האם אתם כמוני, תוהים ומתפלאים מרמת ועומק המעורבות והשפעת גדולי ישראל על
חיינו? אולי אני שגדלתי בארה"ב יותר רגיש לנושא, אבל עדיין חרוט בזכרוני
ההיתקלות הראשונית שלי עם התופעה. הייתי אברך צעיר בכולל אור יצחק ביהוד והחברותא
שלי, חוזר בתשובה או מתחזק איחר בקר אחד. בהגיעו לא היסס לומר לי שאיחורו נגרם עקב
כניסתו להתייעץ עם הרה"ג ר' חיים קנייבסקי שליט"א על השם הראוי לקרוא
לבנו שנולד בשעטו"מ. באותו רגע הרגשתי חילוני לעומתו. בני הבכור שנולד חודש
או חודשיים קודם נקרא על שם הסבים שלו לאחר התייעצותי עם אשתי שתחי'. לא התייעצתי
עם גדול בישראל על דבר כזה גורלי כמו קריאת שם לבני! האם זה לא סוג של כפירה? חברי
הטוב עם רקעו כל כך מודע לחשיבות העניין, ולי לא היה אפילו שמץ של הרהור שיש צורך
לפנות לכל גורם אחר! כתלמיד בישיבות ליטאיות קלאסיות נתקפתי מייד בנקיפות מצפון על
הגאווה שהשטלתה עליי.
לא מזמן נסעתי לארה"ב וזכיתי לראות מגדלים בערים הגדולות עם מודעות
לאורכם של שחקן הוליווד זה או אחר, שחקן בייסבול ושל נשיאה של ארצות הברית – מר
ברק חוסיין אובמה. סע בבני ברק ותזכה לראות מודעות שתי קומות עם דיוקנו של הרה"ג
ר' חיים או הרה"ג ר' אי"ל שטינמן שליט"א עם תרנגולת או תינוק
הקוראות לך לתרום לצדקה זו או אחרת! מי רואה אותם תלויים ואינו תולה עצמו? סליחה,
מי רואה אותם תורמים ואינו תורם? ויכוחים קלאסיים הנשמעים בציבור היום הם, האם
קנית דירה אצל דיין פלוני או רב אלמוני? אין משמעות כלל למי הקבלן! לקרנות הון אין סיכוי לגייס גרוש בציבור
החרדי בלי הסכמת בית דין. וזה עוד לפני שהזכרנו הנשיאויות במוסדות החינוך,
המעורבות בפוליטיקה, כשרויות, ועוד היד נטויה וקצר הגליון מלהכיל. רב או ת"ח
נכנס לאולם שמחות ושרים לו לא פחות מ"ימים על ימי מלך" שפסוק זה בא מיד
אחרי (תהילים ס"א, ו') "כי אתה אלהים שמעת לנדרי נתת ירשת יראי שמך וכפי שמסביר המלבים, "אחר שנתת לי המלוכה שהבטחתני שיהיה ירושה לזרעי בעת
שיהיו יראי שמך".
האם זו הפעם הראשונה שהייתה כזו תופעה רחבת מימדים? האם היא קיימת בכל דור
ובכל מקום? האם היה דבר כזה בעבר? אז לכל הקוראים שעדיין נמצאים איתי, כדאי שתדעו
שלתופעה הזו יש שם, "מלכות של תורה", דהיינו שילטון של גדולי ישראל על
העם, וכמש"כ באבות (ו', א') כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה......ונותנת
לו מלכות וממשלה". שמיעה בקול גדולי ישראל בנושאים שאינם הלכתיים גרידא
מבטאים סוג של מלכות, וכפי שנראה, אין זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שהתייחסו לתלמידי
חכמים כמלכים.
אומר הרמב"ן (בראשית מ"ט, י' באמצע דיבורו) על הפסוק "לא
יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו: עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים" שהחשמונאים
קבעו לעצמם מעמד מלכותי והם משבט לוי, כהנים גדולים, "וזה היה עונש
החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו
התורה והמצות מישראל ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני
חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם
נפלו ביד אויביהם בחרב והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז"ל
[ב"ב ג:] כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא שנכרתו כלם בעון הזה ואף
על פי שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים"[יוחנן כהן גדול בנו של שמעון שנעשה צדוקי בסוף ימיו] אבל כל זרע מתתיה
חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור
זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט
והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא
עליהם את עבדיהם והם הכריתום"
האם הדבר הזה אינו נפלא? משפחת החשמונאים, שהצילה את עם ישראל הגיעה למצב
הזה של כריתת כל המשפחה? ועל מה? על שהם לקחו לעצמם מלוכה משבט יהודה? ומו"ר
ר' יששכר מאיר זצ"ל בספרו שכר שכיר עה"ת (שיחה כ"ז) מדגיש בדברי
הרמב"ן, "והסירו השבט והמחוקק לגמרי" ולכן מדה כנגד מידה הם נכרתו
לגמרי. ואין לומר שמדובר שמדובר בנושאים תורניים גרידא אלא מדובר בהכנעת העם
למרותם בכל הנושאים "לגמרי" וכמו למלך. אבל הוא שואל מה
זה הדבר הנורא שהם עשו שעד כדי כך היה עליהם להגיע לידי כריתות?
והוא מסביר שלמלכות של תורה יש שני סייגים: א. מלכות לשעה, ב. לעורר ולחזק
את העם לתורה, וע"ש בהרחבה. סייגים הללו מזינים אחד את השני וכרוכים יחד. כשהדור
פרוץ, ישנה נפילה רוחנית גדולה ואין הנהגה, כמו בזמן היוונים, וכן בדומה למצב לאחר
השואה, ומוטל על תלמידי חכמים להיכנס לעניינים, לתפוס את המושכות ואת הנהגת עם
ישראל. על ידי שהם באים לעודד את התורה ולחזק את הרוחניות בעם, הם זוכים למלכות, ובמטרה
שיכולו להמשיך לחזק את עם ואת התורה. אבל אז, יש להרפות, להעביר את המושכות חזרה
אל העם, אל מלכות של העם, אל בית דוד.
והוא ממשיך, והסכת ושמע לדבריו הקדושים, "שבכל מקום יש אנשים יחידים
וגדולים (אם לא תמיד גדולים בתורה, מכל מקום הם אנשי מעשה והם בעלי בתים גדולים),
שמוסרים נפשם להיות מחזיקי תורה והם עמודי התווך של הציבור, וזה על ידי עבודת ה'
שכל אחד אף שהוא בעצמו שפל מאד וכו' וכו'".
וע"ש בהמשך דבריו, ועל אף שלא זכיתי לרדת לסוף דעתו מתוך הספר, אולי
זכרוני משמיעת השיחה מסייע לי להסביר את הקשר בין מלכות לשעה וכחה של תורה. הוא
מסביר ע"פ המהר"ל שהכח של יון היה בחיצוניות, בהאדרת הגוף לעומת הכהן
גדול שקדושתו וכח התורה שבו נסתרים ופנימיים. וזה נס של פך השמן עם חותמתו של כה"ג.
ולכן היונים בקשו לכתוב את התורה על קרן של השור ולתרגמו, כדי להפוך תורתינו
הקדושה לדבר חיצוני וגלוי. אבל כשלוקחים מלכות והנהגה המבוססת על כח התורה,
"איז ניט שייך" שלא יהיו סממנים חיצוניים וגלויים למלכות שבו, ולכן אפשר
להחזיק מלכות כזאת רק לשעה. ככל שאורכת המלכות של תורה יותר ויותר זמן, כך המלכות
מקבלת יותר ביטוי חיצוני וגילוי הפוגעת בכוחה של התורה, עד שהיא ח"ו נעקרת
ונכרתת לגמרי.
זכורני דברי ר' יששכר זצ"ל אלינו שתמיד דירבנו אותנו ללמוד בקיאות,
עמוד ליום, מה פחות ומה יותר, והיה אומר, ומדובר לפני עשרים וחמש שנים, אם לא ילמדו
בקיאות בישיבות כראוי, בסוף, לא ילמדו בעיון כלל. לכל פעולה יש תגובה, ואין חלל.
ככל שמלכות של תורה מארכת את שילטונה, כך היא פוגעת בעצמה יותר ויותר.
אין לי כל ספק
שאחרי השואה והחרבן היה צורך גדול בגדולי ישראל שייכנסו וייקבעו הסדרים ולהיות
מעורבים בכל מיני תחומים. אבל היום, שבעים שנה אחריה, אולי הגיע הזמן להחזיר את
המושכות לעם?
