ניצול תמימות של אחרים בשם הדת - סממני מולך, אחרי מות-קדושים, תשע"ג

התורה מזכירה קבוצה של עריות כשלבסוף מזהירה (ויקרא י"ח, כ"ד-ל) "אל תטמאו בכל אלה וכו' ותקא הארץ את יושביה וכו'". ולכארה לא כל העריות מוזכרות כאן אז למה דווקא אלו, וכן קשה למה מוזכרת עבירת מולך בין העריות שזו עבירת עבודה זרה?

וראיתי באברבנל ובעוד מפרשים שהעריות המוזכרות כאן הן אלו שיש ניצול של קירבה והסתמכות, ולכן יותר קל להיכשל בהן, ומנגד הכישלון יותר פוגעני. אחות, דודה, כלה, בת וכו', ואולי אפילו אפשר לומר שאשת עמיתיך (פסוק כ') גם כן לרוב קורה מתוך קירבה בין המשפחות או מתוך ייחסי עבודה או מרות, וכנ"ל. אבל את הימצאות של עבירת מולך כאן הוא מסביר באופן אחר.

אבל אולי אפשר לומר שגם מולך, כפי שרש"י מסביר "שמוסר בנו לכומרים" מדובר בניצולם של כהני הדת את התמימות של העם, ולא רק תמימותם, אלא תמימותם הדתית ורצונם להתקרב לאלוקיהם. וכאן התורה מלמדת אותנו שניצול השני באיצטליה דתית אינו אלא מולך, עבודה זרה ממש, ועל זה תטמא הארץ ותקיא הארץ אתכם.

וברוך שכוונתי לדברי החינוך מצוה ר"ח שמצאתי לאחר כתיבת דברים הללו, וז"ל: "וזה הענין (עי' סמ''ג ל''ת מ) שאין החיוב בא אלא במקצת הזרע ולא בכולם) (סנהדרין סד ב), אפשר שהיה מפני שהכומרים השקרנים היו מבטיחין אבי הבן כי על ידי תקרובת בן זה, יצליח שאר זרעו בכל אשר יפנה, ותהיה הברכה והטובה מצויה בביתו, ולרב תרמיתם, לא רצו מתחלה לקבע החק רק במי שישאר לו זרע מלבד אותו שהוא נותן להם, פן ימאנו מלשמע אליהם, הן לשרפו לגמרי, הן להעבירו בתוך הלהב, כדעת קצת המפרשים, ולמען יבטיחו גם כן על הברכה והטובה בנשארים ויתפתו אליהם מתוך כך הפתאים, ולכן לא חיבה התורה בענין, רק כשהוא כעין עבודתן ולא בצד אחר".

ורואים מזה שממש מדובר בניצול תמימותם בהבטחות שווא של כוהני הדת.

ולכן עבירת מולך גם מוזכר ממש עם משכב זכר ובהמה, שאין מדובר בעבודה זרה רגילה שאדם עובר מרצונו ולהנאתו, אלא שמדובר בניצול מהסוג הציני והשפל ביותר.

שנזכה כולנו לשבת שלום בתוך ארצינו לנצח ונזכה לביאת גואלינו במהרה בימינו אמן!
מרדכי