יום שישי, 25 ביולי 2014

לברוח או להילחם - מסעי, תשע"ד

המעיין בפרשת מסעי מקבל את ההרגשה שעיקר העניין הוא המסעות וכפי שנאמר "אלה מסעי בני ישראל" וכן לאחר מכן, "ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי יהוה ואלה מסעיהם למוצאיהם" (במדבר ל"ג, א'-ב'). אולם מעיון בתוך הפסוקים בהמשך מקבלים את התחושה שהחנייה לא פחות חשובה מהמסע - "ויסעו" "ויחנו" ולא ויסעו ויבואו איפה ששתיהן תהיה חלק מהתנועתיות, וצריך עיון בזה.
במדרש במדבר רבה כ"ג א', "הלכה מי שהיה נרדף מן הגוים או מן הלסטים מהו שיחלל את השבת? כך שנו רבותינו מי שהיה נרדף מן הגוים או מן הלסטים מחלל את השבת בשביל למלט את נפשו. וכך אנו מוצאין בדוד כשביקש שאול להרגו ברח ממנו ונמלט.
אמרו רבותינו מעשה שבאו לגדולי ציפורי כתבים רעים מן המלכות. הלכו ואמרו לר' אלעזר בן פרטא, "רבי, כתבים רעים באו לנו מן המלכות. מה אתה אומר, נברח? והיה מתיירא לומר להם ברחו. ואמר להם ברמז - ולי אתם שואלים? לכו ושאלו את יעקב ואת משה ואת דוד מה כתיב ביעקב (הושע יב) ויברח יעקב וכן במשה (שמות ב) ויברח משה וכן בדוד (ש"א י"ט) ודוד ברח וימלט וכה"א (ישעיה כו) לך עמי בא בחדריך. אמר להם הקדוש ברוך הוא וכאלו כל גדולי עולם יראו וברחו מן שונאיהם.
כל אותן מ' שנה שעשיתם במדבר לא הנחתי אתכם לברוח אלא הייתי מפיל שונאיכם לפניכם במה שהייתי עמכם. ולא עוד אלא כמה נחשים וכמה שרפים וכמה עקרבים היו שם שנא' (דברים ח) נחש שרף ועקרב, ולא הנחתי אותם להזיק אתכם. לכך אמר הקב"ה למשה כתוב את המסעות שנסעו ישראל במדבר כדי שיהיו יודעים מה נסים שעשיתי להם. מנין? ממה שקרינו בענין אלה מסעי."
ולכארה מדרש זה הוא פלא! מה ענין "הלכה" למדרש? וכן מה קשר של הבריחה של כל המפורסמים הללו להליכה במדבר? ומה הכוונה שבמדבר הם לא ברחו? ומסביר השם משמואל על הפרשה שיש שתי דרכים להתרחק מעבירה: 1. על ידי "סור מרע" דהיינו פשוטו כמשמעו שבורחים מן העבירה ומהניסיון, ו-2. על ידי התמודדות עם העבירה עצמה והתגברות עליה וכמו שאומרת הגמרא (ע"ז י"ז.), "ר' חנינא ור' יונתן הוו קאזלי באורחא, (הלכו בדרך) מטו להנהו תרי שבילי, (הגיעו להתפצלות של שבילים ששניהם מובילים אל המקום אליו היו אמורים להגיע) חד פצי אפיתחא דעבודת כוכבים, וחד פצי אפיתחא דבי זונות. (הדרך האחת עוברת ליד מקום של עבודה זרה והשניה ליד בית זונותאמר ליה חד לחבריה: ניזיל אפיתחא דעבודת כוכבים  דנכיס יצריה, (אמר האחד: עדיפה הדרך העוברת על פתח עבודה זרה כיוון שנשחט היצר: ומסביר רש"י ד"ה נשחט יצרא שאנשי כנסת הגדולה בקשו רחמים ונמסר בידם והרגוהו.) א"ל אידך: ניזיל אפיתחא דבי זונות ונכפייה ליצרין, ונקבל אגרא. (נלך דרך המקום של בית זונות, נתמודד, ונקבל שכר) כי מטו התם חזינהו [לזונות], איתכנעו מקמייהו. (כאשר עברו לידן, הזונות נכנסו לקובתן מפניהם.) א"ל: מנא לך הא? א"ל: (משלי ב') מזימה תשמור עלך תבונה תנצרכה.
ולא כל אחד יכול להתמודד מול הניסיון ישירות אלא עדיף לו לברוח. אבל הקב"ה הוליך את בני ישראל דווקא במדבר כדי להתמודד מול היצר הרע והניסיון ולא לברוח ממנו. וזה פירוש המדרש שמי שיצר הרע (גוים או לסטים) רודף אותו, שימלט את עצמו אפילו אם זה כרוך בחילול שבת, כי לא כל אחד במדריגה שיכול להמודד ישירות, ואפילו לא גדולי עולם. אבל במדבר, וכנראה דוקא הדור דעה שכל עסקם היה בתורה ועבודה, והם היו אוכלי המן, הקב"ה הוביל אותם מניסיון לניסיון כדי להתמודד ישירות מולו.
ואם כן, זה הפירוש, אלא מסעי בני ישראל  - שהם הלכו ישירות מול הניסיון שהם פגשו בכל חנייה, ועל ידי ההתמודדות, הם יצאו יותר מחוזקים. ובמילים אחרות, בודאי יש חשיבות לחנייה - ששם הייתה ההתמודדות, אבל התורה בא ללמד אותנו שיש דרך לנסוע אל הניסיון, ולא רק לרוח ממנו.

בני תורה וצבא - מטות, תשע"ד

בפרשת השבוע כמעט עבר מתחת לראדאר שלנו מלחמת עולם בין מפרשי רש"י ועל כך התנצלויותיי.

"אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא. וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה שנים עשר אלף חלוצי צבא" (במדבר לא, ד-ה). וכותב רש"י ד"ה לכל מטות ישראל "לרבות שבט לוי". ומסביר הרא"ם שאם כתוב בפסוק ה' שהיה סך הכל שנים עשר אלף, יש ללמוד מייתור המילים "לכל מטות ישראל" שגם שבט לוי שלחו אלף אנשים. והוא ממשיך שהיות ומדובר במלחמת נקמת ה' ולא הנוגעת לנחלת הארץ, שבטי אפרים ומנשה לא נחשבו בנפרד אלא כשבט אחד.

וכותב המהר"ל ש"הרא"ם לא הלך בדרך הזה...... ופירוש טעות הוא" והוא מסביר שאם מרבים שבט לוי וגורעים שבט אחר אין כאן כל ריבוי?!?! לכן הוא מפרש שאין הכי נמי היו שנים עשר אלף חלוצי צבא ובנוסף היו עוד אלף משבט לוי שבאו איתם ואלו היו עם הארון, וזאת כי הייתה גזירת הכתוב שיהיו מכל שבט ושבט לנקום במדין. אי נמי, שכדי לנצח במלחמה היה צורך שיהיו כל הלוחמים צדיקים וכשרים ומאוחדים מכל השבטים לכן גם שבט לוי היה צריך להיות בין הלוחמים, אבל עדיין הם לא היו מחלוצי הצבא, אלא חיילים רגילים שלחמו.

ולכארה שני התירוצים מעלים פליאה! כשכל החיילים היו צדיקים, אז יש צורך בשבט לוי כדי להילחם, ובתירוץ הראשון, איפה שמשמע שלא כל הלוחמים היו צדיקים (אולי אפשר להוסיף "בלשון המעטה" מאחר והיה סמוך ומייד לאחר כל העניין של בנות מדין), אז על שבט לוי להיות עם הארון ולא להיות בין הלוחמים. לכארה ההיגיון אומר להיפך. אם כל הלוחמים צדיקים, אז שבט לוי מיותר כלוחמים ומקומם ליד הארון, ורק כשהחיילים האחרים אינם צדיקים, ראוי שלפחות חלק מהלוחמים יהיו צדיקים כמו משבט לוי?

ואולי ניתן לתרץ קושיא זו וגם להשכין שלום בין הרא"ם והמהר"ל על ידי מהלך של המעשי ה' (פרשת פנחס) (למי שלא מכיר: http://goo.gl/qUhZM0 ) ששואל למה כתוב פעמיים בני ישראל בפסוק "השיב את חמתי מעל בני ישראל" "ולא כיליתי את בני ישראל" (במדבר כ"ה, י"א)? ומתרץ שיש שני סוגי חוטאים: יש החוטאים מניאוף ופעור ויש שחטאו שלא מחו על מעשי האחרים. "השיב את חמתי" שמחה עכשיו וכיפר על אלו שלא מחו, ובמעשה ההריגה כיפר על אלו שנאפו ופערו בפועל ולכן "לא כיליתי את בני ישראל". ולפי הפסוקים ומדרשים שם משמע שגם משה, אהרון ובני לוי עמדו ליד האוהל ובכו ורק פנחס קם ועשה מעשה, אז גם שבט לוי היו מהחוטאים, אם לא בפועל, לפחות מאלו שלא מחו.

ואם כן ניתן לומר שהעניין של שבט לוי שהולך עם הארון אינו לתועלת הארון או שבט לוי גרידא, אלא לתועלת עם ישראל, להדריכם בדרך הנכונה והישרה. אז כשכל החיילים היוצאים למלחמה הם צדיקים וישרים, שהם לא חטאו עם בנות מדין ולא עבדו עבודה זרה, אז יש לומר שגם היו עוד אלף משבט לוי שמחו ולא היה צורך בתיקון מעשיהם. לכן הם יכלו להילחם כמו שאר החלומים לצבא. אבל אם אלו שנבחרו מהשבטים לא היו לגמרי צדיקים, אז גם אלו משבט לוי לא היו צדיקים ולא מחו,  אז הם היו חייבים תיקון לא פחות משאר בני ישראל, ולכן הם היו צריכים לצאת עם הארון וללמד ולהדריך את עם ישראל את הדרך של התורה וזה היה התיקון שלהם.

אבל בוודאי כל זה הוא רק בגלל שבני ישראל יצאו למלחמה זו על מנת לכפר על מעשיהם עם מדין, אבל במלחמה לכיבוש הארץ, אז באמת אין צורך בשבט לוי שאין להם חלק ונחלה בארץ ישראל.

הדבר תורה נכתב לזכות כל החיילים הלוחמים למען עם ישראל, לרפואת כל אלו שנפגעו ולעילוי נשמת אלו שנפלו על קידוש ה'.

ערב שבת שלום!!
מרדכי

יום שישי, 18 ביולי 2014

הנהגה אחראית - זכויות וחובות - מטות, תשע"ד

פרשתינו מתחילה עם פרשת נדרים וממשיכה בפרשת המלחמה עם מדין, ומה הקשר ביניהן? ואומר החתם סופר, "לולא דמסתפינא וכו'" שמדובר בשבועה הכי חמורה והכי קלה. הכי חמורה - שבועה שראשי מטות נשבע שלעולם אין להפר אותה, והכי קלה - של אשה שבעלה כמעט תמיד יכול להפר. ומזה הוא מסיק שיש שבועה ביניים שאפשר להתיר על ידי חכמים במקרים מסויימים.
ועי' רש"י (במדבר ל"א, ה) ד"ה וימסרו: "להודיעך שבחן של רועי ישראל כמה הם חביבים על ישראל, עד שלא שמעו במיתתו מה הוא אומר (שמות יז, ד) עוד מעט וסקלוני, ומששמעו שמיתת משה תלויה בנקמת מדין, לא רצו ללכת עד שנמסרו על כרחן" והרש"י הוא פליאה עד כדי כך שהשל"ה הקדוש שואל שאיזה שבח יש כאן שרצו לסקול את משה?
ומתרץ החתם סופר שתפקידו של מנהיג בעם ישראל הוא לספק את צרכי העם פשוטו כמשמעו!! וידוע שמנהיג ורועה בישראל אם הוא ראוי והגון אזי הוא חשוב כאלוקים ממש, ואם הוא אינו הגון הוא חשוב כאשירה ליד המזבח וע"ז ממש וחייב סקילה.
לכן זהו שבחן של עם ישראל שבתחילה חשבושמשה אינו הגון ולכן "עוד מעט וסקלוני" ולבסוף ראו שהוא לוחם את המלחמה של עם ישראל ושמיתתו תלוייה במלחמה נגד אויבי עם ישראל, הבינו שהוא מנהיג ראוי וכמו ה' ממש.
ואולי ניתן לומר שזה הקשר בין הפרשה ראשונה שבה לומדים שאין מנהיגי העם יכולים למדוד את עצמם כמו שאר העם, אלא עליהם לדרוש מעצמם סטנדרטים יותר גבוהים. יהודי רגיל יכול להתיר את נדרו אבל לא מנהיג. יהודי רגיל יכול לחמוק מאחריותו כלפי שאר עם ישראל אבל לא מנהיג, ומעל הכל, אין למנהיג את הזכות להגיד לעם ישראל איך לנהוג ולהתנהג, אלא גם עליו לספק את הצרכים ואת התשובות ככל שיידרש.

בברכת ערב שבת שלום לכל עם ישראל ומבקש מכולם להתפלל על החיילים כי בנו תלוייה המערכה!!

מרדכי

יום שישי, 11 ביולי 2014

Cuz a man's gotta do what a mans gotta do!! פנחס, תשע"ד

איזה שכר קיבל פנחס על מעשיו!! הוא עצר את המגפה, ה' נתן לו את בריתי שלום וקיבל הוא וזרעו אחריו ברית כהנת עולם. והכל על מה "תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל (במדבר כה, ח'-י"ג). ואומרת הגמרא (סנהדרין פ"ב א) "וירא פנחס בן אלעזר מה ראה? אמר רב, ראה מעשה ונזכר הלכה. אמר לו אחי אבי אבא לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני, הבועל את כותית קנאין פוגעין בו? אמר לו, קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא. ושמואל אמר, ראה שאין (משלי כ"א, ל) חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה' כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב."
ומסביר המהרי"ל בלוך זצוק"ל הי"ד בספרו "שיעורי דעת" (ח"ב י"ב במאמר "בהירות הדעת") שההבדל בין אדם לבהמה אינו אלא אחד: לשניהם יש כוחות, רצונות ורגשות אבל לאדם יש את ה"אני" המבקר, השופט, המנהל אותם והמושל עליהם, ואצל הבהמה הם מנהלים אותה. תפקידנו בעולם הוא איפה לפתח את ה"אני", שיהיה חי וערני ויאחד תחת ממשלתו כל כוחותיו, רצונותיו ורגשותיו, וככל שיפתח את ה"אני" שבו, האדם יפעל פחות ופחות על פי האינסטינקט שבו, וככל שהוא מזניח את ה"אני", היותר ויותר שידמה לבהמה הפועל רק על פי האינסטינקטים.
משה, אהרון, פנחס ושאר צדיקי הדור ראו!!! כולם ראו! מה הם ראו? הם ראו עם פרוץ בזנות ושקוע בעבודה זרה הכי מגיעלה. ראו עם שאבדה צורת האדם, נמחה צלם אלוקים, אין תורה ואין דרך ארץ. ראו נשיא בישראל שבא לפני מנהיג הדור אוחז בבלוריתה של מדיינית ומתריס לפניו ואז עושה חטאו לפני כל עם ועדה. ומה הייתה תגובתם? משה ואהרן, בראותם את המהפכה הגדולה, ובהרגישם את העלבון הנורא, מחטאת בני ישראל באופן מכוער כזה, נזדעזעו ונבהלו, הצטערו והתאבלו, ראו ובכו עד שנתעלמה מהם ההלכה!
האם מישהו שפוי בדעתו ייזכר עכשיו שיש הלכה "הבועל את כותית קנאין פוגעין בו"? אנדרלמוסיה באה לעולם! בכל פינה יהודים עובדים ומשתחווים לפעור, אחרים אוכלים זבחי מתים ועושים מעשי בהמה, ועכשיו אין מה לדון אלא בעונש של אחד בודד, אף שהוא נשיא.
אבל פנחס, אצלו כח ה"אני" החזק אשר איננו נפעל מכל דבר, בכל הסערות, עומד על מעמדו, מבקר ושופט, ובבהירות הדעת, בלי כל היסוס ומורא פועל לפי ה"הלכה"! ישנה הלכה והיא בלבד האמת ורק על פיה יש לפעול גם במצבים הכי סוערים ואפילו שכולם מושתקים.

ואפשר על פי זה ניתן לומר שאין מחלוקת בין רב ושמואל אלא שהם משלימים אחד את השני. "אמר רב, ראה מעשה ונזכר הלכה" שאין זה משנה כלל מה המצב ומה הנסיבות מסביב. ואולי ישאל מי שישאל שנכון אין להתחשב במצב והנסיבות אבל לא אתה זה שצריך לפעול, שיש אחרים שרואים את כל התמונה הגדולה, ומי אתה להתערב? "אמר שמואל, ראה שאין (משלי כא, ל) חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה' כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב."

יום שישי, 4 ביולי 2014

הקב"ה!!! עד מתי לגלות הזאת??? בלק, תשע"ד

המשנה בבבא בתרא דף ס'. אומרת: "לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון וכו'" ושואלת הגמרא, "מנהני מילי א"ר יוחנן דאמר קרא (במדבר כ"ד, ב') "וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו" מה ראה? ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה אמר ראוין הללו שתשרה עליהם שכינה". כידוע שאין רש"י על גמרא זו ובמקומו יש את פירוש הרשב"ם שמסביר בד"ה וירא את ישראל שוכן: "ראה היאך שוכנים ולפיכך אמר (במדבר כ"ד, ב') "מה טובו אהליך וגו'", שאין פתחי אהליהם מכוונים ומחנה ישראל כחצר השותפין דמי דלא היה רה''ר אלא במחנה לויה כדאמרינן במס' שבת (דף צו:). ובד"ה אמר ראוין הללו כו': "מדכתיב התם מה טובו אהליך קדייק".

כדי להבין את הרשב"ם הזה הייתי דבר ראשון הופך את המילים "שאין פתחי אהליהם מכוונין" לדיבור המתחיל ולא כהמשך הפירוש של דיבור המתחיל הקודם, ושדיבור זה בא להסביר איך לומדים את ההלכה הספיציפת של פתחי בתים אחד מול השני בחצר השותפין כשלכארה מחנה ישראל היה רשות הרבים? לכן הוא מסביר שרק מחנה הלוויה נחשב לרשות הרבים ולא מחנה ישראל. ועי' בערוך השולחן אורח חיים סי' שמ"ה סעיפים י"ט-כ"ב שדווקא מחנה לוייה נחשב לרה"ר כי כל כלל ישראל התאסף שם, אבל מחנה ישראל, אפילו שבסך הכל היו שישים ריבוא עדיין לא נחשב לרה"ר כי כל שבט נשאר בנפרד, ולכן זה נחשב לרשות היחיד, ועי' בנמוקי יוסף שאומר במפורש שמחנה ישראל נחשב לרה"י.

אבל עדיין קשה כי בד"ה וירא משמע שהדיוק הוא מ"שוכן לשבטיו" ומה שהוא אמר "מה טובו" אינו אלא תוצאה. ומד"ה אמר ראויין הללו משמע שכל הדיוק הוא ממה שכתוב "מה טובו אהליך יעקב" וצ"ע. מה שמעניין הוא שגם רש"י על התורה חוזר פעמיים על אותו דבר (אם בשינוי לשון קצת) שבפסוק ב' ד"ה שכן לשבטיו: "ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין ראה שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה שלא יציץ לתוך אהל חבירו" ושוב בפסוק ה' ד"ה מה טבו אהליך: "על שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה", ולמה רש"י רואה צורך לחזור על הדברים פעמיים?

(במאמר מוסגר אולי אפשר לומר שממה שרש"י כותב "ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין" הוא מתכוון לדייק את דברי הערוך השולחן דלעיל שכל שבט היה בנפרד ולכן לא מדובר ברה"ר אלא ברשות היחיד, ולכן בנ"י קיימו את ההלכה שלא לכוון פתחיהם וראויים הם לברכה.)

ועל אף שאין לי תשובה ברורה, אולי ניתן לדייק עוד הערה. לכארה בלעם ראה את "ישראל שוכן לשבטיו" ואחר כך נקט גם בלשון "יעקב"? וראה בבבעל שם טוב שמסביר בדרך דרוש שהכוונה ב"פתחיהם" היא לפיהם, שהפה הוא הפתח לאדם כמו שיש פתח לאוהל. והוא ממשיך שיש שלוש גלויות וכנראה צריך לומר שגלות השלישית היא המשכה של השנייה. בגלות הראשונה, שישראל בין האומות והאומות מבזות את ישראל. הגלות השנייה שעמי הארץ יהודים מבזים את התלמידי חכמים וזו קשה מגלות ראשונה, והשלישית שהיא הקשה מכולן, שתלמידי חכמים מבזים תלמידי חכמים. וידוע שמחלוקת לשם שמים זה מחלוקת בין הלל ושמאי שהתווכחו בלימוד והלכה ביניהם. ואומר הבעש"ט הקדוש שזה בתנאי שפיהם מכוונים זה כנגד זה, שכל אחד מתכוון לאמת ולא לקנטר ולא להוכיח שהשני לא צודק, אבל בלעם ראה שיבוא היום שפיהם של תלמידי חכמים לא יהיו מכוונים זה כנגד זה ובירך אותם "שתשרה עליהם השכינה" ויכוונו לשם שמים.

והוא מביא סיפור מפחיד בשם הריב"ש שבערי אשכנז היה צדיק אחד ואמר קודם פטירתו שימות במיתה משונה ע"י רוצחים. וכבר הוא היה מאה פעמים בעולם הזה ובכל פעם נהרג. שהוא היה בזמן המקדש ראש סנהדרין חריף וחכם, ולמד בסם המות של תורה, והוא היה הראשון שהכה על לחי ופנים של זכריה הנביא "אתה עם הארץ מתנבא בנביאות". ועל ידו נפלו עליו עמי הארץ רשעים גמורים והרגו אותו. וציוה שיכתבו על מצבתו: פ"נ מי שהרג זכריהו הנביא. ואמר שכבר הוא מתוקן.

ולכן בלעם אמר מה טובו אהליך יעקב - שידוע ש"יעקב" מלשון עקב ושפל, ושיתברכו שתשרה עליהם השכינה ויהפכו לישראל בביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.

הממסד והתקשורת מנסים כל הזמן לשכנעינו שאנו עדיין נמצאים בגלות השנייה, שאויבינו הם מבחוץ, הגויים, העם הארצים וכו' אבל כל מי שעיניו בראשו רואה בבירור שאנו כבר בגלות השלישית ואויבינו הם מבפנים, שאויבינו הם אנו עצמינו.

בברכת ערב שבת שלום,
מרדכי