. עיין שם בהסברו אבל כפי שהבנתי "אמונה בדעת" היא אמונה שמגיעים אליה לאור התעמקות שכלית והשגות גבוהות, לעומת "אמונה פשוטה" שזו האמונה הפשוטה ותמימה שאבותינו הקדושים, אברהם, יצחק ויעקב השרישו בנו, ושלפעמים האמונה פשוטה גדולה מהאמונה בדעת. והוא מביא בשם הרב יוסף יעב"ץ בספרו אור החיים פ"ב ופ"ח):

"אליכם אישים אקרא, מגלות ספרד אני, אשר גורשנו בעונותינו הרבים והעצומים, ורוב המתפארים בחכמה ובמע"ט כולם המירו את כבודם ביום מר, והנשים ועמי הארץ מסרו גופם וממונם על קדושת בוראם, עכ״ל.

מבהיל על הרעיון, פחד פחדים!!

ואולי בזה ניתן להבין למה צריך שתי הסיבות לסירובם לשמוע בקול משה. התורה מלמדת אותנו שלא הייתה בהם את האמונה בדעת עקב הקוצר רוח שלא יכלו להשיג הישגים גבוהים באמונה, וכמו שרש"י כותב, "כל מי שהוא מיצר, רוחו ונשימתו קצרה, ואינו יכול להאריך בנשימתו" שמדובר במצב נפשי שאין מנוחת הנפש והשכל להשיג את האמונה הנדרשת. "ועבודה קשה" צריך לומר מתייחסת למצב פיזי שהיה להם כל קשה שכבר לא יכלו להאמין שהמצב ישתנה, כל עוד הם לא רואים אותו בעיניים. (לאחר מכן, ראיתי בארבנאל עה"ת, "הקוצר רוח בנפשם והעבודה קשה בגוף" וברוך שכוונתי)

יש מבינינו שזוכים לשבת וללמוד כל היום ולזכות בהישגים גבוהים ובהבנות עמוקות, ויש כאלו שיותר מקושרים לעולם העשייה עם חיבור לכל מיני פלאי טכנולוגיה וכדומה. אבל אם יהודי יושב לו בשיא הסופה ומתפלל לה' לשלוח לו סיוע, להקב"ה אין שום בעיה לנצל את הטכנולוגיה שיש אצל יהודי אחר כדי להציל יהודי אחד ולזכות את היהודי השני עם מצוה, והעיקר שכולם מכוונים ויכוונו את ליביהם לאבינו שבשמים, אמן

בברכת שבת שלום!

מרדכי