לרוץ ולעמוד בעבודת ה' -העיקר לא לשבת - שופטים, תשע"ד

בדרך כלל, לכל תואר יש היפוכו (באנגלית - antonym). לתאר דבר פירושו לעמוד על קנקניו, להבינו ולהגדירו. ככל שאני יכול לדייק יותר בתיאור, כך אני יכול לדעת מה הוא לא. שחור = לבן, גבוה = נמוך, רטוב = יבש וכו'. אז מה היפוכו של "חרדי"? "חילוני"? חילוני הוא מי שלא שומר מצוות והיפוכו של שומר מצוות אבל לא של חרדי? מפרשת השבוע נוכל ללמד מה היפוכו של חרדי.

"כי בו בחר יהוה אלהיך מכל שבטיך לעמד לשרת בשם יהוה הוא ובניו כל הימים" (דברים י"ח, ה,)., ודרשת חז"ל ידועה (זבחים כג ב) שאמרו אין שירות אלא מעומד, ולמדו מכאן שיושב פסול לעבודה.

והערבי נחל שואל שהמילה "לעמד" מיותרת? והוא מתרץ שהמילה "לעמוד" הינו על כמו מי שמעמיד את עצמו אצל המעביד שאז הוא מכין את עצמו ומסכם את תנאי עבודתו לכל השנה, וזו הכנה לשירות של כל השנה, אבל אין זה העבודה או שירות עצמה. וכן בלשונינו "לעמוד על המקח" לסכם, לברר, להגדיר את העיסקה אבל אין זה העיסקה עצמה.

והוא ממשיך שבשונה בעבודה אצל בני אדם שההכנה היא רק בהתחלה, ואולי יש להוסיף, אז עיקר ההתלהבות, הכח והרצון לעבוד, לעומת העבודה עצמה שכבר חסרה ההתלהבות, בעבודת השי"ת אינו כך, אלא כל ימי חיי האדם אינו אלא הכנה על שירות, כי אין שום אדם מתחיל לשרת כלל את פני ה', וכך עבודת ה' צריך להיות כל הזמן באותה התלהבות כמו בהתחלה.

ולכן היפוכו של "חרדי" זה "שאננות", מי שהוא שאנן וכבר אינו מתלהב מעבודת ה', מלימוד התורה, שאינו מרגיש את הצורך להתקדמות תמידית, חסר לו ב"חרדיות. כי חרדי תמיד עובד את ה' בעמידה, ועבודה בישיבה פסולה!

שנזכה תמיד "לעמוד" לעבוד את ה', שהעבודה תמיד תהיה כשרה ושתהיה שבת שלום ומבורך לכל הקוראים!

מרדכי אדלר 

יושר אישי, יושר ציבורי - שלח, תשע"ד

האברבנאל כדרכו בקודש שואל רשימה של שאלות על ההשוואה בין פרשת השגגה המוזכרת בפרשתינו (במדבר ט"ו, כ"ב-ל"א) לפרשת שגגה בספר ויקרא (פרק ד'). ואנו נתמקד בשאלה אחת וכדלהלן:
שם בפרשת ויקרא מוזכרים כל מדרגות החוטאים, "אם הכהן המשיח יחטא", "ואם כל עדת ישראל ישגו", "ואם יהיה נשיא החוטא" או "אם יהיה נפש אחת מעם הארץ", אבל כאן רק מוזכרים שתי מדרגות בלבד והם 1. העדה ו-2. נפש אחת מישראל. (במאמר מוסגר ראוי לשים לב שגם כאן וגם שם רש"י מפרש "עדת ישראל" כסנהדרין ולא ככל עם ישראל).
האברבנאל מתרץ בפרשת ויקרא מדובר בכל חטא בודד ולהיכשל באחת מהעבירות בתורה יכול לקרות לכל יהודי ויהודי ובכל מדרגה. אבל כאן בפרשת במדבר מדובר (מבוסס על הרמב"ן) בכשלון בחטא של כפירה בשגגה בכל תורת משה. ולכן מסביר האברבנאל שלא הוזכרו כהן המשיח ולא נשיא לפי "שחלילה להם שיאמרו אין תורה מן השמים", כשלא ברור למה הם לא יכולים להיכשל ובשונה מכל יהודי אחר (ובוודאי צריך עיון לפי רש"י דלעיל).
ואולי אפשר לומר שכל מעמדם של הנשיא ומשיח נובע מתורת משה הקובעת המעמד של נשיא וכהן משיח. איך ייתכן שמישהו יכפור בתורה ועדיין יראה את עצמו כנשיא או כהן? וייתכן שהאברבנאל מרמז שמישהו שמכהן כנשיא או כהן משיח בוודאי שיש לו את היושר הפנימי הנדרש כדי לא לחיות בשקר עם עצמו.
ומעניין לעניין באותו עניין:
מציע לכולם לקרוא את הרצאת מר שולץ, מנ"כל סטארבקס http://www.aish.com/ci/be/48880957.html כשקבל תואר במוסר עסקי מאוניברסיטת קולמביה. אבל יש המשך לאותו סיפור עם הרה"ג ר' נתן צבי פינקל זצ"ל.
לאחר כמה שנים, מר שולץ חזר לר' נתן צבי זצ"ל ונתן לו שיק פתוח ואמר לו שיכול למלאות כל סכום ולאיזה מטרה שרוצה. ר' נתן צבי (וכדאי לזכור שלישיבת מיר יש תקציב חודשי של כמה מאות אלפי דולרים) מילא סכום של $1,400 ואמר לו, "תעבור את הכביש לסופר סתם הגר ממול, תקנה לעצמך זוג תפילין ותתחייב שתלבש תפילין כל יום.
זה הכח של נשיא בעם ישראל!! של כהן המשיח. תדאגו לטובת כל יהודי ויהודי, בגשמיות וברוחניות, והקב"ה כבר ידאג לשאר. כשיש ראייה כזאת, אין ספק שלא יגיעו למצב של כפירה בתורת ישראל.

ערב שבת שלום ומבורך!
מרדכי

כשהכול קורס, תחזור לbasics (בסיס/יסוד) - כי תשא, תשע"ד

בפרשת כי תשא אנו מסיימים ענייני המשכן שהתחלנו בפרשת תרומה ותצוה. התורה מצווה על ענייני מחצית השקל, אחר כך הכיור וכנו, שמן המשחה ולבסוף הקטורת. וראוי להביא מדברי הצדקת הצדיק (ערך רס"ד) ש"כתר כהונה הוא הזר דמזבח הקטורת כמו שאמרו ז"ל (ביומא ע"ב:) ולכך פרשת מזבח מקטר קטורת כתוב בסוף פרשת תצוה אחר ציווי עשיית בגדי כהונה ואחר קידוש ומשיחת גוף הכהנים ולא בפרשת תרומה דשם מקומו" ע"ש בהרחבה שהכתר הוא העשירי והמקיף של כל דבר בקדושה. לכן רק לאחר שמונת הבגדים (8) המתלבשים על גוף הכהן גדול (1) אפשר למנות את הכתר.

ולפי זה ניתן להבין גם למה עשיית הקטורת עצמה באה לבסוף וכדלעיל. אולם קשה למה התורה הפסיקה בין עניין מזבח הקטורת לעשיית הקטורת עם ענייני מחצית השקל, הכיור ושמן המשחה?

ואולי ניתן לומר שבאמת לא ברור למה השתמשו בכסף ופחות מובן למה השתמשו בנחושת בעשיית המשכן? לכארה אלו מתכות זולות יחסית לזהב שממנו לא היה חוסר. כמו כן, בבגדי הכהונה לא השתמשו כלל בכסף ונחושת? אלא שמצאנו ברש"י (תצוה כ"ז, ב') שנחשת מכפרת על עזות מצח וגם מצאנו שנחשת דומה לנחש (עי' רשי במדבר כ"א, ט') שלשון נופל על לשון. וכן שדווקא במכסה עיזים (מלשון עזות מצח) היו קרסולים של נחושת (המכפרת על עזות מצח). ראוי גם להוסיף שבטבלת האלמנטים שלושת המתכות הללו, נחושת (Cu), כסף (Ag) וזהב (Au) נמצאות באותו טור (קבוצת אלמנטים) וברצף! כשמשקלו של נחושת הכי קל מבינהם.

ויש לומר שכהונה ועבודת הקטורת מסמלת עליתיות/עליונות ולכן אין מקום לנחושת בבגדיו. לעומת זאת, מצב זה יכול להוביל מהר מאד לעזות וגאווה (חטא קדמון?). לכן לאחר פרשת הכהנים ועשיית מזבח הקטורת, התורה חוזרת לעניין של "מחצית השקל" שהכהנים יפנימו שכל מה שיש כאן מסביב הגיע מעם ישראל. ואז על הכהן לקדש ידיו ורגליו מכיור נחושת הנמצא בחצר המשכן שאדניהם נחושת, להזכיר לכהן שיש להישאר מחובר לבסיס - שכאמור, נחושת היא המתכת הבסיסת לכסף וזהב. וכן כשנכנס לאוהל מועד, האדני המסך היו מנחושת. וכן אחרי זה, באה התורה וכותבת את פרשיות משיחת השמן ועשיית הקטורת. 

לאחרונה עוברת על עם ישראל תקופה לא פשוטה כלל, ואני רואה בזה כתוצאה ישירה מבניית ציבור עליתיסטי המנותק מהיסוד, מהבסיס. עלינו ללמוד מהכהנים שגם כשבאו לעשות את העבודה הכי נעלה במקום הכי מיוחד, היה עליהם להישאר קשורים וקשובים לשטח, לעמך.

ערב שבת שלום ומבורך לכל עם ישראל!

מרדכי

הכח של היהודי הפשוט - כי תבוא, תשע"ג

פרשת השבוע כי תבא נפתחת בעניין הביכורים. וראוי לשים לב שהפרשה כתובה בלשון נוכח, "כי תבוא", "נתן לך", "ולקחת" ועוד. ואם כן, יש להבין בפסוק ג' את הלשון, "ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלוקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו" (דברים כ"ו, ג'). למה לא כתוב "הגדת היום וכו'" בלשון נוכח. ואם התשובה היא כי כאן זה ציטוט של דברי האומר, אז יש להמשיך בעקביות "לה' אלקי" ולא כפי שכתוב "אלוקיך", וכן בסוף שנאמר לשון רבים "לאבותינו ולנו"?

ואולי ניתן להסביר על פי הרש"י ד"ה אל הכהן אשר יהיה בימים ההם: "אין לך אלא כהן שבימיך כמו שהוא" (דברים שם, שם), ועי' ברמב"ן ששואל ממילא לגבי תלמידי חכמים מתאים ציווי שלא להשוות לדורות קודמים, אבל מה שייך בכהונה אזהרה זו? האם דרגת לימודו או יראת שמים הופכת אותו ליותר כהן או פחות כהן?

אלא שכאן התורה מראה לנו חשיבותו של כל יהודי ויהודי באשר הוא יהודי, גם החקלאי שמביא את הביכורים, גם הסטודנט באוניברסיטה וגם החייל. תבוא אתה ותגיד לו שהיום אני אמרתי לה' אלוקיך, את הה' שאתה מייצג שאני מאמין בו בכל רמ"ח אבריי ושס"ה גידיי, ואין זה משנה כלל וכלל איך ולמה אתה מייצגו ולאיזה צורך כי אין זה פוטר אותי ואדרבה, זה מחייב אותי יותר, כי אם אני אעבוד את ה' כראוי, בסוף הוא יהיה הה' שלנו.

יש כאלו המחכים שיבוא מי שהוא אחר וירים אותם מעלה, וכאן אנו לומדים שטמון בכל יהודי ויהודי את הכח להרים את האחרים, גדול ועם ייחוס ככל שיהיה.

כתיבה וחתימה טובה,
מרדכי אדלר

ניצול תמימות של אחרים בשם הדת - סממני מולך, אחרי מות-קדושים, תשע"ג

התורה מזכירה קבוצה של עריות כשלבסוף מזהירה (ויקרא י"ח, כ"ד-ל) "אל תטמאו בכל אלה וכו' ותקא הארץ את יושביה וכו'". ולכארה לא כל העריות מוזכרות כאן אז למה דווקא אלו, וכן קשה למה מוזכרת עבירת מולך בין העריות שזו עבירת עבודה זרה?

וראיתי באברבנל ובעוד מפרשים שהעריות המוזכרות כאן הן אלו שיש ניצול של קירבה והסתמכות, ולכן יותר קל להיכשל בהן, ומנגד הכישלון יותר פוגעני. אחות, דודה, כלה, בת וכו', ואולי אפילו אפשר לומר שאשת עמיתיך (פסוק כ') גם כן לרוב קורה מתוך קירבה בין המשפחות או מתוך ייחסי עבודה או מרות, וכנ"ל. אבל את הימצאות של עבירת מולך כאן הוא מסביר באופן אחר.

אבל אולי אפשר לומר שגם מולך, כפי שרש"י מסביר "שמוסר בנו לכומרים" מדובר בניצולם של כהני הדת את התמימות של העם, ולא רק תמימותם, אלא תמימותם הדתית ורצונם להתקרב לאלוקיהם. וכאן התורה מלמדת אותנו שניצול השני באיצטליה דתית אינו אלא מולך, עבודה זרה ממש, ועל זה תטמא הארץ ותקיא הארץ אתכם.

וברוך שכוונתי לדברי החינוך מצוה ר"ח שמצאתי לאחר כתיבת דברים הללו, וז"ל: "וזה הענין (עי' סמ''ג ל''ת מ) שאין החיוב בא אלא במקצת הזרע ולא בכולם) (סנהדרין סד ב), אפשר שהיה מפני שהכומרים השקרנים היו מבטיחין אבי הבן כי על ידי תקרובת בן זה, יצליח שאר זרעו בכל אשר יפנה, ותהיה הברכה והטובה מצויה בביתו, ולרב תרמיתם, לא רצו מתחלה לקבע החק רק במי שישאר לו זרע מלבד אותו שהוא נותן להם, פן ימאנו מלשמע אליהם, הן לשרפו לגמרי, הן להעבירו בתוך הלהב, כדעת קצת המפרשים, ולמען יבטיחו גם כן על הברכה והטובה בנשארים ויתפתו אליהם מתוך כך הפתאים, ולכן לא חיבה התורה בענין, רק כשהוא כעין עבודתן ולא בצד אחר".

ורואים מזה שממש מדובר בניצול תמימותם בהבטחות שווא של כוהני הדת.

ולכן עבירת מולך גם מוזכר ממש עם משכב זכר ובהמה, שאין מדובר בעבודה זרה רגילה שאדם עובר מרצונו ולהנאתו, אלא שמדובר בניצול מהסוג הציני והשפל ביותר.

שנזכה כולנו לשבת שלום בתוך ארצינו לנצח ונזכה לביאת גואלינו במהרה בימינו אמן!
מרדכי

עבירות ההנהגה ועבירות העם, ויקרא, תשע"ג

פרשת ויקרא – פרשת הכרה בחטאים וכפרה עליהם. ולאחר הקדמה קצרה של ענייני הקרבנות השונים, התורה מתחילה לפרט ארבעה החוטאים השונים:

1. הכהן המשיח - הכהן גדול.
2. "כל עדת ישראל" – הסנהדרין.
3. "אשר נשיא יחטא"  - נשיא הדור.
4. "ואם נפש אחת"  - כל יהודי ויהודי.

האם הסדר של הפרשיות דווקא? לכארה יותר נפוץ שאחד מהעם יחטא מנשיא הדור או הכהן גדול, ולמה העם מובא אחרון?

ואנו מוצאים דבר מעניין בתפילת מוסף של יום כיפור שמובא שלושה אירועים של כפרות:

1. הכהן גדול – "חטאתי עויתי פשעתי לפניך אני וביתי"
2. הכהנים – "חטאתי עויתי פשעתי לפניך אני וביתי ובני אהרן קדושיך"
3. העם - "חטאו עוו פשעו לפניך עמך בית ישראל"

ולכארה חסר בתפילת יום כיפור את הנשיא הדור? בשניים הראשונים יש לשון יחיד על אף שמדובר באנשים רבים? וכן למה הכהן גדול כלל את עצמו עם הכהנים אבל לא עם עם ישראל?

ואולי ניתן להסביר עם דברי היערות דבש (מזיכרון) המביא גמרא, "אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש, אם נצחו מוטב ואם לא יקרא קריאת שמע ואם לא יזכיר לו יום המיתה". ולכארה למה לא להזכיר יום המיתה מייד? ור' יהונתן מסביר שמדובר בשלושה סוגי עבירות שונות. בהתחלה, אדם עובר עבירה כי הוא לא יודע את ההלכה, אז הפיתרון הוא ללכת לבית הכנסת. אבל לאחר שאדם לומד ויודע את הכל, הוא עלול להיות בעל גאווה, ולכן יש לקרוא קריאת שמע המזכיר ייחוד הקב"ה ושאין עוד מלבדו. לאחר שנהיה עניו, מתחיל שלב הרדיפה אחר התאוות, כשהתרופה היא הזכרת יום המיתה, כשכולם חוזרים לתולעה ורימה ואין אדם מת וחצי תאוותיו בידו. אבל מי שלא יודע את ההלכה, לא יעזור לו הזכרת יום המיתה כי הוא עדיין ימשיך לעבור איסורים מחוסר ידע.

ואם כן, יש לומר שהעבירות של העם שונות מהעבירות של ההנהגה. חטא ההנהגה נובע מגאווה ותאווה – וממילא אם ב"ארזים נפלו שלהבת", אין פלא שהיהודים יעברו עבירות כי אין את מי שילמד אותם. ולכן מוזכר קודם העבירות של ההנהגה, וכן בתפילת יום כיפור הכהן גדול כולל את עצמו עם שאר בני אהרון, שהעבירות שלהם אותן עבירות – גאווה ותאווה. ומה שמוזכר לשון יחיד כי דור דור ודרשיו (גמ' ערכין דף י"ז) שהכל שורש אחד. אבל כשהוא מזכיר את העבירות של עם ישראל, שמדובר בעבירות הבאות מחוסר ידע, אז אין אפשרות לכלול את הכהנים ביחד.

בהערת שוליים:

1. ביוה"כ לא מזכירים את חטא נשיא הדור כמו שרש"י אומר כאן בפרשה אשרי הדור שהנשיא שלו יודע להודות על חטאו, אבל עדיין אין ראוי להזכיר חטאו ברבים ביום הכיפור.
2. הגמ' המובאה ע"י ר' יהונתן לא נמצאת כמאמר אחד אלא מובא במקומות שונים.
3. בעש"ט מביא על פרשתינו, " כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ, כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'" (ויקרא ב, יא) ששאור (המנפח את הבצק) כנגד גאווה ודבש (מתיקות) כנגד תאוות, ובעבודת ה' אין מקום לשתי מידות מגונות הללו. ולכן אצל המנהיגים ומורמי העם שחטאיהם נובעים משתי מידות הללו, יש להזכירם בנפרד מעבירות של העם.