שמיטה ויובל "סופו מוכיח על תחילתו" - בהר, תשע"ד

הפרשה שלנו שבדרך כלל מחוברת עם הבאה אחריה נקראת לבדה השנה. כפי שנראה, לא בכדי מחוברות שתי פרשיות הללו. וידוע דברי רש"י, "מה עניין שמיטה אצל הר סיני"? (ויקרא כ"ה, א') ותירוצו. אבל יותר קשה היא שבפרשת בחוקותי כתוב "ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצוות האלה. ואם בחוקותי תמאסו ואם את משפטי תגעיל נפשכם לבלתי עשות את כל מצוותי להפרכם את בריתי" (ויקרא כ"ו, י"ד-ט"ו) ולכארה פשוט שהכוונה היא היפוכה של "ואם בחוקותיי תלכו" שתהיו עמלים בתורה כשכאן מדובר שאינם עמלים בתורה. ואם כן, לא ברור מה כתוב בסיום דברי התוכחה "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה. כל ימי השמה את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה" (ויקרא כ"ו, ל"ד-ל"ה). למה כאן לא שואלים כל המפרשים "מה עניין שמיטה אצל עמל התורה"? וכפי ששאלו לגבי הר סיני?

שאלה זו נשאלת ע"י הספר "אמת ליעקב" מהגאון ר' יעקב קמינצקי זצ"ל וייתכן שאפילו הבאתי מדבריו בעבר. ר'יעקב שואל גם על רש"י שם שמסביר שבני ישראל לא קיימו את השמיטה כל שנותיהם בארץ ישראל ודבר זה הוא תמוה מאד!! איך ייתכן שנמחקה על ידי כל עם ישראל מצווה אחת מהתורה עד כדי כך שאפשר לומר שבוטלה מצוות שמיטה כל השנים על ידי כולם?

ומסביר ר' יעקב שתחילת התוכחה היא באמת עוד בתחילת פרשת בהר עם השמיטה. כי הבני ישראל היו בעיקר עובדי אדמה, ולכן אנו מוצאים שהשכר המוזכר הוא "ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה" וכן בקריאת שמע "ונתתי עשב בשדך וכו'". אח"כ התורה ממשיכה בדין אונאה הקשור למכירת קרקעות לפי רוב שנים ומיעוט שנים. ובהמשך ממכר הבית וממכר עבדים התלוי ביובל. ואז התורה אומרת "אם בחוקותי תלכו" - שיהיו עמלים בתורה. מתי? בשנת שמיטה כשאין ליהודים עבודת הארץ, אז עליהם לשבת וללמוד. ומי שלא לומד בשנת שמיטה כאילו לא קיים מצות שמיטה. וזו כוונת רש"י שם שלא קיימו את השמיטה.

ואם כן, אולי אפשר להוסיף על דבריו שזו כוונת התורה בסמיכת שמיטה אצל הר סיני. כי יהודי שעובד שש שנים בעמל ויגע רב אבל כשמגיע שנת שמיטה (וכן שבת) יושב ולומד הוא מוכיח שכל העבודה שלו לאורך השנים הייתה לשם שמים וכאילו למד כל השנים וח"ו להיפך. וכן בכל דבר שאם אדם עמל כדי ללמוד תורה ולקיים מצוות הוא הופך את העמל מדבר חול לדבר קודש.

שנזכה שכל מעשי ידינו יהיו לשם שמים!

מרדכי 

גזירת הגיוס בעיני הרה"ג אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד - אמור, תשע"ד

"חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שיחרו מוסר" (משלי י"ג, כ"ד). ושים לב להבדל בין תחילת הפסוק המדבר על "שבטו" לסופו המדבר על "מוסר"? ומצאתי בר' אלחנן (קובץ מאמרים "דעת תורה", חלק א', עמ' רע"ח ס"ק ח') שאבא המייסר את בנו, אין המטרה לגרום כאב אלא כדי לתקן מעשיו והתנהגותו. לכן אין טעם שהאבא יזרוק אבן על בנו באמצע הלילה כי לא תבוא מזה כל תועלת. לכן הפסוק במשלי מתחיל מי שמונע מבניו מכות (המגיעות לו) שונא אותו אבל אם הוא אוהב אותו "שחרו מוסר" כי המכה חייבת להשיג את התועלת הראוייה ואם לא, אין כאן אהבה אלא שנאה.

נוהג שבעולם שככל שאדם יותר גבוה בהירארכיה הציבורית, היותר שהוא משוחרר מהצורך להצטדק לפני הבריות. אבל אצלינו אין הדבר כן. כהן המורם מעמיו, מוצא על עצמו יותר דרישות, חשוף יותר לביקורת ואפילו עם עונשים יותר חמורים במקרה של מעידה. כל הגדול מחבירו, יצרו גדול הימנו ולכן עליו לדרוש יותר מעצמו ואף אחרים יכולים לצפות ממנו ליותר.

סר ווינסטון צ'רצ'יל נהג לומר ש"ביקורת היא כמו כאב בגוף. היא מצביע על בעיה מערכתית מסויימת. אם מתייחסים אליה כראוי ובזמן, אפשר להימנע מתוצאות הרבה יותר חמורות בעתיד." הנני נוהג לבקר דברים שצריכים תיקון אצלינו בציבור ואפשר לומר שהביקרות הוא סוג של אהבה, של אופטימיזם. מי ששותק נוכח עוולות וחסרונות בתוך קהילתו מצהיר שאינו רואה כל תקווה. גם אם אין לך תשובות ופתרונות לכל הבעיות, אבל אם כואב, צועקים.

אף ר' אלחנן זצוק"ל כותב שם (ס"ק י"א) ש"קשה מאד, בתקופה בה אנו מדוכאים ונתונים לבוז, להופיע ולזרות מלח על הפצעים. אולם יש זמנים בהם חייבים לפתוח את הפצע, כי מה בצע באמרינו: "צדיקים אנחנו ולא חטאנו". מהונאה עצמית לא תצמח כל טובה." ר' אלחנן כותב דברי תוכחה גלויה לציבור החרדים המזכירים את האש וגפרית של הנביאים לפני חורבן בית המקדש. המאמר נכתב בה'-תרצ"ו (1935), לאחר שהיטלר ימ"ש כבר עלה לשלטון ובפולניה גזרו גזירות נגד השחיטה (אנו בגן עדן לעומת מה שהם עברו) וראוי לכל אחד לראות את המאמר בפנים.

הוא מתחיל בזה שאם הקב"ה מייסר אותנו, אין לנו לחפש את האויב מבחוץ כי הרבה שליחים למקום, אלא לחפש את העצות ופתרונות בתוכינו. לסמן את האדם העוין כמקור לצרות גובל על כפירה בהקב"ה. האם אנו לא יודעים מי מענישינו? "פנו לכם צפונה" (דברים ב' ג') א"ר חייא אמר להם אם ראיתם אותו שמבקש להתגרות בכם אל תעמדו כנגדו, אלא הצפינו עצמכם ממנו עד שיעבור עולמו.

הוא ממשיך שכל גזירה וכל עונש בא מהקב"ה - "מידה כנגד מידה". אם יש גזירה על השחיטה, סימן שהשחיטה אצלינו לא בסדר. אם קמה עלינו תקשורת עויינת, סימן שהתקשורת אצלינו לא היה בסדר. אם קמות מפלגות פוליטיות לרדוף אותנו, סימן שעלינו לתקן את הנעשה במפלגות שלנו. אם גוזרים על החינוך, סימן שהמערכות החינוך אצלינו לקויים.

אנו נמצאים בתקופה של גזירות - קצצו קצבאות, מעלים מיסים ומע"מ, ועכשיו גם גזרו על התורה. אבל איזה גזירה משונה שכל כולה אומרת דרשני. האם אי פעם בהיסטוריה גזרו מכסות של לומדי תורה??? תמיד אסרו ללמוד תורה, סגרו את הישיבות, רדפו את לומדיה, וכאן? לא רק שלא גזרו נגד לימוד תורה אלא דה פקטו הודו במעלת לימוד התורה. רק קבעו שיהיו מכסות (עילויים כביכול). מה הקב"ה אומר לנו כאן? מה הוא מצפה מאיתנו?

לי אין תשובות. אבל אם לא נמצא את התשובות האם מצבינו ישתפר? האם אנו חוזרים ל1935? מי שלא לומד מהיסטוריה, סופו לחזור על ההיסטוריה.

שבת שלום ומבורך לכל עם ישראל,

מרדכי

"והגדת לבנך" - כדי שלא יצעק שהמלך ערום!! אחרי מות - פסח, תשע"ד

כתוב בפרשת אחרי מות, "וכן יעשה לאוהל מועד השוכן אתם בתוך טומאתם" (ויקרא ט"ז, ט"ז) ואומר הספרי (פסקא קס"א): "חביבים ישראל שאף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם", שהקב"ה עדיין משתוקק לתורה ומצוות שלהם וכמו שאומרת הגמרא "תניא רבי יהודה בן בתירא היה אומר אין דברי תורה מקבלין טומאה". ועי' בנצי"ב שפסוק זה נאמר דווקא כנגד האוהל מועד ולא כנגד הקודש הקדושים כי האוהל מועד הוא כנגד לימוד תורה, והתורה היא חרבו של עם ישראל במלחמתו כנגד השרי עליון המקטרגים נגד עם ישראל.

וקשה שבפרשת וילך (דברים ל"א, י"ז-י"ח) כתוב "ועזבתים והסתרתי פני מהם" וכן "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא". ואמרו חז"ל, "אין לך שעה קשה בעולם מאותה שעה" (ירושלמי סנהדרין פ"י, הל"ב). והרה"ג מרן ר' אהרן קוטלר זצ"ל (משנת רבי אהרן ח"א עמ' קנ"ב) אומר שבמצב של הסתרת פנים, הקב"ה אינו מעוניין במצוות ואפילו לא בתורה של עם ישראל כדכתיב, "ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך" (תהילים נ', ט"ז) שאין למצוות ותורה כניסה לפני הקב"ה כמו קרבן שלא נשחט לרצון לפני ה' שאינו מתקבל.

ויש להבין מתי ההתנהגות אינה מרחיקה את השכינה והיא עדיין שוכנת בתוכינו, ומתי ההתנהגות גורמת להסתר פנים ומרחיקות את השכינה מבינינו?

כמה שבועות שאינני שולח דברי תורה כי היו לי התלבטויות קשות עם עצמי. מי אני להתריע או להזדעק כביכול על עוולות או התנהלויות ואפילו לפרש פסוקים על פי שכלי הקטן? ולאחר חיפושיי בסייעתא דשמיא מצאתי את הגמרא על המשנה (שבת נ"ד:) "פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים". ומסבירה הגמ' שבאמת הייתה פרתו של שכינתו ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו. וממשיכה הגמרא, "מאי דכתיב (ישעיהו ג, יד) "ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו" אם שרים חטאו, זקנים מה חטאו? אלא אימא על זקנים שלא מיחו בשרים. ו"א"ר אחא בר' חנינא מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה וכו'. אמרה מדת הדין לפני הקב"ה רבש"ע מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה, הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו, רבש"ע היה בידם למחות ולא מיחו? אמר לה, גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם. (אמר) לפניו, רבש"ע אם לפניך גלוי להם מי גלוי."

ורואים מכאן כמה גדולה מצוות תוכחה - גם אם לא שומעים בקולו, יש מצווה להוכיח, ואפילו שגלוי וידוע לפני הקב"ה שלא ישמעו, הסכים שיש להעניש את הצדיקים על שלא טרחו למחות. ונראה לי שהעניין של היעדר מחאה אינו סתם עבירה אלא מצביע על שיבוש מערכתי שגרם ש"מדה טובה חזרה בה לרעה". כשהזקנים מכניסים שיקולים כבדי משקל ככל שיהיו, וכמו שהגמ' מביאה שם שאלמנה צועקת על עינוי ועיוות דין, וצעקותיה נופלות על אזניים ערלות, ובוחרים שלא למחות, אז יש הסתר פנים וגם תורתם ומצוותם אינם רצויים. 

וישנן שתי מצוות שעיקר המצווה מופנית כלפי הילדים שווה בשוה כמו הגדולים: סיפור יציאת מצרים והקהל. כתוב אנכי ה' אלוקיך "אשר הוצאתיך מארץ מצרים, וכל כך הרבה מצוות תלוייות ומזכירות את יציאת מצרים. וכן ואומר ראש ישיבת כרם ביבנה, הרב מרדכי גרינברג שליט"א שלא בכדי קודם לנבואה הקשה של הסתרת הפנים הנוראה, ניצבת מצוַת הקהל - "תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם, הקהל את העם האנשים והנשים והטף וכו'" (דברים לא, י-יב), ומיד לאחר נבואה נוראה זו ניצבת המצוה "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם".

הסתרת פנים של הקב"ה באה כשיש טירוף מערכות, ולימוד והסבר מול הילדים, שהם יבינו ויקלטו בתמימותם מביא לידי שידוד מערכות. זוהי מצוות "והגדת לבנך". לפשט את הדברים בצורה שהילד יבין בלי התחכמויות ופלפולים ושיקולים והתלבטויות. מה שנקרא האמונה הפשוטה של סבתא. בזמנינו ישנן מדי הרבה שאלות המרחפות באוויר שהגיע הזמן לענות עליהן תשובות פשוטות ורק בצורה זו נזכה להארת השכינה שתשכון בתוכינו ושנזכה לגאולה האמיתית במהרה בימינו אמן.

דעת תורה ו....עמלק! פורים, תשע"ג

שאול המלך מספר לשמואל לאחר המלחמה עם עמלק (שמואל א' ט"ו, י"ג) "ברוך אתה לה' הקימותי את דבר ה'" ובהמשך (שם, שם, כ') אשר שמעתי בקול ה' ואלך בדרך אשר שלחני ה' וגו'". ורואים ששאול אומר בשם ה', דהיינו שמאמין בכל לבבו ובכל נפשו שזה האמת לאמיתו, ורק כששמואל הוכיח לו שאין הדבר כן, מודה שאול ואומר (שם, שם, כ"ד) "חטאתי כי עברתי את פי ה' ואת דבריך כי יראתי את העם ואשמע בקולם".

ומרן הרה"ג ר' אהרון קוטלר זצ"ל (משנת רבי אהרן, ח"א עמ' קפ"ז) מסביר ששאול שאל דעת הסנהדרין ודואג האדומי אביר הרועים את הפירוש במילה "והחרמתם" והוא והם פירשו את הלשון כהקדש (כמו שמוצאים במשנה ראשונה בנדרים "כל כינויי נדרים כנדרים וחרמים כחרמים ושבועות כשבועות ונזירות כנזירות") ולכן וז"ל, "הרי מצד החיוב לשמוע לחכמים – שאפילו אומרים על שמאל שהוא ימין וכו' – צריך היה לעשות כדעתם".

א"כ איך אפשר שמתוך שמיעה לדברי חכמים יצאה תקלה נוראית זו ששאול איבד את המלוכה, לא נמחק עמלק וכל הסיפור עם המן, ולא היתה השראת השכינה במילואה ולא נתבסס כבוד שמים בעולם והיו גלויות וחורבנות עד עצם ימינו והכל מתוך שמיעה לדעת תורה?? הייתכן???

וע"ש שמתרץ "דנמסרה התורה לקיימה כפי דעת חכמי המסורה, לפי הכרתם בביאור התורה ע"פ המדות שהתורה נדרשת בהן, וזהו כידוע, עניין "מתן תורה" שנמסרה התורה לישראל.... דהנה כבר הורה הגאון ר' ישראל סלנטר (עי' אור ישראל סי' כ"ט) יסוד מוסד, דגדר התורה הוא מה שמשיגים חכמי ישראל בדעתם כשהם בתכלית הטהרה, היינו כשהם משוחררים לגמרי מכוחות הנפש ונטיית הרצון, והשגתם היא רק על פי הכרת השכל, אחרי העמל – בתורה בכלל ובענין הנדון בפרט – ובכל הצורך לפי דרכי התורה, ואחרי שהואר ראוי לכך, אבל מה שנולד מהכרעת הדעת שמעורבת בה נטיית רצון, אין זה בגדר תורה".

ברור שאינני יורד לסוף דעתו בהסבר העניינים, אולם מעניין שדווקא בפורים עמלק הגיע דווקא לאחר שלא שמעו בקול מרדכי ונהנו מסעודת אחשורוש, כשכאן התקלה הייתה משמיעה בקול גדולי ישראל? ואולי ניתן לומר שכידוע, בזמן סעודת אחשורוש, כל גדולי ישראל הורו כן להשתתף בסעודה (למעט אלו שברחו כפי שראיתי במדרש) ולמעט מרדכי הצדיק, אבל בני ישראל נענשו על ש"נהנו" מהסעודה, במקום ללכת כמי שכפאו שד, וצ"ע.

כמובן גם רואים שדרשת חז"ל על הפסוק לא תסור חל על הי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן ולא על כל עניין שבהם חכמי ישראל מביעים את דעתם, (שבוודאי על זה חייבים לשמוע מדינים אחרים).