לענות גם אם אין לך מה להשיב, ויקהל, תשע"ד

עי' חתם סופר על התורה סוף ויקהל (ל"ח, א'-ט') ששואל על מה שבצלאל הבין קודם לבנות המשכן לפני הכלים בניגוד לציווי של ה' כ"מנהגו של עולם אדם קונה בית ואח"כ מכניס לתוכו כלים". א"כ קשה מהמזבח העולה (נחושת) וכיור שבצלאל בנאם לפני בניית החצר כפי שרואים בפסוקים?

אבל על אף שאין לו מה להשיב, עדיין כתב את השאלה.......

ולכארה במחילה מכבוד תורתו, התשובה צריכה להיות בדומה למשל עם בוקר שעיקר עבודתו עם פרות ומהן פרנסתו. אז גם כשהוא בא לרכוש עדר פרות, קודם הוא בונה דיר, אח"כ רוכש את הפרות ורק לבסוף בונה גדר מסביב למקום המרעה. וגם כאן, עיקר העבודה בכלים, אבל לפני בניית הכלים יש לבנות מקום לאכסנם. לעומת זאת, כשבין כלי החצר יישארו בחוץ וכל העניין של יריעות החצר הוא כביכול מצד הצניעות והגדרת גבולות, בוודאי יש לבנות קודם את הכלים ורק לאחר מכן להעמיד את העמודים ולתלות את היריעות.

 ויש לבדוק אם בכלל ליריעות החצר היו דין מחיצה כלל לפי המרחקים ביניהם או עמידתם ברוח וצ"ע. 

שאלה נוספת בפרשה שאין לי עליה תשובה היא שבתחילת הפרשה (ל"ה, כ"ב-ג"ד) בפירוט הבאת הדברים לא נכתב הבאת זהב אלא כל מיני כלים העשויים מזהב "חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיהוָה". לעומת כסף ונחושת? ועוד יותר קשה למה כסף ונחושת מוזכרים בנפרד ולבסוף עם עצי שיטים אפילו שבציווי הם ביחד עם זהב?

שבת שלום ומבורך!

מרדכי

כשהכול קורס, תחזור לbasics (בסיס/יסוד) - כי תשא, תשע"ד

בפרשת כי תשא אנו מסיימים ענייני המשכן שהתחלנו בפרשת תרומה ותצוה. התורה מצווה על ענייני מחצית השקל, אחר כך הכיור וכנו, שמן המשחה ולבסוף הקטורת. וראוי להביא מדברי הצדקת הצדיק (ערך רס"ד) ש"כתר כהונה הוא הזר דמזבח הקטורת כמו שאמרו ז"ל (ביומא ע"ב:) ולכך פרשת מזבח מקטר קטורת כתוב בסוף פרשת תצוה אחר ציווי עשיית בגדי כהונה ואחר קידוש ומשיחת גוף הכהנים ולא בפרשת תרומה דשם מקומו" ע"ש בהרחבה שהכתר הוא העשירי והמקיף של כל דבר בקדושה. לכן רק לאחר שמונת הבגדים (8) המתלבשים על גוף הכהן גדול (1) אפשר למנות את הכתר.

ולפי זה ניתן להבין גם למה עשיית הקטורת עצמה באה לבסוף וכדלעיל. אולם קשה למה התורה הפסיקה בין עניין מזבח הקטורת לעשיית הקטורת עם ענייני מחצית השקל, הכיור ושמן המשחה?

ואולי ניתן לומר שבאמת לא ברור למה השתמשו בכסף ופחות מובן למה השתמשו בנחושת בעשיית המשכן? לכארה אלו מתכות זולות יחסית לזהב שממנו לא היה חוסר. כמו כן, בבגדי הכהונה לא השתמשו כלל בכסף ונחושת? אלא שמצאנו ברש"י (תצוה כ"ז, ב') שנחשת מכפרת על עזות מצח וגם מצאנו שנחשת דומה לנחש (עי' רשי במדבר כ"א, ט') שלשון נופל על לשון. וכן שדווקא במכסה עיזים (מלשון עזות מצח) היו קרסולים של נחושת (המכפרת על עזות מצח). ראוי גם להוסיף שבטבלת האלמנטים שלושת המתכות הללו, נחושת (Cu), כסף (Ag) וזהב (Au) נמצאות באותו טור (קבוצת אלמנטים) וברצף! כשמשקלו של נחושת הכי קל מבינהם.

ויש לומר שכהונה ועבודת הקטורת מסמלת עליתיות/עליונות ולכן אין מקום לנחושת בבגדיו. לעומת זאת, מצב זה יכול להוביל מהר מאד לעזות וגאווה (חטא קדמון?). לכן לאחר פרשת הכהנים ועשיית מזבח הקטורת, התורה חוזרת לעניין של "מחצית השקל" שהכהנים יפנימו שכל מה שיש כאן מסביב הגיע מעם ישראל. ואז על הכהן לקדש ידיו ורגליו מכיור נחושת הנמצא בחצר המשכן שאדניהם נחושת, להזכיר לכהן שיש להישאר מחובר לבסיס - שכאמור, נחושת היא המתכת הבסיסת לכסף וזהב. וכן כשנכנס לאוהל מועד, האדני המסך היו מנחושת. וכן אחרי זה, באה התורה וכותבת את פרשיות משיחת השמן ועשיית הקטורת. 

לאחרונה עוברת על עם ישראל תקופה לא פשוטה כלל, ואני רואה בזה כתוצאה ישירה מבניית ציבור עליתיסטי המנותק מהיסוד, מהבסיס. עלינו ללמוד מהכהנים שגם כשבאו לעשות את העבודה הכי נעלה במקום הכי מיוחד, היה עליהם להישאר קשורים וקשובים לשטח, לעמך.

ערב שבת שלום ומבורך לכל עם ישראל!

מרדכי

במורם מהעם, עבור העם - תצוה, תשע"ד

כתוב בפרשה, "ואתה הקרב אליך אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי" (שמות כ"ח, א') ואומר הקדושת לוי שכמו שהקב"ה בחר בבני ישראל "אשר בחר בנו מכל העמים" שיש אהבה של הקב"ה רק כלפי עם ישראל ושנאה כלפי שונאינו, הייתי סובר שעכשיו בבחירת הכהנים מתוך עם ישראל, שהקב"ה אוהב את הכהנים ושונאי את שאר עם ישראל? לכן כתוב שעבודת הכהנים חייבת להיות בבגדי כהונה שנתרמו על ידי העם ואם לא כן, עבודתם פסולה כמו שכתוב ברש"י (שם שם, ה' ד"ה והם יקחו) "אותם חכמי לב שיעשו את הבגדים יקבלו מן המנדבים.... לעשות בהן את הבגדים." וכן כל כהן שלא אוהב את עם ישראל עבודתו פסולה כמו שכתוב בזוהר הקדוש (חלק ג דף קמז:) "כל כהן דהוא לא רחים לעמא או עמא לא רחמין ליה לא יפרוס ידוי לברכא לעמא דכתיב טוב עין הוא יבורך אל תקרי יבורך אלא יברך."

וממשיך הקדושת לוי שלכן אפילו שמצאנו כל הזמן חשיבות העניין של זכות אבות, בחושן הכהן גדול לבש שתים עשרה אבנים עם שמות השבטים דווקא (אפילו שגם שמות האבות היו שם אבל עליהם לא כתוב במפורש בתורה) וזו מאותה סיבה כפי שהסברנו לעיל שגם הכהן גדול, היהודי הכי קדוש והכי מורם מעם, חייב להבין שכל מעשיו הם עבור העם ולטובתם.

ואולי בזה ניתן ניתן להבין למה נכתב שמות השבטים על החושן שהיה כנגד הלב? כי כמו שתפילין של יד הם כנגד הלב "לשעבד תאוות ומחשבות לבנו לעבודתו יתברך שמו" ויש סיכוי גדול שעקב גאוות הכהן שהוא המורם מהעם, יבוא וידרוש סיפוק לכל תאוותיו, דווקא שם כתוב שמות כל בני ישראל כדי שיבין שכל מעלתו נובעת מזה שעליו לאהוב את העם ולדאוג לטובת העם. כל מה שיש לו הוא מקבל מהעם, בין אם זה כבוד, בין אם זה פרנסה או כל דבר אחר, והכל צריך להיות מנוצל לטובת העם, ובוודאי שאין לו לדרוש ש"מגיע" לו משהו עקב מעמדו הרם.

ועי' באזניים לתורה שדווקא הכהן שנמצא במעמד מורם העם, עליו להכפיל את האמצעים כדי להימנע מתאוות וניסיונות. מצאנו שכל יהודי מספיק לו תפילין של יד ותפילין של ראש, לעומת זאת על הכהן גדול ללבוש גם את החשן כנגד תפילין של יד ואת הציץ כנגד תפילין של ראש.

ערב שבת שלום,

מרדכי 

מי יהיה ה"שר בנט" החרדי? תרומה, תשע"ד

השבוע אירעו שני אירועים אוויליים שלכארה אינם קשורים זה לזה, אבל יש בהם מן הדמיון.
ראש ממשלת ישראל נתניהו הודיע שישנה אפשרות שיישארו 250,000 מתיישבים תחת שלטון ערבי במסגרת הסדרי שלום. השר נפתלי בנט הגיב שמדובר ב"אובדן עשתונות ערכי" וכמובן התנצל בהמשך שלא הייתה כוונתו לגופו של אדם.
אירוע נוסף, פחות מתוקשר הייתה תאונת הדרכים שבה היו מעורבים חמישה בחורי ישיבה מ"עטרת ישראל, ששכרו רכב באמצע הזמן, כנראה ללא ידיעת רבניהם והוריהם ונסעו לחופשה באילת. תגובה מכל גורם שהוא טרם התקבלה.
"ויקחו לי תרומה", "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" ואומר הלב אליהו שאלו שתי המצוות הבלעדיות שחייבות להיעשות לשמה בניגוד למאמר חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות שמתוך שלא לשמה בא לשמה. והסיבה היא שמטרת שתי מצוות הללו היא להשרות את השכינה בינינו, ומבלי עשייתן לשמה אין כל ערך במעשה מצווה עצמו.
והוא ממשיך שכל אדם הוא מקדש מעט וחובה עלינו להכין את עצמנו להשראת השכינה בתוכנו ואת זה עושים על ידי תיקון המידות (בשם ר' חיים ויטאל) כידוע שדרך ארץ קדמה לתורה. ואת המידות הללו, הדרך ארץ, אינו מיוחד ליהודים שלומדים תורה אלא גם הגויים מחוייבים בהן. ועל ידי זה הוא מסביר למה אלימלך שהקדים לאברהם שאלות אודות אשתו מחוייב מיתה. וגם אנשי שכם שעל אף שהם לא חטפו ולא אנסו את דינה היו מחוייבים מיתה כי הם ראו את האכזריות, ראו את הריקבון ולא מחו.
ודבר זה ידוע בעולם הפיליסופי כ"עליונות מוסרית" "moral superiority". ובלי זה אין תורה. והלב אליהו כותב, "תלמיד חכם שאין בו דעת, נבילה טובה הימנו" ו"דעת... היינו דרך ארץ", שנבילה אינה אשמה במצבה, אבל תלמיד חכם היה צריך לתקן את מידותיו ולכן הוא אפילו יותר גרוע מנבילה.
השארת 250,000 יהודים תחת שלטון ערבי הינה אובדן העליונות המוסרית וטוב שהשר בנט מחה מייד וקטע הרעיון עוד באיבו.
חמישה בחורים שוכרים רכב באמצע הזמן לנסוע לאילת הינו גם כן אובדון העליונות המוסרית ומצביע על ריקבון הפשה בתוכינו. האם לא ראוי שתהיה מחאה?

בברכת שבוע טוב!
מרדכי

אזהרה לוועדות קבלה מן התורה מניין? תרומה, תשע"ד

"בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו" (שמות כ"ה, ט"ו) והמשך חכמה מביא ע"פ המדרש שהארון רומז לכתר תורה והבדים הם אלו המחזיקים בתלמיד חכם וראוי שתמיד יהיו אוחזים בתלמיד חכם ולעולם לא יסורו ממנו וכמו שנאמר (ירושלמי סוטה פ"ז), "ר' ירמיה אמר, בשם ר' חייא: לא למד אדם ולא עשה ולא שמר ולא לימד לאחרים, ולא היתה ספק בידו להחזיק והחזיק, ולא למחות ומיחה, הרי זה בכלל ברוך".

אבל המשך חכמה ממשיך ומביא שיטת הרמב"ם (הל' תמידין ומוספין ג', י'-י"ב) שיש להדליק את המנורה במשכן/בית המקדש גם ביום ע"פ הגמ' (מנחות פ"ו:) "וכי לאורה הוא צריך?" אלא כמו שמדליקים ביום מצד עניין הדת גם בלילה זה רק מצד הדת. ובדומה לארון שנושא את נושאיו שאין צורך בבדים, אפילו כן גם כשהארון נמצא במקומו בעת מנוחה שבוודאי אין צורך בבדים, אף על פי כן אין להסירם,כי ראוי שאלו שמחזיקים את התורה תמיד יהיו קרובים אל התורה.

ולכארה צריך עיון שאם כן למה לא היה הציווי להדליק את הנרות רק ביום? ובדומה לשאלה זו, למה שלא יהיו הבדים בארון רק בזמן מנוחה אבל שלא יהיו כלל בזמן הנסיעה? ואז יהיה מסר יותר גדול?

ואולי יש ללמוד מזה שקודם כל עלינו להיות נורמליים. יש עניין להדליק מנורה - נרות עבור הקב"ה, ויש להדליקם בלילה. זו דרך העולם, זה מה שרגיל ומקובל, ועל זה אפשר לבנות את כל סיבות וטעמים במצווה שבוודאי אין לנו מושג בהם. רק לאחר שיש קביעת מצוות הדלקת נרות בלילה, אפשר לבוא ולהדליק גם ביום כדי ללמדנו שגם בלילה אין סיבת ההדלקה כדי שיהיה לה' אור.

וכן בבדים של הארון. הטבע והנורמל הוא שתלמידי חכמים צריכים שיתמכו בהם, ואפילו שמדובר באנשים ש"לא למד ולא עשה ולא שמר ולא לימד לאחרים ואפילו אין לו להחזיק תלמידי חכמים" ובקיצור, כולנו יודעים במי מדובר. אז בודאי יש לתלמיד חכם עניין להחזיק את האנשים הללו קרובים אליו. אבל המשך חכמה מלמד אותנו שגם במקרה שבכלל לא צריכים את האנשים הללו, התלמידי חכמים מסתדרים בכוחות עצמם, עדיין יש עניין שאלו שלא לומדים יהיו קרובים, ולא רק לטובת מחזיקי תורה, אלא אף לתועלת הלומדים.

שנזכה לאחדות אמיתית בכל עם ישראל,

מרדכי

"אח עני אח עשיר" משפטים, תשע"ד

"אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנשה לא תשימון עליו נשך" (שמות כ"ב, כ"ד). ומה הכפל לשון "את עמי" "את העני עמך"?

ומתרץ האלשי"ך על פי הגמ' (בבא בתרא קל"א:) "הכותב כל נכסיו לאחד מבניו שלא עשאו אלא אפוטרופוס" כי יש לנו אומד הדעת שאבא לא מפקיר את שאר בניו לטובת אחד מהם אלא שבוודאי הוא מתכוון שאותו בן ידאג לשאר הבנים וחלק כל אחד בנכסים נמצא כפיקדון אצל האח האפוטרופוס.

ומסביר על פי זה האלשי"ך הקדוש את הפסוק "את עמי" שכולנו בנים של הקב"ה ולא ייתכן שהקב"ה נתן לבן אחד את הכסף והשאיר את האחרים בחוסר כל. אלא אומד הדעת הוא שמה שהקב"ה נותן לעשיר אינו אלא פיקדון מהאחרים ואין זה כספו כלל. ולכן כתוב שוב "את העני עמך" דהיינו שהכסף של העני שאצלך.

ולפי זה עולה יפה מה שדורש רש"י "אם תלווה" שאין זה לשון ספק אלא שחייבים להלוות לו כי הכסף בכלל אינו שלך.

(ועי' בגמ' ובמפרשים שם שהנוסח שונה וגם שלכארה אין זה הפשט הפשוט)

דרך ארץ קדמה ותכליתה של תורה - משפטים, תשע"ד

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כ"א, א') ורש"י הקדוש מדייק כאן כמה וכמה דיוקים, אבל נתמקד בשלושה מהם:

"ואלה"  - "כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני" ואפילו שבכלל לא ברור מה ההוי אמינא שלא נאמרו בסיני? ושנית למה זה נחשב למוסיף על הראשונות, כשמצוות הללו הן בדיוק כמו הראשונות?

"אשר תשים לפניהם" - "אמר לו הקב"ה למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר אשר תשים לפניהם, כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם." ויש להבין מה התוספת ערך בלימוד כ"שלחן ערוך" שלא מקבלים כבר בשינון הראשוני? לימוד זה לימוד זה לימוד?

"לפניהם" - "ולא לפני גוים, ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם" ולכארה ישנה סתירה בין הרישא לסיפא, שברישא מדובר על פי פשטות בלימוד ההלכות לגוים, ובסיפא מדובר בלדון דיני תורה בערכאות של גוים?

וראיתי בדברי חיים עה"ת יסוד נפלא שדרכו אולי ניתן לפרש את השאלות דלעיל. יעולם הרגש מתחלק לשבעה מרכיבים, הן שבע המידות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות כשבתוך מידת מלכות מורכבת כל שאר המידות. והבני ישראל יצאו ממצרים והיו צריכים לעבור 49 יום כדי לזכך כל השבע מידות ופרטיהן לפני קבלת התורה, ותיקון המידות הללו הוא חלק מדרך ארץ שיש לקדמו לפני קבלת התורה, וזה תכלית של כל התורה.

הגימטריה של "אלה" שווה לשלושים ושישה. "אלה" מרמזת לששת המידות כפול המידה השביעית הכוללת את כל ששת המידות ובס"ה שלושים ושישה. הקב"ה הזהיר את משה רבינו שאת "אלה" דהיינו תיקון המידות יש לשים לפני חכמה ושלימות בתורה. "משפט" בלשון הקודש מתייחס לקו רדיוס, דהיינו מרחק שווה בין שתי הקצוות שבקוטר. וכן במידות, יש תמיד לשאוף להיות במרכז (שביל הזהב) ולא חס ושלום בקצה. "לפניהם" ולא לפני הגויים כי על אף שגם לגויים גם יש דינים אבל אין להם את הפנימיות של הדינים כמו אצלינו.

וא"כ יש לומר שה"ו" מוסיף על הראשונות, שדרך תיקון המידות ובעמידה נכונה במרכז ולא בקצוות, אפשר להוסיף על המצוות והדינים כדי לזכות להגיע לידי הפנימיות של "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום." ולכן לימוד המצוות אינו רק כדי להכירם אלא להפוך אותן לחלק מהיהודי על ידי שתיקן וזיכך עצמו קודם וממש כמו שולחן ערוך ובניגוד לערך המצווה אצל הגויים שאין למצווה כל השפעה על פנימיותו.

שלכם,

מרדכי