הקב"ה!!! עד מתי לגלות הזאת??? בלק, תשע"ד

המשנה בבבא בתרא דף ס'. אומרת: "לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון וכו'" ושואלת הגמרא, "מנהני מילי א"ר יוחנן דאמר קרא (במדבר כ"ד, ב') "וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו" מה ראה? ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה אמר ראוין הללו שתשרה עליהם שכינה". כידוע שאין רש"י על גמרא זו ובמקומו יש את פירוש הרשב"ם שמסביר בד"ה וירא את ישראל שוכן: "ראה היאך שוכנים ולפיכך אמר (במדבר כ"ד, ב') "מה טובו אהליך וגו'", שאין פתחי אהליהם מכוונים ומחנה ישראל כחצר השותפין דמי דלא היה רה''ר אלא במחנה לויה כדאמרינן במס' שבת (דף צו:). ובד"ה אמר ראוין הללו כו': "מדכתיב התם מה טובו אהליך קדייק".

כדי להבין את הרשב"ם הזה הייתי דבר ראשון הופך את המילים "שאין פתחי אהליהם מכוונין" לדיבור המתחיל ולא כהמשך הפירוש של דיבור המתחיל הקודם, ושדיבור זה בא להסביר איך לומדים את ההלכה הספיציפת של פתחי בתים אחד מול השני בחצר השותפין כשלכארה מחנה ישראל היה רשות הרבים? לכן הוא מסביר שרק מחנה הלוויה נחשב לרשות הרבים ולא מחנה ישראל. ועי' בערוך השולחן אורח חיים סי' שמ"ה סעיפים י"ט-כ"ב שדווקא מחנה לוייה נחשב לרה"ר כי כל כלל ישראל התאסף שם, אבל מחנה ישראל, אפילו שבסך הכל היו שישים ריבוא עדיין לא נחשב לרה"ר כי כל שבט נשאר בנפרד, ולכן זה נחשב לרשות היחיד, ועי' בנמוקי יוסף שאומר במפורש שמחנה ישראל נחשב לרה"י.

אבל עדיין קשה כי בד"ה וירא משמע שהדיוק הוא מ"שוכן לשבטיו" ומה שהוא אמר "מה טובו" אינו אלא תוצאה. ומד"ה אמר ראויין הללו משמע שכל הדיוק הוא ממה שכתוב "מה טובו אהליך יעקב" וצ"ע. מה שמעניין הוא שגם רש"י על התורה חוזר פעמיים על אותו דבר (אם בשינוי לשון קצת) שבפסוק ב' ד"ה שכן לשבטיו: "ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין ראה שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה שלא יציץ לתוך אהל חבירו" ושוב בפסוק ה' ד"ה מה טבו אהליך: "על שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה", ולמה רש"י רואה צורך לחזור על הדברים פעמיים?

(במאמר מוסגר אולי אפשר לומר שממה שרש"י כותב "ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין" הוא מתכוון לדייק את דברי הערוך השולחן דלעיל שכל שבט היה בנפרד ולכן לא מדובר ברה"ר אלא ברשות היחיד, ולכן בנ"י קיימו את ההלכה שלא לכוון פתחיהם וראויים הם לברכה.)

ועל אף שאין לי תשובה ברורה, אולי ניתן לדייק עוד הערה. לכארה בלעם ראה את "ישראל שוכן לשבטיו" ואחר כך נקט גם בלשון "יעקב"? וראה בבבעל שם טוב שמסביר בדרך דרוש שהכוונה ב"פתחיהם" היא לפיהם, שהפה הוא הפתח לאדם כמו שיש פתח לאוהל. והוא ממשיך שיש שלוש גלויות וכנראה צריך לומר שגלות השלישית היא המשכה של השנייה. בגלות הראשונה, שישראל בין האומות והאומות מבזות את ישראל. הגלות השנייה שעמי הארץ יהודים מבזים את התלמידי חכמים וזו קשה מגלות ראשונה, והשלישית שהיא הקשה מכולן, שתלמידי חכמים מבזים תלמידי חכמים. וידוע שמחלוקת לשם שמים זה מחלוקת בין הלל ושמאי שהתווכחו בלימוד והלכה ביניהם. ואומר הבעש"ט הקדוש שזה בתנאי שפיהם מכוונים זה כנגד זה, שכל אחד מתכוון לאמת ולא לקנטר ולא להוכיח שהשני לא צודק, אבל בלעם ראה שיבוא היום שפיהם של תלמידי חכמים לא יהיו מכוונים זה כנגד זה ובירך אותם "שתשרה עליהם השכינה" ויכוונו לשם שמים.

והוא מביא סיפור מפחיד בשם הריב"ש שבערי אשכנז היה צדיק אחד ואמר קודם פטירתו שימות במיתה משונה ע"י רוצחים. וכבר הוא היה מאה פעמים בעולם הזה ובכל פעם נהרג. שהוא היה בזמן המקדש ראש סנהדרין חריף וחכם, ולמד בסם המות של תורה, והוא היה הראשון שהכה על לחי ופנים של זכריה הנביא "אתה עם הארץ מתנבא בנביאות". ועל ידו נפלו עליו עמי הארץ רשעים גמורים והרגו אותו. וציוה שיכתבו על מצבתו: פ"נ מי שהרג זכריהו הנביא. ואמר שכבר הוא מתוקן.

ולכן בלעם אמר מה טובו אהליך יעקב - שידוע ש"יעקב" מלשון עקב ושפל, ושיתברכו שתשרה עליהם השכינה ויהפכו לישראל בביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.

הממסד והתקשורת מנסים כל הזמן לשכנעינו שאנו עדיין נמצאים בגלות השנייה, שאויבינו הם מבחוץ, הגויים, העם הארצים וכו' אבל כל מי שעיניו בראשו רואה בבירור שאנו כבר בגלות השלישית ואויבינו הם מבפנים, שאויבינו הם אנו עצמינו.

בברכת ערב שבת שלום,
מרדכי

מתי ואיך הציבור החרדי יזכה לצאת ממצרים? פסח, תשע"ג

"אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וכו'" ושואל המפרשים למה מצוות העשה של אמונה לא נכתב בלשון ציווי כשאר המצוות? וכן למה אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כשאפשר לומר אשר ברא את העולם או אשר ברא את האדם? ובצדקת הצדיק מסביר[1] שמצרים מסמל את הדמיון, והדמיון הוא מה שמונע את האמונה בהקב"ה וכפי שאמר פרעה[2], "מי ה' אשר אשמע בקולו... לא ידעתי את ה'". וברגע שמסירים את הדמיון, אין כל מניעה מלהאמין בהקב"ה, ולכן כל יהודי כשיוצא מהמצרים שלו ומסיר את הדמיונות שווא, מייד יהיה לו את האמונה בהקב"ה. ולכן אין מקום לציווי על אמונה, אלא להשתחרר מממצרים.

ר' ישראל סאלנטר, אבי המוסר בעולם הישיבות באגרת המוסר שלו תולה את הכל בדמיון וכלשונו,

האדם חפשי בדמיונו, ואסור במושכלו	דמיונו מוליכו שובב בדרך לב רצונו.........
אוי לדמיון, אויב הרע הלזה!	מידינו הוא, בכוחנו להרחיקו,
בתתנו אזן קשבת אל השכל,	להשכיל על דבר אמת, לחשב שכר עבירה נגד הפסדה.

ובספר "נתיבות אור"[3] מביא סיפור מדהים עם ר' ישראל סאלנטר זצ"ל, שקרא לגדולי תלמידיו "מדומיינים" על אשר חשבו שיוכלו לשבת וללמוד כל חייהם בלי להזדקק לפרנסה (הוא מתייחס לרבנות) כי "כאשר ידחק לכם חלילה השעה מהצטרכות הפרנסה לב"ב. כל עצתכם תתבלע" ע"ש.

ואם תלמידיו, יחידי סגולה ובודדים מתוך דור מיוחד נתפסו בדמיונם, מה נאמר אנו כשרואים שציבורים שלימים מנהלים את חייהם כאילו אפשר ללמוד כל החיים? אין זה אלא דמיון וחלומות ואפילו שהם חלומות פז, הם אינם אלא בגדר חלומות.

אבל איך יוצאים ממצרים? איך מתגברים על הדמיון? אז יש להכיר את תורת השלבים. ר' ישראל סלאנטר הורה לתלמידיו שעליהם כבר ללמוד לרבנות בזמן שהם עדיין בישיבה, ואין "לימוד לשמה" גדולה מזו. וכן אנחנו, עלינו כבר להכין את עצמינו בזמן שעדיין יושבים ולומדים לאפשרות שנצטרך לצאת לעבוד.

המהר"ל[4] מסביר, שהארבע לשונות של גאולה מסמלים את השלבים השונים ביציאה ממצרים. היו שלושה שלבים בכניסה לשיעבוד כפי שנאמר לאברהם אבינו:

1.     גרות,

2.     עבדים,

3.     עינוי.

כי אפשר להיות גר בארץ אחרת אבל עדיין להיות חפשי, וכן אפשר להיות עבד בלי לעבור עינויים. וכנגד שלושה שלבים הללו הגיעו שלש לשונות של גאולה:

1.     "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" – כנגד העינוי (כנגד גוף האדם),

2.     "והצלתי אתכם" – הצלה מעבדות, (כנגד נפש האדם),

3.     "וגאלתי אתכם" – מהגרות בארץ אחרת (כנגד צורת האדם).

ורק לאחר שמשתחררים מכבלי העבדות של הדמיון בשלבים הללו כאמור, אפשר להגיע לדרגה של "ולקחתי אתכם לי לעם" להגיע לדרגה של אדם או עם ישראל.

בברכותיי לחג כשר ושמח – וכדברי הברדיצ'בער, "הקב"ה, אנו נעשה פסח כשר,  אתה כבר תעשה לנו את החג שמח".

מרדכי אדלר

---

[1] סימן ר"ד

[2] שמות, ה', ב'

[3] עמ' 122, לתלמידו הרה"ג ר' יצחק בלאזער זצ"ל

[4] ספר גבורות ה', פרק ס', עמ' רס"ז (הו"ל 1980)