בפרשת
השבוע אנו נתקלים בדיבורו של משה אל "ראשי המטות" באומרו, "זה הדבר
אשר צוה ה'. איש כי ידור נדר וכו'" (במדבר ל', ב'-ג'). ורש"י על אתר
מביא את הספרי, "משה נתנבא כה אמר ה' כחצות הלילה
והנביאים נתנבאו בכה אמר ה', מוסף עליהם משה שנתנבא בלשון זה הדבר." ומסבירים
המפרשים (צדקת הצדיק ועוד) שדרגה זו של "זה הדבר" היא דרגה עליונה שרק
שייך למשה שבשעה שמדבר, השכינה מדברת מתוך גרונו. וזו מדרגה של פיו ולבו שווים,
דהיינו שהמעשה והפעולה החיצונית משקפים במדוייק את הכוונה והמחשבה הפנימית.
ולכן
דווקא בפרשת נדרים שאדם מקבל על עצמו חומרות נוספות נאמרה בלשון של "זה
הדבר". וכמו בגמ' המפורסמת עם שמעון הצדיק (נדרים ט'.) שבא אליו נזיר היפה
עינים וטוב מראה עם קווצותיו סדורות לו תלתלים שקיבל על עצמו נזירות לכבוש את יצרו. אמר לו שמעון הצדיק, "בני, כמוך ירבו
נוזרי נזירות בישראל". ומאידך, אם פיו ולבו אינם שווים, אסור להישבע ולקבל
חומרות מיותרות. ולא רק שאין בזה צדקות אלא אף נקרא חוטא, וכן פוסק הרמב"ם
להלכה (הלכות דעות ג', א') "המהלך בדרך זו נקרא חוטא וכו' שלא ימנע אדם עצמו
אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים".
הראש
ישיבה שלי בבית מדרש לתורה במונסי, ר' שמואל אביגדור פייבלזון שליט"א, שה'
ישלח לו רפו"ש במהרה, תמיד נהג לומר שלכל יצר הרע יש גבול, מי שיש לו יצר
לדבר לשון הרע - לא יגנוב, לגנוב - לא ירצח, לרצוח - לא יעבוד ע"ז ואפילו מי שיש לו יצר הרע
לעבוד ע"ז, לא ידבר לשון הרע. היוצא מן הכלל הוא ה"יצר הרע לשם
שמים". לשם שמים אפשר לדבר לשון הרע, לגנוב, לרצוח, לנאוף ואפילו לעבוד עבודה
זרה.
וא"כ,
אולי נוכל להבין את השימוש בלשון של "זה הדבר" בפרשת פילגש בגבעה, "עתה
זה הדבר אשר נעשה לגבעה עליה בגורל" (שופטים פרק כ', ט').
האם ניתן לומר שביטוי זה בא להדגיש שהיו כאן שיקולים
"כביכול" לשם שמים?
המפרשים מתקשים להסביר את ההבדל בין אירוע זה לאירוע של סדום (עי'
אברבנל בפרשת וירא, מלבים, רד"ק ועוד). האם אפשר לומר שהייתה כאן צדקות מופרזת
לא לקבל את הנוסע עם פילגשו – השונים מאיתנו ואינם טהורים ומיוחדים כמונו?.
רש"י והמפרשים מדגישים שהפילגש לא זינתה תחתיו, וגם הגמ' (גיטין ו:) מביאה
לכאן ראיה במחלוקת אם פילגש בקדושין או לא. גם קשה מאד שהבעל, לאחר שניצל בנס
מלמסור את עצמו על ידי שהפלגש הייתה מספיק יפה לספק את היצרים של תושבי הגבעה, הלך
לישון!!! מסר את אשתו לניוול והלך לישון? הייתכן, אבל אכן כתוב בנ"ך,
"ויקם" ופתח את הדלת והנה האשה וכו'.
הנני חושש שהנביא מספר לנו שהייתה עיוות מה אצל שבט בנימין, ובניגוד
לסדום ועמורה, כוונותיהם היו לשם שמים, אבל זו עיוות שיכולה להביא למעשה פילגש
בגבעה וכל ההשלכות שבו.
ויהי רצון שכל מעשינו לשם שמים יהיו גם עם כוונות לשם שמים!!
ראה
בבלוג עוד מקומות בתנ"ך שיש את הביטוי של "זה הדבר":
1.
בשעת יציאת מצרים כשבני
ישראל ראו את רודפים אחריהם אמרו, "הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר
חדל ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבד את מצרים ממתינו במדבר" (שמות פרק י"ד, י"ב(.
2.
כשמשה ציווה את בני ישראל
ללקוט את המן, "זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו איש
לפי אכלו" (שמות פרק ט"ז, ט"ז).
3.
בהבאת תרומות לבניית המשכן
משה ציווה, "זה הדבר אשר צוה ה' לאמר. קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו וכו'
(שמות פרק ל"ה, ד'-ה')
4.
כאן בפרשתינו.
5.
כשמשה רבינו הורה לבני
ישראל שבנות צפחד צודקות, "כן מטה בני יוסף דברים זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד לאמר
וכו'" (במדבר ל"ו, ה'-ו')
6.
בעת מינוי ומשיחת הכהנים,
"ויאמר משה אל העדה, זה הדבר אשר צוה ה' לעשות." (ויקרא ח, ד'-ו')
7.
בחנוכת המשכן, "ויאמר
משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה." (ויקרא ט', ו')
8.
בפרשת שחוטי חוץ, "זה
הדבר אשר צוה ה' לאמר". (ויקרא י"ז, ב')
לא מעט מפרשים מסבירים התנהגויות שונות של עם ישראל במדבר שהעדיפו לא
לקבל ציוויי ה' ולחיות תחת הנהגתו הייחודית כי פחדו שלא יוכלו לעמוד בדרישות
הגבוהות מהם, ולכן העדיפו לחזור מצרימה.
במן מובן את הלשון כי ע"י נפילת המן, קרוב או רחוק מהבית של כל
אחד התגלה לעיני כולם מי באמת צדיק ומי לא, וכן לגבי תרומות למשכן, היה בירור
מסויים תרומה של מי משתייכת למה במשכן והתגלה הדרגה הפנימית שכל אחד לעיני כולם.
ויש לעיין בכולם כשיהי זמן, אבל אודה לכל אחד שיגיב בבלוג אם יש לו
כיוון.
