מתי כבר תיפסק מלכותה של תורה? ויחי, תשע"ג

האם אתם כמוני, תוהים ומתפלאים מרמת ועומק המעורבות והשפעת גדולי ישראל על חיינו? אולי אני שגדלתי בארה"ב יותר רגיש לנושא, אבל עדיין חרוט בזכרוני ההיתקלות הראשונית שלי עם התופעה. הייתי אברך צעיר בכולל אור יצחק ביהוד והחברותא שלי, חוזר בתשובה או מתחזק איחר בקר אחד. בהגיעו לא היסס לומר לי שאיחורו נגרם עקב כניסתו להתייעץ עם הרה"ג ר' חיים קנייבסקי שליט"א על השם הראוי לקרוא לבנו שנולד בשעטו"מ. באותו רגע הרגשתי חילוני לעומתו. בני הבכור שנולד חודש או חודשיים קודם נקרא על שם הסבים שלו לאחר התייעצותי עם אשתי שתחי'. לא התייעצתי עם גדול בישראל על דבר כזה גורלי כמו קריאת שם לבני! האם זה לא סוג של כפירה? חברי הטוב עם רקעו כל כך מודע לחשיבות העניין, ולי לא היה אפילו שמץ של הרהור שיש צורך לפנות לכל גורם אחר! כתלמיד בישיבות ליטאיות קלאסיות נתקפתי מייד בנקיפות מצפון על הגאווה שהשטלתה עליי.

לא מזמן נסעתי לארה"ב וזכיתי לראות מגדלים בערים הגדולות עם מודעות לאורכם של שחקן הוליווד זה או אחר, שחקן בייסבול ושל נשיאה של ארצות הברית – מר ברק חוסיין אובמה. סע בבני ברק ותזכה לראות מודעות שתי קומות עם דיוקנו של הרה"ג ר' חיים או הרה"ג ר' אי"ל שטינמן שליט"א עם תרנגולת או תינוק הקוראות לך לתרום לצדקה זו או אחרת! מי רואה אותם תלויים ואינו תולה עצמו? סליחה, מי רואה אותם תורמים ואינו תורם? ויכוחים קלאסיים הנשמעים בציבור היום הם, האם קנית דירה אצל דיין פלוני או רב אלמוני? אין משמעות כלל למי  הקבלן! לקרנות הון אין סיכוי לגייס גרוש בציבור החרדי בלי הסכמת בית דין. וזה עוד לפני שהזכרנו הנשיאויות במוסדות החינוך, המעורבות בפוליטיקה, כשרויות, ועוד היד נטויה וקצר הגליון מלהכיל. רב או ת"ח נכנס לאולם שמחות ושרים לו לא פחות מ"ימים על ימי מלך" שפסוק זה בא מיד אחרי (תהילים ס"א, ו') "כי אתה אלהים שמעת לנדרי נתת ירשת יראי שמך וכפי שמסביר המלבים, "אחר שנתת לי המלוכה שהבטחתני שיהיה ירושה לזרעי בעת שיהיו יראי שמך".

האם זו הפעם הראשונה שהייתה כזו תופעה רחבת מימדים? האם היא קיימת בכל דור ובכל מקום? האם היה דבר כזה בעבר? אז לכל הקוראים שעדיין נמצאים איתי, כדאי שתדעו שלתופעה הזו יש שם, "מלכות של תורה", דהיינו שילטון של גדולי ישראל על העם, וכמש"כ באבות (ו', א') כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה......ונותנת לו מלכות וממשלה". שמיעה בקול גדולי ישראל בנושאים שאינם הלכתיים גרידא מבטאים סוג של מלכות, וכפי שנראה, אין זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שהתייחסו לתלמידי חכמים כמלכים.

אומר הרמב"ן (בראשית מ"ט, י' באמצע דיבורו) על הפסוק "לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו: עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים" שהחשמונאים קבעו לעצמם מעמד מלכותי והם משבט לוי, כהנים גדולים, "וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז"ל [ב"ב ג:] כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא שנכרתו כלם בעון הזה ואף על פי שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים"[יוחנן כהן גדול בנו של שמעון שנעשה צדוקי בסוף ימיו] אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם והם הכריתום"

האם הדבר הזה אינו נפלא? משפחת החשמונאים, שהצילה את עם ישראל הגיעה למצב הזה של כריתת כל המשפחה? ועל מה? על שהם לקחו לעצמם מלוכה משבט יהודה? ומו"ר ר' יששכר מאיר זצ"ל בספרו שכר שכיר עה"ת (שיחה כ"ז) מדגיש בדברי הרמב"ן, "והסירו השבט והמחוקק לגמרי" ולכן מדה כנגד מידה הם נכרתו לגמרי. ואין לומר שמדובר שמדובר בנושאים תורניים גרידא אלא מדובר בהכנעת העם למרותם בכל הנושאים "לגמרי" וכמו למלך. אבל הוא שואל מה זה הדבר הנורא שהם עשו שעד כדי כך היה עליהם להגיע לידי כריתות?

והוא מסביר שלמלכות של תורה יש שני סייגים: א. מלכות לשעה, ב. לעורר ולחזק את העם לתורה, וע"ש בהרחבה. סייגים הללו מזינים אחד את השני וכרוכים יחד. כשהדור פרוץ, ישנה נפילה רוחנית גדולה ואין הנהגה, כמו בזמן היוונים, וכן בדומה למצב לאחר השואה, ומוטל על תלמידי חכמים להיכנס לעניינים, לתפוס את המושכות ואת הנהגת עם ישראל. על ידי שהם באים לעודד את התורה ולחזק את הרוחניות בעם, הם זוכים למלכות, ובמטרה שיכולו להמשיך לחזק את עם ואת התורה. אבל אז, יש להרפות, להעביר את המושכות חזרה אל העם, אל מלכות של העם, אל בית דוד.

והוא ממשיך, והסכת ושמע לדבריו הקדושים, "שבכל מקום יש אנשים יחידים וגדולים (אם לא תמיד גדולים בתורה, מכל מקום הם אנשי מעשה והם בעלי בתים גדולים), שמוסרים נפשם להיות מחזיקי תורה והם עמודי התווך של הציבור, וזה על ידי עבודת ה' שכל אחד אף שהוא בעצמו שפל מאד וכו' וכו'".

וע"ש בהמשך דבריו, ועל אף שלא זכיתי לרדת לסוף דעתו מתוך הספר, אולי זכרוני משמיעת השיחה מסייע לי להסביר את הקשר בין מלכות לשעה וכחה של תורה. הוא מסביר ע"פ המהר"ל שהכח של יון היה בחיצוניות, בהאדרת הגוף לעומת הכהן גדול שקדושתו וכח התורה שבו נסתרים ופנימיים. וזה נס של פך השמן עם חותמתו של כה"ג. ולכן היונים בקשו לכתוב את התורה על קרן של השור ולתרגמו, כדי להפוך תורתינו הקדושה לדבר חיצוני וגלוי. אבל כשלוקחים מלכות והנהגה המבוססת על כח התורה, "איז ניט שייך" שלא יהיו סממנים חיצוניים וגלויים למלכות שבו, ולכן אפשר להחזיק מלכות כזאת רק לשעה. ככל שאורכת המלכות של תורה יותר ויותר זמן, כך המלכות מקבלת יותר ביטוי חיצוני וגילוי הפוגעת בכוחה של התורה, עד שהיא ח"ו נעקרת ונכרתת לגמרי.

זכורני דברי ר' יששכר זצ"ל אלינו שתמיד דירבנו אותנו ללמוד בקיאות, עמוד ליום, מה פחות ומה יותר, והיה אומר, ומדובר לפני עשרים וחמש שנים, אם לא ילמדו בקיאות בישיבות כראוי, בסוף, לא ילמדו בעיון כלל. לכל פעולה יש תגובה, ואין חלל. ככל שמלכות של תורה מארכת את שילטונה, כך היא פוגעת בעצמה יותר ויותר.

אין לי כל ספק שאחרי השואה והחרבן היה צורך גדול בגדולי ישראל שייכנסו וייקבעו הסדרים ולהיות מעורבים בכל מיני תחומים. אבל היום, שבעים שנה אחריה, אולי הגיע הזמן להחזיר את המושכות לעם?

דע את זכויותיך – ויגש, תשע"ג

ערב שבת שלום לכל המנויים!

התחילו איתך? פגעו בך? נשלו אותך מזכויותיך הבסיסיות? מה התגובה הראויה ע"פ התורה? לשתוק? לוותר? להשלים? ואולי לקום ולהילחם בכל דרך אפשרית , ללא חת וללא פשרות?

"ויגש אליו יהודה" (בראשית מ"ד, י"ח) ואומר הבעל הטורים שבגימטריה שווה ל "זהו להלחם עם יוסף" (בדקתי וזה כמעט שווה – חסר 1), והאור החיים מעיר שממש בסוף הפרשה הקודמת יהודה היה די כנוע והסכים שכולם יהיו עבדים, אז מה קרה שעכשיו שכח וניגש למלחמה? והנני שואל כעין זה שלכאורה במפגש ההיסטורי בין יעקב לעשיו, ידוע שיעקב התכונן בשלוש דרכים – דורון, תפילה ומלחמה, אז מדוע יהודה עזב את מנהג אבותיו ורק התכונן למלחמה? האור החיים מקצר מאד בתשובתו (למטה הבאתי דבריו), אבל הלב אליהו בפרשת מקץ (מאמר השכל והחוש עמ' קס"א-קס"ג) מרחיב בשם חז"ל ומבלי להזכיר במפורש את האור החיים הקדוש.

מסביר הלב אליהו, שאה"נ האחים הודו עכשיו ש"האלקים מצא את עבדיך" וכמו שפירש רש"י שעכשיו כל השבטים הודו על חטא מכירת יוסף, וא"כ הבינו שעליהם להימכר לעבדים כמו שמכרו את יוסף, מידה כנגד מידה. אבל כשיוסף ענה שכולם יכולים לחזור לשלום לאביהם, ודווקא בנימין שלא השתתף כלל במכירת יוסף יישאר לעבד, אז הבינו שאין בין השתלשלות העניינים לחטאם ולא כלום. אז, אם מדובר ברשעותו מתוך בחירה החפשית של יוסף להתעלל בהם ולהציק אותם, אז קדימה, מלחמה עד הסוף.

ואולי בנימין נתפס על עוונם? ואולי בנימין עשה חטא אחר? ואולי הם נתפסים לכפרה על הדור? ואולי עדיף לוותר? ואולי ואולי ואולי?

אלא שרואים כאן יסוד עצום בדברי חז"ל איך על אדם להתנהג ולהגיב כשבא אחר ופוגע בו. אין כאן חשבונות של השתדלות, של שלום מדומה, לא כאן המקום להתייעצויות עם גדולים וחכמים ממנו ובודאי שלא שייך כאן עניינים של "פרומקייט". ברגע שהצד השני מתגלה במערומיו, אל תחפש את התשובה בתוך עצמך. אסור לך לוותר לרשעות, ועצם הרשעות נותן לך את העליונות המוסרית לעמוד על זכויותיך ובכל דרך ובכל מחיר.

אז יש כאן שני תנאים מצטברים: א. שאינך רואה בבירור מוחלט הקשר בין מעשיך לאירוע, ב. שיש כאן רשעות מצד השני. בהתחלה כשהיה ברור להם שמדובר על עונש "מאת ה'" וליוסף אין אינטרס בכל הסיפור, על אף שמדובר ביהודה והשבטים שיכלו לפרק את כל מצרים, הם נכנעו. אולם, כשראו שזה שעומד מולם אינם "צדיק", אז כבר אין מקום לניהול מו"מ, לחפש פשרות, לקבל מקום ה-83 ברשימה.

אבות המייסדים של ארה"ב אמרו Don't tread on me, אל תדרוך עלי. חזקת הכשרות מונחת בכיסך. על כל אחד להאמין בצדקתו ובשליטה על הנעשה לו כל עוד אינו יודע אחרת, וגם אם יודע אחרת שח"ו יש בידיו עבירות כאלו ואחרות, אין כל היתר לאף אחד אחר להציק לו, להעניש אותו או לגרום לו כל צער שהוא. ומי שלא עומד על זכויותיו, פושע לעצמו, למשפחתו ולעמו.

דבר תורה זה מוקדש לזכותו של בן-דוי, ארנולד (בומי) בן אהרון ורחל לזר, לוחם פארטיזן בסלובקיה ארנולד (בומי) לזר.

שבת שלום ומבורך לכל עם ישראל!!

מרדכי אדלר

לשון האור החיים הקדוש:
וז"ל, "עוד ירצה כי לא נגש יהודה לדבר אלא למה שאליו פי' למה שהבינו כי הגזירה לא מאת ה' באה כמו שפרשתי בפרשה הקודמת בפסוק "חלילה", וכיון שאין העניין בא אלא מיוסף ואליו הדברים מסורים לאשר יחפוץ עשות לזה ויגש".

ובפרשה הקודמת, "כי מקודם חשב כי מה' יצא הדבר כי מצא האלקים עונם, וכשראו שלא קבל יוסף אלא בנימין לבד אמר הרי זה לך לאות כי לא על עון נתפסו ומעתה עמד הדבר לצד בחירת הבחירי לזה ויגש אליו יהודה". 

חטא מכירת יוסף ממשיך להתגלגל בתוכינו!! פרשת מקץ, תשע"ג

כולנו מכירים את הפיוט ביום כיפור, והקינה בתשעה באב על עשרת הרוגי מלכות , שהריגתם זעזע לא רק את הארץ אלא אף שמים, עד שבאו מלאכי השרת לפני הקב"ה ובלשון הקינה:

שַׂרְפֵי מַעְלָה צָעֲקוּ בְמָרָה                                      זוּ תורָה וְזוּ שְׂכָרָהּ

עוטֶה כַּשַּׂלְמָה אורָה                                             אויֵב מְנָאֵץ שִׁמְךָ הַגָּדול וְהַנּורָא

וּמְחָרֵף וּמְגַדֵּף עַל דִּבְרֵי תורָה

עָנְתָה בַּת קול מִשָּׁמַיִם                                          אִם אֶשְׁמַע קול אַחֵר אֶהֱפךְ אֶת הָעולָם לְמַיִם

לְתהוּ וָבהוּ אָשִׁית הֲדומַיִם                                     גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי קַבְּלוּהָ מְשַׁעְשְׁעֵי דַת יומָיִם

ולכארה הקב"ה אינו עונה לטענת המלכים, והמפרשים מסבירים שבאמת הקב"ה התנהג כאן במידת הדין כפי שהתכוון לברוא את העולם לכתחילה מבלי התנהגות של רחמים, וא"כ צריך להבין את הקשר בין זה לבין עשרת הרוגי מלכות.

כידוע, כל סיפורו של עשרת הרוגי מלכות החל כשהמלך שאל לגבי מכירת יוסף, שטרם נענשו השבטים על מכירת יוסף, אבל העניין מתגלה במלוא עוצמתו כשמסתכלים לא בפרשת וישב איפה שקורה המכירה, אלא דווקא כאן בפרשתינו כשהשבטים נמצאים לפני יוסף, וקולטים שהם עומדים להיענש על חלקם במכירת יוסף.

ומהם דברי האחים? "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת" (בראשית מ"ב, כ"א). ועי' ברשר"ה שהלשון "אשם" מצביע על שממה חיצונית, כשעצם המעשה בסדר, ורק יש כאן עניין חיצוני שלא שמענו בקול התחנונים של אחינו. וכן מדייק הנצי"ב מלשון "אלינו" (כנראה במקום "עלינו") שדווקא אלינו שהקשחנו את לבבינו ולא אל שאר האחים שבדין פעלו, ומזה מוכיח שמדובר בשמעון ולוי.

אנו רואים מכאן, שהיה גם היעדר רחמים, וא"כ, מידה כנגד מידה, כדי לכפר על המעשה, על הקב"ה להתנהג גם בהיעדר רחמים.

אבל מה ראובן עונה להם? "אל תחטאו בילד". ההכרזה שהיום יש להשמיע יותר מאי פעם. באו אנשים, עם התורה בידם ורוממות שמים בגרונם, וחוטאים בילד. כביכול מענישים את ההורים על ידי שמחליטים על גורל ועתידו של הילד. מי לימין ומי לשמאל? מי יתקבל לחיידר זה, ומי תידחה מסמינר זה. מילא אם הם היו צודקים ורק הקשיחו את עצמם כנגד כל הטענות, בכייות ותחנונים של ההורים, אבל מה הילד אשם? ובזה מוכיחים לנו שגם מעשיהם לכתחילה אין בהם לא מהתורה ולא מהיראה.

ואיך מסיים הפסוק? "וגם דמו הנה נדרש", נדרש לשון רבים – כולנו ניתן עליו את הדין ולא רק האחד או השניים. ישנם הורים אחרים, תושבי השכונה ואפילו רבנים, היודעים על הנעשה ושותקים מכל מיני סיבות, ענייניות יותר וענייניות פחות, אבל גם מי ששותק ייתן עליו את הדין, אם לא יסבול ח"ו מעצמו.

קודם, כשלקחו את היהודים, שתקתי, כי לא הייתי יהודי;

אחר כך, כשלקחו את הצוענים, שתקתי, כי לא הייתי צועני;

אחר כך, כשבאו לקחת את הקומוניסטים, שתקתי, שהרי לא הייתי קומוניסט;

כשלקחו את הכמרים שתקתי, כי לא הייתי דתי,

ולבסוף, כשבאו לקחת אותי - לא היה מי שידבר בשבילי

ברטולד ברכט או מרטין ניימלר (לפי גירסה אחרת) כומר נוצרי בגרמניה הנאצית

ועוד על מה ניתן את הדין? לא רק על עצם המכירה, הדחייה מהמוסד, ואח"כ שאותו מנהל יעלה על משכבו ויחשוב שלום עלי נפשי, אלא גם דמו, כל מה שקורה לו בעתיד עקב החלטתו האומללה, ובלשונו, "אבל אפשר שנהרג או מת מרוב צרות.... ונדרש דמו מכולנו". לא יעזור טענת גרמא או גרמי, ולא כל הפלפולים וחילוקים או מחבואים מאחורי ועדות קבלה או רבנים למיניהם..

מדובר ברציחה לכל דבר, ועי' בגמרא (יומא ט:) "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים... אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם".

והנצי"ב (מרומי שדה שם) מביא לדבר הזה הסבר מעניין:

"ויש לדעת דבאמת היה שפיכות דמים לרוב בבית שני... אלא שלא היה שפיכות דמים אלו במחשבת איסור, אלא רק במחשבת מצווה, והיינו [בגלל]שחשבו זה את זה לצדוקי ואפיקורס... ומה גרם להם לחשוב הכי?, רק מסיבת שנאת חינם. ומשום כך, כשראה את חבירו עובר עבירה לא שפט אותו שהוא עשה רק משום תאוה וכדומה, אלא משום שהוא אפיקורס ורשאי ומצוה להורגו".

הנצי"ב טוען שבזמן בית שני אנשים רדפו אחד את השני מאחר והם הפכו את בני עמם לאויבים. הכל נעשה לשם שמים. חוסר היכולת של אנשים לקבל את השונים מהם, גרם לקרע חברתי עמוק. ואת זה רואים במכירת יוסף כשיש קרע בין אחים, נתפסים באמתלאות של חשבונות שמים כדי להשיג שליטה ושררה מעל אחרים.

מי ייתן ואור הנרות של שבת וחנוכה יאירו בתוך לבבות של עם ישראל וישברו את הקרח ונזכה להיות עם אחד בלב אחד.

שבת שלום!

מרדכי אדלר

יצר הרע, פך השמן ונחל החרדי – וישב, תשע"ג

(דברים שאמרתי בשבת אימון גדודי ברמת הגולן)

יוסף המכונה בפי כל, "יוסף הצדיק" נכנס באותו יום לבית פוטיפר, ולפי שיטה אחת בגמרא (סוטה ל"ו:) "ויבא הביתה לעשות מלאכתו, א"ר יוחנן מלמד ששניהם לדבר עבירה נתכוונו" שליוסף היה כוונה לעבור עבירה עם אשת פוטיפר אבל לבסוף נמנע והצליח להתגבר על יצרו. ועל זה נאמר במדרש (ויקרא רבה), "יוסף גדר עצמו מן הערווה, בזכותו גדרו עצמם הזכרים. וכן בגמרא (יומא ל"ה: ) משבחין ומקלסין את יוסף הצדיק שכל רשע שבא לפני בית דין של מעלה ושואלים אותו, "מפני מה לא עסקת בתורה אם אמר נאה הייתי וטרוד ביצרי, אומרים לו כלום נאה היית מיוסף" וממש כמו שהלל שהיה עני מרוד מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום שהיה עשיר מופלג מחייב את העשירים, כך יוסף שהיה נאה ועדיין התגבר על יצרו מחייב את הרשעים.

ולכארה זה קשה שדווקא יוסף מובא לשבח וכמי שמחייב את הרשעים, כי ידועה שהגמרא שם (סוטה ל"ו:) אומרת "באותה שעה באתה דמות דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון. אמר לו יוסף עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות דכתיב (משלי כ"ט, ג') "ורועה זונות יאבד הון." וא"כ כל אחד המגיע לדין יכול לענות שיוסף התגבר דווקא כי היה לו את הסיוע של יעקב, ולנו לא היה סיוע כלשהו כדי להתגבר??

ועי' באש דת השואל שאלה זו ומתרץ שיש דרגות שונות של יצר הרע, אבל אולי בסייעתא דשמיא אפשר לתרץ בצורה אחרת.

יש לשים לב לסמיכות בין הפרשיות של יהודה ותמר לפרשת יוסף ופוטיפרע. בשתי הפרשיות רואים שלשנים מהשבטים היה ניסיון עם אשת איש/עריות וכביכול יהודה נכשל ויוסף התגבר. אבל איזה הבדל עצום יש בין הנסיונות. יהודה, המבוגר האחראי, המלך של השבטים, הנמצא בבית מדרשו של יעקב ונקלע לניסיון וכביכול נכשל. ועי' ברש"י "וירד יהודה, שאחיו הורידו אותו מגדולתו" ולכארה רש"י בא לאפוקי מהפשט הפשוט שנפרד מהם פיזי בצורה זו או אחרת. לעומת זאת, יוסף הצדיק, זרקו אותו מבית המדרש של יעקב, כנראה בגלל הסגנון, בגיל 17, בארץ מצרים שעליו נאמר "עשרה חלקים של זנות בא לעולם. תשעה באלכסנדריא, ואחד בכל העולם" (אסתר פרשה א), ועבד, ואיומים מאשת פוטיפר, וגם מפתה אותו שזה לשם שמים כידוע.

מגלים לנו שאין זה נחשב לניסיון כשכל התנאים הסביבתיים עוזרים ומסייעים. הניסיון האמיתי הוא מתי שהפרפר יוצא מהגולם המגן עליו וצריך להתמודד עם העולם העשייה. וזה כל העניין של חינוך. חינוך טוב נבחן בעולם העשייה, לא בתוך בית הספר ובמגדל השן, וכפי שאומרים, אלו שיכולים עושים, ואלו שלא, מלמדים, ואלו שלא יכולים ללמד, מלמדים איך ללמד. חינוך נבחן על שם סופו, ועי' ברש"ר הירש (כמדומני בשמות או ויקרא – אין לי אותו תחת ידי כעת) שחינוך, בין בילדים ותלמידים, ובין בכלי המשכן אין לו ערך מצד עצמו אלא רק נמדד רק במבחן התוצאה. היום שומעים על הורים הרבים להכניס ילדיהם לחיידר זה או מוסד אחר כיון שהחינוך שם מצויין. ומה הם בוחנים? את המצב בתוך הבית ספר באשר הוא שם. וזו טעות נוראית. יש לבחון את המוסד על פי התוצאות לאחר 20 - 30 שנה. ואת המבחן האמיתי יש רק כשיוצאים החוצה, ומיישמים את שנלמד ולמה שחונך.

הקב"ה מגלה לנו כאן שמי שיוצא לעולם העשייה, יהיה לו סייעתא דשמיא מיוחדת בגדר "דמות דיוקנו של יעקב" שיסייע לו להתגבר על יצרו, ובתנאי שהוא יתאמץ באותה רמת גבורה שהייתה נדרשת אילולא הוא לא היה יוצא מבית המדרש. לכן, מה שיוסף התגבר על יצרו עם כל התנאים הסביבתיים, גם לאחר קיזוז הסיוע,  גדול לאין שיעור מהניסיון שעמדו בו אחרים, ולכן דווקא הוא ראוי לחייב את הרשעים.

וזה בדיוק הנס של פח השמן. אין חכמה כשהכל מתנהל על מי מנוחות לשמור על טוהר המחנה וטוהר המדרגה. רק אלו הבאים במגע ים יון, שמתמודדים עמה, עם כל הניסיונות הכרוכים בכך, יכולים להעריך את הפך שמן הטהור הבודד שנשאר עם חותמתו של הכהן גדול. ואת זה חיילי נצח יהודה, ה"נחל חרדי" צריכים גם להבין. אינכם בישיבות שיש לכם משגיח וסביבה מלטפת אלא יצאתם לעולם העשייה, עולם של ניסיון אמיתי, עולם שאפשר לגלות את הגבורה הפנימית שלכם. הרבנים וצה"ל יעשו את המקסימום לשמור על סביבה סטרלית, אבל יהיו הרבה מכשולים ואתגרים שבהם תצטרכו להתמודד, וכשם שיוסף הצדיק הצליח במשימה, גם אתם תוכלו בסייעתא דשמיא.

שלי שלי ושלי אינו שלך!!!

בפרשת השבוע אנו מוצאים שני אירועים מכוננים עם חוט אחד המקשר ביניהם. "ויותר יעקב לבדו" (בראשית ל"ב, כ"ה) ואומר רש"י ששכח פכים קטנים וחזר עליהם. והמהר"ל בגור אריה מאריך להסביר שמדובר בתרתי לריעותא, גם פכים קטנים שאין להם חשיבות וגם הוא שכח אותם. אבל הרא"ם מסביר שרש"י על הגמרא (חולין צ"א) מפרש שטרם הספיק להעבירם, ומה שאומר כאן ששכחם הוא מהמדרש. והדבר הוא פלא שבשביל זה יעקב סיכן את כל עתידו של עם ישראל? ומה היה קורה אם היה מפסיד? והעניין השני בפרשת דינה שיעקב אמר לשמעון ולוי, "עכרתם אותי להבאישני בישב הארץ" והם ענו לו "הכזונה יעשה את אחותינו" (בראשית, ל"ד, ל'-ל"א)? ומה המשא ומתן כאן? האם יעקב לא ידע תשובת האחים?

החת"ם סופר גם רומז לקשר בין שתי הפרשיות באומרו שהמילה "לבדו" ראשי תיבות (בסדר הפוך) ויצא דינה בת לאה. אבל אינו מבהיר מה הקשר? רש"י כאן מבסס את פירושו על הגמרא (חולין צ"א) אבל אינו מביא את ההמשך של הגמרא, "מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם וכל כך למה מפני שאין פושטין ידיהם בגזל". והדברים ברורים שצדיק אמיתי מבין שהכל נגזר עליו מתשרי עד תשרי חוץ מתשרי ואין לו כל אפשרות לגעת במה שאינו שלו ובודאי שלא יהיה לו כל תועלת מזה. וגם ההיפך הוא נכון, שאם יש לו דבר כלשהו, ואפילו הדבר הקטן ביותר, ה' גזר עליו שיהיה לו אותו ובלעדיו יהיה לו חסר בשלמות עבודתו, ולכן היה על יעקב לחזור להביאם.

האם הכוונה שאין לאדם לוותר, אסור להתפשר, לא כל חיינו שמענו מהורינו ומורינו שמי שמוותר הוא הצדיק, הוא החסיד, הוא זה שמתגבר על יצרו? והדברים אינם נאמרים רק בתחום הפרטי והאישי אלא גם בתחום הציבורי וברשות הרבים. האם מותר או מומלץ שציבור חלש או מיעוט יוותר על חלקו במשאבים כדי שלא תהיה "מחלוקת", להנשל מזכותו לחינוך ראוי לילדיו, לדיור סביר, והרשימה ארוכה מהגלות?

אלא שבוודאי ובוודאי התשובה היא לא החלטית. יעקב אבינו חזר בגלל שהיה לו שם דבר שהוא שלו. אבל מהפרשה של דינה אנו לומדים משהו הרבה יותר עמוק. לא רק שאסור לוותר על נכס שלך, אלא גם על הכבוד שלך אין לוותר. יעקב בא בטענה על האחים ש"עכרתם אותי", וכוונתו בזה הייתה שאם שכם וחמור ושאר התושבים לאחר שהם פגעו בדינה, הסכימו לתנאים של האחים, יש לוותר על הפגיעה בכבוד העם ולהשלים. אבל האחים אמרו לו נקודה שעל זה לא היה ליעקב תשובה, שלאחר שהם פגעו בכבודינו, אין זה מספיק שעכשיו הם מוכן להשלים ולחיות בהרמוניה. כל עוד שאת מה שהם לקחו הם לא החזירו, מה שפגעו הם לא השיבו כבהתחלה, אין כאן מקום להשלמה או לוויתור. ועל זה יעקב הסכים איתם.

ו

אין זה רק דרוש אלא הלכה מפורשת הנוגעת להלכות נפשות!! הבא במחתרת, אין לו דמים (שמות כ"ב, א'). והגמרא (סנהדרין ע"ב:) מסבירה שהגנב בא על עסקי נפשות, מאחר והוא בא לגנוב מבעל הבית, ויודע שבעל שאין אדם מעמיד עצמו ורואה שנוטלין ממונו ושותק, ויצטרך להורגו, אז מותר להרוג את הגנב לכתחילה. ותקראו שוב ותשתגעו!! מה הבעיה? כשבעל הבית רואה גנב בא במחתרת שלא יפריע, מדובר רק בכסף, בנכסים, בשטח ציבורי וכו' ועל זה הורגים??? והתשובה היא כן! כי כל עוד הגנב בבית שלך, כל עוד שהנכסים שלך אצלו, אינך בן אדם, אינך יהודי מאמין, אינך ראוי להיקרא בני אברהם יצחק יעקב.

אנו כולנו תפילה שבימים הללו נזכה ל"ויעשו כולם אגודה אחת" אמיתית ש ל כ ו ל ם יהיה ייצוג ראוי והולם ויהיה אך ורק קידוש שם שמים ברבים!

שבת שלום ומבורך!

מרדכי אדלר

גם אבותינו השתדלו בפרנסה

א"ר אילעא: באושא התקינו, המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. תניא נמי הכי: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות; ומעשה באחד שבקש לבזבז יותר מחומש ולא הניח לו חבירו, ומנו? רבי ישבב, ואמרי לה רבי ישבב, ולא הניחו חבירו, ומנו? רבי עקיבא. אמר רב נחמן, ואיתימא רב אחא בר יעקב: מאי קרא? "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך". והא לא דמי עישורא בתרא לעישורא קמא! אמר רב אשי: אעשרנו לבתרא כי קמא.

ואומר רש"י על אתר ד"ה המבזבז, "המבזבז לעניים אל תבזבז יותר מחומש. והכלי חמדה שואל לכארה מה רש"י בא להוסיף כאן? והשיטה מקובצת מביא מהדורא קמא של רש"י שהיה כתוב "המבזבז להקדש". וע"פ זה הוא מסביר שיש מחלוקת האם הדין של המבזבז מדובר רק לגבי עניים (בין אדם לחבירו) או בכל המצוות (גם בין אדם למקום), וכפי שמשמע מהרמב"ם (ערכין וחרמין פ"ח ,י"ג) "אלא כל המפזר ממונו במצוות אל יפזר יותר מחומש", שמדייק לכל המצוות ולאו דווקא רק בצדקה (וזו למה שהרמב"ם מביא את הדין בערכין ולא במתנת עניים, והבן). ויש לומר שבמהדורה קמא רש"י סבר דווקא להקדש לא לבזבז יותר מחומש כיון שמדובר בבין אדם למקום, אבל לעניים כן אפשר יותר מחומש, ובמהדורה לפנינו הביא לעניים שגם על מצוות בין אדם לחבירו אין לבזבז יותר מחומש.

והכלי חמדה מאריך מאד וע"ש ותרווה נחת שלכארה קשה מה ההבדל בין צדקה/עניים לשאר המצוות? והכלי חמדה מסביר שיש הלכה שמוטל על יהודי למסור את נפשו כדי לא לעבור על עבודה זרה ולומדים את זה מהפסוק (בכל נפשך).לעומת זאת, את ההלכה שאין אדם מציל את חייו עם חייו של חבירו לומדים מסברה "מה חזית דדמך סמיק טפי" – מי אומר שדמך יותר חשוב מדמו של השני? מכאן, שאדם יכול להציל את חייו עם ממונו של חבירו כי בוודאי חייו שווים יותר ממונו של חבירו. לפי זה ממשיך הכלי חמדה, יש סברה פשוטה שאין לבזבז יותר מחומש בפיזור לצדקה מדין מה חזית! מה פתאום למסור ממונך לחבירך כדי שיהיה לו ממון ולא יהיה לך. לכן רש"י אומר שלא רק בהקדש (לגבוה) אין לבזבז יותר מחומש אלא אף לעניים וזה מדין מה חזית.

אבל לכארה ישנה שאלה אחרת שאפשר לשאול וזו למה בכלל מביא הגמרא את הפסוק בפרשתינו לגבי יעקב כשאפשר להביא את הפסוק לגבי עצם הדין של מעשר בדברים, "עשר תעשר את כל תבואת זרעך"? ולמה מיעקב יותר ניתן ללמוד את הדין של חומש מאצל הדין של מעשר עצמו? ואין לומר שאם משם הייתי לומד שזה חובה וכאן זה נדבה, שאם כן היה יכול לכתוב "חמש את כל תבואת זרעיך" ומה שכתוב בלשון כפול משמע נדבה. וכן משמע מהסוגיה אצלינו ששואל שלאחר המעשר הראשון, המעשר השני הוי פחות (9/10), ומתרצת "אעשרנו לבתרא כי קמא" וזה יותר מתאים  לדרוש ולנדבה מעצם הדין?

שאלה נוספת היא עצם הנדר שיעקב נודר כאן, שהקב"ה הבטיח ליעקב בחלום את כל ההבטחות, ואז בבוקר כשיעקב קם הוא נודר ש"אם ה' יהיה עמדי" כאילו יש לו ספק אם ה' יקיים את הבטחתו או לא, ודבר זה הוא פלא?

ועוד, למה יש את הלשון המיותר, "ושבתי בשלום אל בית אבי" ולא "אל אבי"?

ואולי ניתן לומר על פי מה שראיתי בשם ר' זושא מאניפולי שמסביר את הרש"י על הפסוק (בראשית כ"ו, י"ב) "ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו יהוה", ורש"י שם מפרש למעשרות היה. ומאיפה ידוע לרש"י שמאה חלקים הללו היו מעשר אלא שכתוב "ויברכהו ה'" ובזהר כתוב שאין ברכה של הקב"ה פחות מאלף כמו שכתוב, "ה' אלקי אבותכם יסף עליכם ככם אלף פעמים" ומוכח שהמאה שערים הם המעשר של כל האלף. ומובא בשם ר' יצחק מווארקי שהברכה אצל יצחק היה מיוחד כי כתוב "ויזרע יצחק" שיצחק טרח והקב"ה יכל להחיל את הברכה על מה שיצחק טרח. וידוע שכל העולם הזה והתנהלות של הקב"ה הוא בדרך הצמצום, שהקב"ה מנהל את העולם כאילו אנו טורחים ועושים ומגיעים לידי תוצאה. ורק כשאין ברירה, הקב"ה מנהל את העולם בדרך ניסי ולא דרך הצמצום, וזה מה שאנו קוראים כביכול ניסים.

אם כן אולי אפשר לומר בענינינו שהקב"ה הבטיח ליעקב להיות איתו לאורך כל הדרך עם הבטחות מפליגות, אבל יעקב הבין שכל זה יהיה בדרך ניסי ולא כתוצאה מהטירחה שלו וההשתדלות שלו. כשאדם נותן צדקה מכספים שלא טרח בשבילם אין כאן כל חידוש או מעשה ראוי להערכה. רק כשאדם מרגיש שדבר שייך לו, ועדיין הוא מוכן להיפרד ממנו כדי לעבוד את ה', יש מושא ראוי לשבח. אז יעקב מתפלל שכל ההתנהלות של הקב"ה יהיה כ"בית אבי", שאטרח ואשתדל ואזיע כדרך העולם ועדיין אני אהיה בהבנה ששום דבר אינו שלי ואינו בזכותי, שהכל מה', ואשמח ליתן מעשרות בדיוק אם לא הייתי טורח כלל. זו תפילה של צדיק, לא רק לקבל מאת ה' אלא גם להבין שכל השתדלותו וטירחתו אינו פועל כי הוא זה, והכל התנהלות ניסית ורק יש כאן התנהגות של צמצום.

ולכן, דווקא מכאן לומדים את הדין של חומש. רק מישהו שמרגיש כנ"ל, ששום דבר אינו שלו ראוי גם ליתן חומש מנכסיו לצדקה. בפרשה של מעשרות מדובר בכל אחד ואחד שטורח וחושב שנכסיו הם תוצאה של השתדלותו כפי שכתוב "את כל תבואת זרעיך", מה שטרחת וזרעת. מאחד כזה על אף דרגתו, אין הוא ראוי ליתן חומש. אבל אחד שמבין שהכל מהקב"ה וכל טירחתו אינה אלא כדי כביכול להקל על הקב"ה, הוא הראוי ליתן חומש.

כמה חשוב אף בעיני אבותינו הקדושים את העניין של השתדלות בפרנסה, ולא  להיות מהסומכין על הנס, וראוי לדייק ולהביא את הלשון המדוייק של ר' יצחק מווארקי, "שהקב"ה הביע את תודתו.... כי אם לא היה זורע ----- היה צריך לשדר מערכות הטבע כדי לברכו".

לעשר את הזמן

בעניין מעשרות השל"ה הקדוש (מס' חולין, פרק נר מצוה ס"ד-ס"ה) מביא את המדרש (בראשית רבה פרק ע', ס"ז):

ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר: כותי אחד שאל את ר' מאיר אמר לו: אין אתם אומרים יעקב אֲמִתִּי? דכתיב (מיכה ז') תתן אמת ליעקב.

אמר לו: הין

אמר לו: ולא כך אמר, וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך!

אמר לו: הין

אמר לו: הפריש שבטו של לוי אחד מעשרה, למה לא הפריש א' מי' לשנים שבטים אחרים?!

אמר לו: וכי י"ב הן, והלא י"ד הן, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי!

אמר לו: כל שכן אוסיפתא מיא, אוסיף קמחא!

אמר לו: אין את מודה לי, שהם ארבע אמהות!

אמר לו: הין!

אמר לו: צא מהם ד' בכורות לד' אמהות, הבכור קודש, ואין קודש מוציא קודש!

אמר לו: אשריך ואשרי אומתך שאת שרוי בתוכה.

ואומר השל"ה הקדוש, כשם שצריכים לעשר מכספך, מילדיך, גם ימי האדם צריכין עישור. וידוע שמספר הימים בשנה היהודית (שנה פשוטה כסדרה – שישה חודשים מלאים ושישה חודשים חסרים (30 * 6) + (29 * 6) ) שווים ל354. וכתוב (ויקרא כ"ג, כ"ז)  "ולקחתם לכם ביום הראשון", ומובא במדרש תנחומא פרשת אמור כ"ב, ובילקוט אמור תרנ"א, ומובא בטור הלכות ראש השנה סימן תקפ"א וכי ראשון הוא והלא חמשה עשר הוא, אלא ראשון לחשבון עונות. דהיינו שהארבעה ימים בין יום כיפור לסוכות אינם עולים לידי המניין של 354 ימים, וכאילו יש רק 350 ימים בשנה. וע"ש בשל"ה שמביא שלוש דרכים איך אפשר לעשר את ימי השנה.

וסברתי לומר שאפשר פשוט למנות את ימות החגים ותעניות בשנה כדלהלן:

ראש השנה	2
צום גדליה	1
יום כיפור	1
סוכות	7
שמחת תורה/שמיני עצרת (והתנצלותיי לחוצניקים)	1
חנוכה	8
י' בטבת	1
ט"ו בשבט	1
תענית אסתר	1
פורים	1
תענית בכורות	1
פסח	7
שבועות (שוב התנצלותיי)	1
י"ז בתמוז	1
ט' באב	1
סך הכול:	35

וא"כ, בימים הללו יש להקדיש לעבודת ה', ולצאת ידי חובת העישור גם בזמן.

לרקוד עם השטן!!

עם ישראל היום במצב סכנה ומה שלא כולם יודעים הוא שמדינת ישראל עמדה ליד מיטת החולי של אש"ף ושיקמו וליד עריסת הלידה של החמאס http://samsonblinded.org/heblog/504.htm "ישראל השמידה את אש”ף בלבנון, אך פרס הביא את ערפאת חסר הכוח מתוניס והמליך אותו. לאחר שאש”ף סרב לרקוד לפי מנגינתה של ישראל, היא הקימה את החמאס, שישמש אלטרנטיבה לפת”ח.

כל ראשי הממשלה בישראל מאז רבין נתנו את ידיהם בהקמת החמאס. ההתנתקות מעזה קיבעה את ניצחונו של הארגון במוחם של הפלסטינים, ושרון, שהיה המושל הצבאי היחיד שהצליח בעזה, ידע זאת טוב מכולם.

היהודים גידלו את המפלצת הזאת. אף אחד אחר לא יכול להרוג אותה."

כמה פעמים אנו רואים בהיסטוריה הרחוקה והקרובה שאנשים עם כוונות טובות ורצון כן לסייע ולעזור לציבור, מכניסים לתוך הבית את אויבם הכי גדול שיש. בדרך כלל, המארח אינו מודע לכוונות הרעות וזדוניות של האורח, אבל ישנם לא מעט מקרים שהוא אכן מודע להן, ומתוך שיקולים של כסף, כבוד או תאווה עדיין מוכן לכרות ברית עם זה שבסופו של יום יקום עליו ויזרוק אותו מביתו.

והנצי"ב בהרחב דבר (בראשית כ"ח, ו'-ח') מסביר את אריכות הפסוקים שעשיו בישל תכנית שיתחתן עם בנות ישמאל כפי שראה שבנות חת רעות בעיני אביו, ויגרש את נשותיו למצוא חן בעיני אביו. בינתיים ישכנע את ישמאל להרוג את יצחק, ואז עשיו יוכל להרוג את ישמאל כגואל הדם, ויישאר גם עם נשותיו הראשונות כי יצחק מת, גם עם בנות ישמאל, וגם יירש את הארצות של יצחק וישמאל בנוסף על אדום. וכל התכניות הללו השתבשו כי מת ישמאל מייד לאחר האירוסין. והנצי"ב מסיים, "ולמדנו מכל הסיפור כי החונף לרשע לסוף נופל בידו".

וזה מבוסס על הגמרא בסוטה דף מ"א:, "תנא משמיה דרבי נתן באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל כלייה שהחניפו לו לאגריפס אמר ר' שמעון בן חלפתא מיום שגבר אגרופה של חנופה נתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים ואין אדם יכול לומר לחבירו מעשי גדולים ממעשיך". ומסביר רבי ש"ז פינס (בספרו מוסר המקרא והתלמוד, עמ' קפג) ש"הגרוע שבאופני השקר היא החנופה, מפני שגורמת תקלה מוסרית בין לחונף ובין לנחנף, והאדם נגרר אחריה כדי למצוא חן בעיני התקיף ממנו. כשקלקלת החנופה מתפשטת בחברה, היא מפעפעת בה כארס, ומכניסה השחתה והרס לתוך החיים הציבוריים. וזו החנופה הרכה, שמחמאות בפיה, נעשית קשה לחברה לא פחות מאגרוף רשע. ועל זה רמזו חז"ל באמרם, "מיום שגבר אגרופה של חנופה נתעוותו הדינין...". ובוא וראה, כי החנופה של נביאי השקר בסוף הבית הראשון לההמון הפורע מוסר, שעליה התמרמר כל כך הנביא ירמיהו לאמר: "מאת נביאי ירושלים יצאה חנופה לכל הארץ" (ירמיהו כג, טו), נעשית גורם להרס הפנימי שחתך אז את גורלו של העם לחורבן.