שלושה ימים לפני כניסתם הצפויה של בני ישראל לארץ המובטחת,
משה רבינו אומר לחותנו יתרו: "אל נא תעזב אותנו כי על כן ידעת חנותינו במדבר והיית
לנו לעיניים" (במדבר י', ל"א) כשתשובת יתרו אינה מוזכרת כאן. ועי' ברש"י
בפירוש השני "לשון עתיד - כל דבר ודבר שיתעלם מעינינו, תהיה מאיר עינינו".
האם אפשר לעכל זאת? משה רבינו מבקש מיתרו, גר צדק במצב
הטוב, גוי במצב הגרוע, להיות עיניים לעם ישראל שלא יסטו מהדרך הטוב והישר! יש לזכור
שמדובר בעם ששפחה ראתה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי. וק"ו בן בנו של ק"ו
לעם שהיו בו מהתלמידי חכמים הכי גדולים שזכו לשמוע ישירות מאת ה' המצוות הראשונות של
"אנכי" ו"לא יהיה". וגם במצב שכל עם ישראל לא יראה את הדרך הנכונה,
תמיד יש משה רבינו שבודאי לו אין כל צורך ביתרו???
ועי' בסמיכות הפרשיות הבאות. מייד לאחר פרשה זו, בני
ישראל נסעו והגיעה פרשת המתאוננים שהתורה מעידה שאלו היו רק הערב רב, הרעים בעם. לאחר
מכן, קברות התאווה שהתחילה עם האספסוף והמשיך לכל עם ישראל. ומה הייתה תגובת משה? אינני
יכול עוד לבדי והקב"ה הוסיף את הע' זקנים. והאם
זה מובן מאליו? אם משה רבינו שהיה שקול כנגד כל עם ישראל לא היה יכול לשאת אותם,
מה יעזור מינוי שבעים זקנים?
ואולי צריך לומר שהיה חסר כאן ה"עיניים"
של העם הפשוט וההמוני. משה רבינו ביקש מיתרו להיות ה"אוטסיידר" זה שיראה
מבחוץ ויהיה המצפון של עם ישראל. אחד שיראה את המכלול מזווית ראייה אחרת. ומתי
צריכים ראייה כזו? לא כשעם ישראל נמצא בעת צרה, נרדף, ומושפל. אז כל אחד מוצא את
הדרך להקב"ה באופן עצמאי, וכמו שאומר הפתגם העממי, " אין אתאיסטים בשוחות". לעומת
זאת, כשהכל מתנהל על מי מנוחות, לכולם יש דירות, בתי מדרשים וכנסיות מלאים, יש
ממסד והיררכיה, עיתונות וכו', אז מתחילות המחלוקות והאינטריגות הפנימיות, אז
צריכים עיניים חיצוניות.
וזה מה שבני ישראל קבלו כאן! לא השבעים זקנים היו
העיקר אלא אלדד ומידד. הזכרנו שאלדד ומידד ניבאו לפי שיטה אחת שמשה מת ויהושע
מכניסם, ולפי שיטה אחרת על מלחמת גוג ומגוג. ואומר הרש"ר הירש: "יהושע סבר
שאלדד ומידד חתרו תחת סמכותו של משה ופגעו בזכויותיו. שבעים הזקנים קיבלו את חלקם בנבואה
רק כשותפים עם משה, ואילו אלדד ומידד התייצבו כנבחרים עצמאיים." יהושע רצה
להשתיקם ולכן מחה, אבל משה ראה בנבואתם מעלה גדולה, שיש כאן "עיניים" של
עם ישראל."
וממשיך הרש"ר הירש: "כי נתגלה כאן שמינוי
הרשות הרוחנית העליונה בישראל לא באה לייסד מונופולין של הרוח, כי הכישרון הרוחני הניתן
מאת ה' איננו מותנה בשום משרה ותפקיד, והאחרון בעם ראוי ליטול חלק ברוח ה' - לא פחות
מן הראשון במשרה רמה. אולם דברי משה הם מופת נצחי לכל המורים והמנהיגים בישראל המורה
להם, כי האידיאל העליון של פעילותם יוגשם כאשר יזכו להיות מיותרים בעם בהגיע העם בכל
שכבותיו לאותה מעלה רוחנית, שאין הוא זקוק עוד למורים ולמנהיגים...!!!"
"כאשר אמר משה: "המקנא אתה לי?!" -
הוא שמט את הקרקע מכל מחיצה אפשרית בין "כהני דת" אנשי קודש לבין "הדיוטות"
אנשי חיל.
ומה משמעות תוכן נבואתם? "במקום אחר פתחנו את
הרעיון שגוג ומגוג מבטאים את המסקנה הקיצונית של "עיקרון הגג": העיקרון
של ריכוז כל ההנהגה בפיסגה העליונה של האומה. עיקרון זה יוכרע באחרית הימים ועיר
הניצחון של עיצוב האדם תיקרא "המונה" – על שם הפשטות העממית של ההמונים
(יחזקאל ל"ט, ט"ז). הם בשרו את המאורע שהוא חזון לעתיד – נצחון הפשטות העממית
על ניגודה בגוג ומגוג. או הם חזו את המאורע שהוא קרוב לבוא – מות משה ומנהיגות יהושע.
נבואות אלה יצאו מפיהם של ענווי עולם שנמצאו ראויים להנהיג את העם, אך מרוב ענוותנותם
סרבו לקבל את התפקיד רב ההשפעה והעדיפו להשאר במחנה בקרב העם. משום כך זכו לבשר את
העתיד האידיאלי של נצחון הפשטות העממית, כי בעת ההיא נקודת הכובד של הישע העולמי החברתי
לא תהיה ב"אוהל" אלא ב"מחנה", לא ב"גוג ומגוג" אלא ב"המון".
או הם נבאו על מות משה והשלמת הגורל הלאומי על ידי יהושע. שכן אמת גדולה למדנו מנבואה
זו – אין לך אדם שאי אפשר להתקיים בלעדיו והדברים אמורים אפילו במשה. גם בני דורו חייבים
לדעת שעתידה האומה להתקיים גם בלעדיו. משה מת ואף על פי כן יתגשם ייעוד האומה."
מי ייתן ונזכה להכיר את האלדדים ומידדים בדורינו ולהתייחס
אליהם כראוי, לא בקריאת "כופר" "צא טמא ממחנינו" וקריאת בוז
רק בגלל שהם מעיזים לבטא עמדה שונה או חדשנית ממה שמקובל לנו לשמוע מפי מורינו
ורבינו. ייתכן שבאחרית הימים יהיה ניתוק מה בין ה"אוהל" ובין
ה"המונים". נכיר אותם אנשים מיוחדים כה"עיניים" של ה"מחנה",
של ה"המון" ובכך נזכה להתבשר בגאולה הקרובה במהרה בימינו אמן!
