יום שישי, 29 באוגוסט 2014

לרוץ ולעמוד בעבודת ה' -העיקר לא לשבת - שופטים, תשע"ד

בדרך כלל, לכל תואר יש היפוכו (באנגלית - antonym). לתאר דבר פירושו לעמוד על קנקניו, להבינו ולהגדירו. ככל שאני יכול לדייק יותר בתיאור, כך אני יכול לדעת מה הוא לא. שחור = לבן, גבוה = נמוך, רטוב = יבש וכו'. אז מה היפוכו של "חרדי"? "חילוני"? חילוני הוא מי שלא שומר מצוות והיפוכו של שומר מצוות אבל לא של חרדי? מפרשת השבוע נוכל ללמד מה היפוכו של חרדי.

"כי בו בחר יהוה אלהיך מכל שבטיך לעמד לשרת בשם יהוה הוא ובניו כל הימים" (דברים י"ח, ה,)., ודרשת חז"ל ידועה (זבחים כג ב) שאמרו אין שירות אלא מעומד, ולמדו מכאן שיושב פסול לעבודה.

והערבי נחל שואל שהמילה "לעמד" מיותרת? והוא מתרץ שהמילה "לעמוד" הינו על כמו מי שמעמיד את עצמו אצל המעביד שאז הוא מכין את עצמו ומסכם את תנאי עבודתו לכל השנה, וזו הכנה לשירות של כל השנה, אבל אין זה העבודה או שירות עצמה. וכן בלשונינו "לעמוד על המקח" לסכם, לברר, להגדיר את העיסקה אבל אין זה העיסקה עצמה.

והוא ממשיך שבשונה בעבודה אצל בני אדם שההכנה היא רק בהתחלה, ואולי יש להוסיף, אז עיקר ההתלהבות, הכח והרצון לעבוד, לעומת העבודה עצמה שכבר חסרה ההתלהבות, בעבודת השי"ת אינו כך, אלא כל ימי חיי האדם אינו אלא הכנה על שירות, כי אין שום אדם מתחיל לשרת כלל את פני ה', וכך עבודת ה' צריך להיות כל הזמן באותה התלהבות כמו בהתחלה.

ולכן היפוכו של "חרדי" זה "שאננות", מי שהוא שאנן וכבר אינו מתלהב מעבודת ה', מלימוד התורה, שאינו מרגיש את הצורך להתקדמות תמידית, חסר לו ב"חרדיות. כי חרדי תמיד עובד את ה' בעמידה, ועבודה בישיבה פסולה!

שנזכה תמיד "לעמוד" לעבוד את ה', שהעבודה תמיד תהיה כשרה ושתהיה שבת שלום ומבורך לכל הקוראים!

מרדכי אדלר 

יום שישי, 22 באוגוסט 2014

אח עשיר, אח עני - ראה, תשע"ד

מצינו בפרשתנו שני מקראות מנוגדים. בפסוק אחד נאמר: "אפס כי לא יהיה בך אביון, כי ברך יברכך ה' בארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה לרשתה" (דברים טו, ד); ואילו בנשימה אחת בפסוק סמוך לו נאמר: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, על כן אנכי מצוך לאמר פתח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאבינך בארצך (דברים טו, יא) - מקראות הסותרים זה את זה לחלוטין. הראשון מתייחס לעוני כרעה חברתית הניתנת למיגור, ואילו השני מדבר על עוני ואביונות כתופעה מובנית בחברה.
שאלה זאת נשאלת על ידי הרבה מפרשים ובינהם הדברי חיים מצאנז המסביר שיש תופעת טבע של נתינה וקבלה כמו השמים וארץ, וכן בזמן אנו מוצאים שיש חודשים המסוגלים למעלות גדולות מסויימות ואחרים למעלות אחרות וכן גוף האדם יש את הראש שחושב אבל ידיים שעושים ורגליים שהולכים. בכל מאפייני הטבע הללו לא קיים מציאות שאחד מתגאה על השני שלי יש דבר שאין לך או שאתה צריך לו, אלא ברור ומובן שכולם חלק משלם אחד.
וכן בחברת בני אדם. הקב"ה ברא אותה שתמיד יהיו עשירים ויהיו עניים, יהיו מהנותנים ויהיו מהמקבלים כי כך עלה לפניו לברוא את העולם. אבל "אפס לא יהיה בך אביון" - לך אישית אין לך את הזכות להתנהל עם השני כאילו הוא אביון, שיש לך במה להתגאות עליו או שיש לך יתרון כלשהו על זולתך.
ואולי אפשר להוסיף שזו גדלותו של עם ישראל. יש כל מיני אנשים וכל מיני תפקידים אבל כולנו גוף אחד ופועלים לאותה מטרה.
שיהיה שבת שלום של אחדות והערכה הדדית בתוך עם ישראל,
מרדכי אדלר

יום ראשון, 3 באוגוסט 2014

למה בני תורה לא מתגייסים ותשובה לדברי ר' י.י. קלמונוביץ שליט"א - דברים, תשע"ד

באתר בחדרי חרדים מתפרסם בימים אלו דיון רחב אודות דברי ר' י.י. קלמונוביץ שליט"א כאן וראוי להתייחס לעניין בראי הפרשה.
משה רבינו אומר "ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו וכו'" (דברים א כב) ומפרש רש"י: "כולכם בערבוביא, ילדים דוחפים את הזקנים, וזקנים דוחפים את הראשים" ומייד לאחר מכן כתוב (שם שם, כג) "וייטב בעיני הדבר" ומשמע שהרעיון לשלוח מרגלים היה מקובל על משה, וכל הטענה הייתה על דרך בקשתו בחוסר דרך ארץ ובחוסר כבוד לתלמידי חכמים. ושואל הרה"ג ר' יעקב קמינצקי זצ"ל בספרו אמת ליעקב שזה לא ייתכן!! בוודאי ובוודאי שעיקר הטענה על כלל ישראל הייתה עצם הבקשה לשלוח מרגלים ואי אפשר לפרש אחרת.
והוא מסביר ע"פ הרמב"ן המפורסם בפרשת בחוקותי בעניין ייחס ההפוך שיש בין ביטחון להשתדלות שככל שיש יותר ביטחון בהקב"ה, יש להפחית את ההשתדלות, וככל שיש פחות ביטחון, יש להגביר את ההשתדלות.
באו בני ישראל לפני משה רבינו בבקשה לשלוח מרגלים וייתכן שבקשה זו תהיה לגיטימית במידה ויש להם ביטחון בהקב"ה אבל הם חשים חובת השתדלות מינימאלית של משלוח מרגלים. אבל כשהם באו בערבוביא, בחוסר סדר, בכאוס, בלי כבוד של צעירים לזקנים או זקנים למנהיגים, אזי משה רבינו ראה שאין להם ביטחון כלל בהקב"ה. ממילא "וייטב בעיניי הדבר", שברגע שאין כל אמונה וביטחון, ממילא יש צורך בכל ההשתדלות האפשרית ובין היתר, משלוח מרגלים. עכת"ד.
אבל ברור לכולנו שאין ביטחון לחצאין! יש דרגות בביטחון, מאמינים יותר או מאמינים פחות אבל אין ביטחון סלקטיבית. יש סיפור מפורסם על חתן פוטנציאלי הדורש דירה מאת חותנו ובמהלך השיחה שאל החותן את הבחור, "למה אתה צריך דירה כל כך גדולה?" ענה הבחור, "בעזרת ה', תהיה משפחה גדולה". נשאל, "ומי אומר שהמשפחה תגדל ויהיו הרבה ילדים, אולי תהיו חלילה חשוכי בנים?" נרעש הבחור, מדוע חוזה לנו החותן שחורות? וענה: "ה' יעזור, ויהיו הרבה ילדים! למה לחשוב אחרת?!" "אכן", מיהר החותן להסכים עימו. "אבל אז איך תצליח לפרנס את המשפחה שיש בה כל כך הרבה ילדים?" ענה הבחור: "בעזרת ה' אלמד טוב ואמצא משרה כר"מ או ראש ישיבה". שואל החותן, "כלום חסרים תלמידי חכמים שאינם מצליחים למצוא משרה?"... חשכו עיני הבחור: "למה לחשוב כך, ה' יעזור שתהיה פרנסה!" קרא במחאה. חייך החותן, ואמר: "ישמעו נא אוזניך מה שפיך מדבר! אתה נזקק לעזרת ה' בלידת בנים, ובמציאת מקום עבודה. ובבריאות, ובאושר, ובמה לא. אז דווקא בדרישה לדירה רוצה אתה לעזור לו!!
וכן הוא הדבר אצלינו. כשחולים, אנו הולכים לרופאים. אנו לומדים מקצוע כדי לפרנס את המשפחה, יש בינינו שמשקיעים במניות או נדל"ן, חוסכים פרוטה לפרוטה כדי לחתן את הילדים, מצביעים בבחירות לכנסת, מקבלים תקציבים מאת המדינה והכל בגדר השתדלות, והייתכן שפתאום כשאומרים תתגייס לצה"ל לשמור על עם ישראל ועל ארץ ישראל, נזכרים לומר שיש ביטחון בה' ואין צורך בהשתדלות הזו?
אלא שבוודאי ובוודאי לימוד התורה של בני תורה זה חלק מההשתדלות שלנו. ותמיד היו מבני ישראל שהיו לומדים והיו כאלו שלוחמים. אבל כל זה תלוי בכך שכל אחד מבין שיש כאן חבילה אחת - אלו לוחמים כי אלו לומדים, ואלו לומדים כי אלו לוחמים. אבל ברגע שבא מישהו ומפרק את החבילה, שטוען שאינני קשור כלל וכלל לאלו שלוחמים, ואין לי כל כוונה להתפלל עבורם, אז חוזרת השאלה למקומו, האם יש לך את מידת הביטחון הראוייה כדי למעט בהשתדלות עד כדי כך? האם כל אלו ששומעים בקולך בדרגת ביטחון כזו?