שמיטה ויובל "סופו מוכיח על תחילתו" - בהר, תשע"ד

הפרשה שלנו שבדרך כלל מחוברת עם הבאה אחריה נקראת לבדה השנה. כפי שנראה, לא בכדי מחוברות שתי פרשיות הללו. וידוע דברי רש"י, "מה עניין שמיטה אצל הר סיני"? (ויקרא כ"ה, א') ותירוצו. אבל יותר קשה היא שבפרשת בחוקותי כתוב "ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצוות האלה. ואם בחוקותי תמאסו ואם את משפטי תגעיל נפשכם לבלתי עשות את כל מצוותי להפרכם את בריתי" (ויקרא כ"ו, י"ד-ט"ו) ולכארה פשוט שהכוונה היא היפוכה של "ואם בחוקותיי תלכו" שתהיו עמלים בתורה כשכאן מדובר שאינם עמלים בתורה. ואם כן, לא ברור מה כתוב בסיום דברי התוכחה "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה. כל ימי השמה את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה" (ויקרא כ"ו, ל"ד-ל"ה). למה כאן לא שואלים כל המפרשים "מה עניין שמיטה אצל עמל התורה"? וכפי ששאלו לגבי הר סיני?

שאלה זו נשאלת ע"י הספר "אמת ליעקב" מהגאון ר' יעקב קמינצקי זצ"ל וייתכן שאפילו הבאתי מדבריו בעבר. ר'יעקב שואל גם על רש"י שם שמסביר שבני ישראל לא קיימו את השמיטה כל שנותיהם בארץ ישראל ודבר זה הוא תמוה מאד!! איך ייתכן שנמחקה על ידי כל עם ישראל מצווה אחת מהתורה עד כדי כך שאפשר לומר שבוטלה מצוות שמיטה כל השנים על ידי כולם?

ומסביר ר' יעקב שתחילת התוכחה היא באמת עוד בתחילת פרשת בהר עם השמיטה. כי הבני ישראל היו בעיקר עובדי אדמה, ולכן אנו מוצאים שהשכר המוזכר הוא "ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה" וכן בקריאת שמע "ונתתי עשב בשדך וכו'". אח"כ התורה ממשיכה בדין אונאה הקשור למכירת קרקעות לפי רוב שנים ומיעוט שנים. ובהמשך ממכר הבית וממכר עבדים התלוי ביובל. ואז התורה אומרת "אם בחוקותי תלכו" - שיהיו עמלים בתורה. מתי? בשנת שמיטה כשאין ליהודים עבודת הארץ, אז עליהם לשבת וללמוד. ומי שלא לומד בשנת שמיטה כאילו לא קיים מצות שמיטה. וזו כוונת רש"י שם שלא קיימו את השמיטה.

ואם כן, אולי אפשר להוסיף על דבריו שזו כוונת התורה בסמיכת שמיטה אצל הר סיני. כי יהודי שעובד שש שנים בעמל ויגע רב אבל כשמגיע שנת שמיטה (וכן שבת) יושב ולומד הוא מוכיח שכל העבודה שלו לאורך השנים הייתה לשם שמים וכאילו למד כל השנים וח"ו להיפך. וכן בכל דבר שאם אדם עמל כדי ללמוד תורה ולקיים מצוות הוא הופך את העמל מדבר חול לדבר קודש.

שנזכה שכל מעשי ידינו יהיו לשם שמים!

מרדכי 

גזירת הגיוס בעיני הרה"ג אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד - אמור, תשע"ד

"חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שיחרו מוסר" (משלי י"ג, כ"ד). ושים לב להבדל בין תחילת הפסוק המדבר על "שבטו" לסופו המדבר על "מוסר"? ומצאתי בר' אלחנן (קובץ מאמרים "דעת תורה", חלק א', עמ' רע"ח ס"ק ח') שאבא המייסר את בנו, אין המטרה לגרום כאב אלא כדי לתקן מעשיו והתנהגותו. לכן אין טעם שהאבא יזרוק אבן על בנו באמצע הלילה כי לא תבוא מזה כל תועלת. לכן הפסוק במשלי מתחיל מי שמונע מבניו מכות (המגיעות לו) שונא אותו אבל אם הוא אוהב אותו "שחרו מוסר" כי המכה חייבת להשיג את התועלת הראוייה ואם לא, אין כאן אהבה אלא שנאה.

נוהג שבעולם שככל שאדם יותר גבוה בהירארכיה הציבורית, היותר שהוא משוחרר מהצורך להצטדק לפני הבריות. אבל אצלינו אין הדבר כן. כהן המורם מעמיו, מוצא על עצמו יותר דרישות, חשוף יותר לביקורת ואפילו עם עונשים יותר חמורים במקרה של מעידה. כל הגדול מחבירו, יצרו גדול הימנו ולכן עליו לדרוש יותר מעצמו ואף אחרים יכולים לצפות ממנו ליותר.

סר ווינסטון צ'רצ'יל נהג לומר ש"ביקורת היא כמו כאב בגוף. היא מצביע על בעיה מערכתית מסויימת. אם מתייחסים אליה כראוי ובזמן, אפשר להימנע מתוצאות הרבה יותר חמורות בעתיד." הנני נוהג לבקר דברים שצריכים תיקון אצלינו בציבור ואפשר לומר שהביקרות הוא סוג של אהבה, של אופטימיזם. מי ששותק נוכח עוולות וחסרונות בתוך קהילתו מצהיר שאינו רואה כל תקווה. גם אם אין לך תשובות ופתרונות לכל הבעיות, אבל אם כואב, צועקים.

אף ר' אלחנן זצוק"ל כותב שם (ס"ק י"א) ש"קשה מאד, בתקופה בה אנו מדוכאים ונתונים לבוז, להופיע ולזרות מלח על הפצעים. אולם יש זמנים בהם חייבים לפתוח את הפצע, כי מה בצע באמרינו: "צדיקים אנחנו ולא חטאנו". מהונאה עצמית לא תצמח כל טובה." ר' אלחנן כותב דברי תוכחה גלויה לציבור החרדים המזכירים את האש וגפרית של הנביאים לפני חורבן בית המקדש. המאמר נכתב בה'-תרצ"ו (1935), לאחר שהיטלר ימ"ש כבר עלה לשלטון ובפולניה גזרו גזירות נגד השחיטה (אנו בגן עדן לעומת מה שהם עברו) וראוי לכל אחד לראות את המאמר בפנים.

הוא מתחיל בזה שאם הקב"ה מייסר אותנו, אין לנו לחפש את האויב מבחוץ כי הרבה שליחים למקום, אלא לחפש את העצות ופתרונות בתוכינו. לסמן את האדם העוין כמקור לצרות גובל על כפירה בהקב"ה. האם אנו לא יודעים מי מענישינו? "פנו לכם צפונה" (דברים ב' ג') א"ר חייא אמר להם אם ראיתם אותו שמבקש להתגרות בכם אל תעמדו כנגדו, אלא הצפינו עצמכם ממנו עד שיעבור עולמו.

הוא ממשיך שכל גזירה וכל עונש בא מהקב"ה - "מידה כנגד מידה". אם יש גזירה על השחיטה, סימן שהשחיטה אצלינו לא בסדר. אם קמה עלינו תקשורת עויינת, סימן שהתקשורת אצלינו לא היה בסדר. אם קמות מפלגות פוליטיות לרדוף אותנו, סימן שעלינו לתקן את הנעשה במפלגות שלנו. אם גוזרים על החינוך, סימן שהמערכות החינוך אצלינו לקויים.

אנו נמצאים בתקופה של גזירות - קצצו קצבאות, מעלים מיסים ומע"מ, ועכשיו גם גזרו על התורה. אבל איזה גזירה משונה שכל כולה אומרת דרשני. האם אי פעם בהיסטוריה גזרו מכסות של לומדי תורה??? תמיד אסרו ללמוד תורה, סגרו את הישיבות, רדפו את לומדיה, וכאן? לא רק שלא גזרו נגד לימוד תורה אלא דה פקטו הודו במעלת לימוד התורה. רק קבעו שיהיו מכסות (עילויים כביכול). מה הקב"ה אומר לנו כאן? מה הוא מצפה מאיתנו?

לי אין תשובות. אבל אם לא נמצא את התשובות האם מצבינו ישתפר? האם אנו חוזרים ל1935? מי שלא לומד מהיסטוריה, סופו לחזור על ההיסטוריה.

שבת שלום ומבורך לכל עם ישראל,

מרדכי

"והגדת לבנך" - כדי שלא יצעק שהמלך ערום!! אחרי מות - פסח, תשע"ד

כתוב בפרשת אחרי מות, "וכן יעשה לאוהל מועד השוכן אתם בתוך טומאתם" (ויקרא ט"ז, ט"ז) ואומר הספרי (פסקא קס"א): "חביבים ישראל שאף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם", שהקב"ה עדיין משתוקק לתורה ומצוות שלהם וכמו שאומרת הגמרא "תניא רבי יהודה בן בתירא היה אומר אין דברי תורה מקבלין טומאה". ועי' בנצי"ב שפסוק זה נאמר דווקא כנגד האוהל מועד ולא כנגד הקודש הקדושים כי האוהל מועד הוא כנגד לימוד תורה, והתורה היא חרבו של עם ישראל במלחמתו כנגד השרי עליון המקטרגים נגד עם ישראל.

וקשה שבפרשת וילך (דברים ל"א, י"ז-י"ח) כתוב "ועזבתים והסתרתי פני מהם" וכן "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא". ואמרו חז"ל, "אין לך שעה קשה בעולם מאותה שעה" (ירושלמי סנהדרין פ"י, הל"ב). והרה"ג מרן ר' אהרן קוטלר זצ"ל (משנת רבי אהרן ח"א עמ' קנ"ב) אומר שבמצב של הסתרת פנים, הקב"ה אינו מעוניין במצוות ואפילו לא בתורה של עם ישראל כדכתיב, "ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך" (תהילים נ', ט"ז) שאין למצוות ותורה כניסה לפני הקב"ה כמו קרבן שלא נשחט לרצון לפני ה' שאינו מתקבל.

ויש להבין מתי ההתנהגות אינה מרחיקה את השכינה והיא עדיין שוכנת בתוכינו, ומתי ההתנהגות גורמת להסתר פנים ומרחיקות את השכינה מבינינו?

כמה שבועות שאינני שולח דברי תורה כי היו לי התלבטויות קשות עם עצמי. מי אני להתריע או להזדעק כביכול על עוולות או התנהלויות ואפילו לפרש פסוקים על פי שכלי הקטן? ולאחר חיפושיי בסייעתא דשמיא מצאתי את הגמרא על המשנה (שבת נ"ד:) "פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים". ומסבירה הגמ' שבאמת הייתה פרתו של שכינתו ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו. וממשיכה הגמרא, "מאי דכתיב (ישעיהו ג, יד) "ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו" אם שרים חטאו, זקנים מה חטאו? אלא אימא על זקנים שלא מיחו בשרים. ו"א"ר אחא בר' חנינא מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה וכו'. אמרה מדת הדין לפני הקב"ה רבש"ע מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה, הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו, רבש"ע היה בידם למחות ולא מיחו? אמר לה, גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם. (אמר) לפניו, רבש"ע אם לפניך גלוי להם מי גלוי."

ורואים מכאן כמה גדולה מצוות תוכחה - גם אם לא שומעים בקולו, יש מצווה להוכיח, ואפילו שגלוי וידוע לפני הקב"ה שלא ישמעו, הסכים שיש להעניש את הצדיקים על שלא טרחו למחות. ונראה לי שהעניין של היעדר מחאה אינו סתם עבירה אלא מצביע על שיבוש מערכתי שגרם ש"מדה טובה חזרה בה לרעה". כשהזקנים מכניסים שיקולים כבדי משקל ככל שיהיו, וכמו שהגמ' מביאה שם שאלמנה צועקת על עינוי ועיוות דין, וצעקותיה נופלות על אזניים ערלות, ובוחרים שלא למחות, אז יש הסתר פנים וגם תורתם ומצוותם אינם רצויים. 

וישנן שתי מצוות שעיקר המצווה מופנית כלפי הילדים שווה בשוה כמו הגדולים: סיפור יציאת מצרים והקהל. כתוב אנכי ה' אלוקיך "אשר הוצאתיך מארץ מצרים, וכל כך הרבה מצוות תלוייות ומזכירות את יציאת מצרים. וכן ואומר ראש ישיבת כרם ביבנה, הרב מרדכי גרינברג שליט"א שלא בכדי קודם לנבואה הקשה של הסתרת הפנים הנוראה, ניצבת מצוַת הקהל - "תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם, הקהל את העם האנשים והנשים והטף וכו'" (דברים לא, י-יב), ומיד לאחר נבואה נוראה זו ניצבת המצוה "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם".

הסתרת פנים של הקב"ה באה כשיש טירוף מערכות, ולימוד והסבר מול הילדים, שהם יבינו ויקלטו בתמימותם מביא לידי שידוד מערכות. זוהי מצוות "והגדת לבנך". לפשט את הדברים בצורה שהילד יבין בלי התחכמויות ופלפולים ושיקולים והתלבטויות. מה שנקרא האמונה הפשוטה של סבתא. בזמנינו ישנן מדי הרבה שאלות המרחפות באוויר שהגיע הזמן לענות עליהן תשובות פשוטות ורק בצורה זו נזכה להארת השכינה שתשכון בתוכינו ושנזכה לגאולה האמיתית במהרה בימינו אמן.

היושר הבסיס לכל - שמיני פרה, תשע"ד

אומר האור החיים הקדוש על הפסוק "ויקרב את העולה ויעשה כמשפט" (ויקרא ט', ט"ז) "כבר רמזתי לך כי זכרון העולה ירמוז על כנסת ישראל, ובאמצעות הרחקת ישראל מהיושר, הם מורידים העולה למטה ח''ו, ובאמצעות התקרבותם, לא מלבד שלא תשולח בפשעם אלא יוסיפו להעלות עֲלִיָּה אחר עֲלִיָּה עד שתעמוד בגדר המשפט כידוע למשכיל, והוא ויעשה כמשפט. שמעתי."

עד כאן דברי האור החיים הקדוש. כל מילה נוספת, מיותרת.

ערב שבת שלום לכל עם ישראל!!

מרדכי

כנגד ארבעה חרדים דברה תורה - צו זכור, תשע"ד

"כל אשר יגע בהם יקדש" (ויקרא ו', י"א) ומפרש רש"י שאם חולין או קדשים קלים נוגעים בקדשים, הם נהיים כמו הקדשים עצמם לחומרה שיש לאכול אותם בקדושה וגם אם נפסלו יש לנהוג בהם כקדשים.

העניין של חולין הנעשה על טהרת הקודש גם מוזכר על ידי הנביא חגי בתרי עשר. המלבים בתחילת הספר מסביר שלאחר חורבן בית ראשון, הבני ישראל היו אמורים להיגאל בגאולה העתידית של ימות המשיח ושלא נמצאו ראויים. חגי היה הנביא והוכיח בעיקר את המלכים והכהנים, ובאמצע תוכחתו הוא פונה לכהנים (חגי ב', י"ג-י"ד) ושואל, "הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו ונגע בכנפו אל הלחם ואל הנזיד ואל היין ואל שמן ואל כל מאכל היקדש? ויענו הכהנים ויאמרו לא. ויאמר חגי אם יגע טמא נפש בכל אלה היטמא? ויענו הכהנים ויאמרו יטמא.

חגי הנביא מעלה כאן משל ושואל לכהנים על אחד שיש לו בשר קדוש ומאכל חולין נגע בהם, האם החולין הופכים להיות קדשים והכהנים משיבים בשלילה. ואז הוא שואל האם המאכל יכול לקבל טומאה והשיבו לו שכן.

ויוצא שלקחת מאכל חולין ולנסות להופכו לקדוש, מצד אחד אין הרבה ריווח ומצד שני יש בו הרבה סכנה כי מאכל חולין רגיל אם נהיה טמא עדיין אפשר לאוכלו, אבל חולין הנעשה על טהרת הקודש כבר אי אפשר.

יש לדייק עוד שחגי הנביא מזכיר עם "ה" הידיעה מאכלים שדרכם לאכול עם בשר קדשים ובלי "ה" הידיעה את המאכלים שאין דרכם לאכול עם בשר קדשים.

"מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש" (קהלת א', ט') ויש להסביר שחגי פנה דווקא לכהנים שהם הנעלים מן העם והמובחרים בהם אבל היו ביניהם לא מעט שניסו לקבל את כל הזכויות של כהנים ומבלי לשלם את החובות. ובמשל זה חגי מוכיחם שלפעמים עדיף להשאיר את המאכלים כחולין כי אלו שאינם ראויים ללבוש איצטליה של קדושה גורמים לחילול ה' יותר גדול מאילו הם היו נשארים במעמדם הפשוט כבעלי בתים. לכן יש לבדוק כל הזמן האם אלו שהם מנסים לקרב מתאימים לקדשים כמו לחם ובשר או הם דומים יותר לשמן ושאר המאכלים.

אם חגי הנביא ראה צורך לשאת משל זה במגרת הסבריו למה הקב"ה לא מביא את הגאולה הסופית, ייתכן וראוי שגם אנו נעשה בדק בית האם יש כאלו בינינו שעדיף שיישארו בעלי בתים טובים ולא ייכנסו להרפתקאות ושאיפות שיגרמו רק לטומאה וחילול ה'.  

(מבוסס על הנצי"ב בהרחב דבר) 

שבת שלום ופורים שמח,

מרדכי

בעתות של כאוס, אין למנהיגי עם ישראל לומר "קטונתי" - ויקרא, תשע"ד

"ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמר" (ויקרא א', א') ומעיר הטשרנובלר בספרו מאור עיניים בנוסף ל"א" הקטנה במילה ויקרא, יש להבין שמתחלה סתם הכתוב "ויקרא" ולא פירש מי קרא ואחר כך פירש "וידבר ה' אליו" ע"ש.

מסביר ר' חיים שמואליביץ זצ"ל בספרו שיחות חיים (תשל"א מאמר ט"ו) "ויאמר שמואל אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה" (שמואל א', ט"ו, י"ז)  שענווה יתירה של שאול הביא לכך שלא שמע בקול ה'. וכן בתוס' ישנים (יומא כ"ב:) ששאול חטא גם לגבי הקרבת הקרבן מסביר ר' חיים שמקור החטא היה ענווה יתרירה כפי שענה שאול (שמואל א', י"ג, י"א) "כי נפץ העם מעלי ואתה לא באת" שהיה חסר בו מידת ההנהגה הנדרשת. לכן אומרת הגמרא (שם) ש"שאול באחת ועלתה לו (המלוכה) ודוד בשתיים ולא עלתה לו". ולא שהיה כאן שום חטא אלא שמי שאינו מסוגל להתעלות על עצמו להנהיג את עם ישראל, אינו מתאים להיות מלך.

כל יהודי חייב להיות עניו, וככל שיהודי גדול מחבירו, עליו להיות עניו יותר גדול וכמו שמשה היה עניו מכל אדם. אבל דוד זכה למלוכה כי הייתה בו מידת המנהיגות הנדרשת בעת צרה. מידה זו מצאנו גם אצל סבו יהודה כמו שכתוב בתוספתא (ברכות פ"ד) מפני מה זכה יהודה למלכות? מפני שהציל אחיו מן המיתה". ואפי' שנפסק שיוסף מרד במלכות ברגע שהבינו "מה בצע", שאינם יכולים לקבל על עצמם אחריות למעשה, וחייבים להעלים אותו מיעקב אביהם, אז יש לפסול ולשלול את פסק הדין מכל וכל. זו גדלות!! זו מלוכה!!!

וכן בעניין תמר שאמר "צדקה ממני". לא הייתה גדלות מיוחדת אם יהודה היה נכנס לאש במקומה. אבל להוציא את תמר, ולהתמודד עם השלכות מעשיו וטעויותיו, זוהי מלכות!!

וכן כשבני ישראל עמדו על הים. אם היה נדרש מכל כלל ישראל להיכנס לים ולמות על קידוש ה', כולם היו מבצעים זאת ללא כל היסוס. אבל להיכנס לים נגד כל הסיכויים כדי לחיות, להגיע לצד השני, להתמודד עם האתגר, למצוא פיתרון שאפשר לחיות איתו, זה גדלותו של נחשון בן עמינדב משבט יהודה.

ע"ש המשך דבריו ומסיים שגם אצל נכדי שאול מצאנו במגילה (ד', י"ז) "ויעבור מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו אסתר" וכי אסתר היתה גדולה ממרדכי? אלא שרגש אחריות על כלל ישראל פָעַם בקרבה ועל ידו נתעלתה ונתגדלה יותר מכל החכמים שבדורה וכמו שכתוב "ותלבש אסתר מלכות" שלבשה רוח הקודש.

ועם זה נבין את הפסוק שלנו. גם העניו הגדול ביותר המסומל ב"א" הקטנה צריך למצוא את "ויקרא" הקריאה מבפנים, מבתוכו, מאחיו ישראל, ועל ידי זה להגיע ל"וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמר".

650,000 (פחות או יותר) הגיעו יחד לצעוק את הצעקה הגדולה שאי אפשר להמשיך את המצב הנוכחי. בוודאי אם יבקשו מאיתנו להיכנס לכלא, נעשה זאת בגאווה וללא כל היסוס. אבל התפקיד של מנהיגינו היום הוא לאזור גבורה וללבוש מלכות, למצוא את הדרך לעבור את הים, ולא לומר שאין פיתרון, שזה לא הזמן להעלות פיתרון או "קטונתי" כי הקריאה של עם ישראל מחייבת!!!

שבת שלום ומבורך לכל עם ישראל,

מרדכי

מוחים, עוצרים, מפגינים ומתכנסים, והכל לשם מה? פקודי - שקלים, תשע"ד

"אלה פקודי המשכן משכן העדת אשר פקד על פי משה עבדת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן." (שמות ל"ח, כ"א) ומבאר רש"י: "עדות לישראל, שוויתר להם הקב"ה על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם" וכן במדרש תנחומה. והמפרשים שואלים, מה עניין העדות הנדרשת כאן? עדות באה כדי לברר ספק (שפ"א ועוד) והאם יש ספק שהקב"ה מחל לעם ישראל? ויש להבהיר כי לכארה עצם קיומם של עם ישראל - מאות רבבות של יהודים יחד במדבר שהקב"ה לא השמידם הוא הוא העדות הגדולה ביותר שהקב"ה וויתר להם?

ויש לומר שבבחינת חטא העגל לעומקו מגלים שהיה פה כישלון בהסתכלות הנכונה של עם ישראל על הצורך במנהיגות. הבני ישראל ראו לאורך כל התקופה הנפלאה של יציאת מצרים איך כל הניסים ונפלאות נעשים על ידי משה ואיך שבהנהגתו הם מתקרבים יותר ויותר להקב"ה עד שמשה רבינו עלה לשמים לקבל את התורה ועל ידו ישראל יקבלה. אבל משה נעלם, משה בושש לבוא ובני ישראל חיפשו מנהיג אחר כי לא בטחו ביכולות של עצמם להמשיך לעבוד את הקב"ה ומהספק הזה יצא העגל "אלה אלוהיך ישראל".

המשכן הסיר את הספק הזה. הקמת המשכן התאפשרה רק על ידי שכל עם ישראל היה שותף לזה. שגם מעשי הכהנים והלויים גלמו בתוכם את כל עם ישראל, וברגע שכהן התחיל לפעול לצורך עצמו, נפסלה לו העבודה. המשכן הוא עדות שכל אחד ואחד בבני ישראל יכול להגיע לדרגות הכי גבוהות בעבודת ה' ואין בהנהגה או בכישלון של ההנהגה דבר שיכול למנוע זאת.

כמובן, אין זה בא להמעיט חס ושלום בצורך של הנהגה אלא להסיר מהאדם את ה"תירוץ" באי הצלחתו בדברים חיצוניים לו.

השבוע כשאנו קוראים על השקלים שבו כל עם ישראל מתאחד יחד בשיוויון מוחלט למען המטרה הנעלה של בניית משכן, יבואו בעזרת ה' מאה רבבות יחד במעמד קידוש ה' אדיר. אבל כאמור, אין הכינוס של עם ישראל יחד עדות כשלעצמו, אלא ההכרזה שכל אחד ויחיד הוא חלק מעם ישראל ויש לו את דרכו לעבוד הקב"ה היא היא העדות.

אז אני בא לעצרת, ומבקש מכל ירא שמים גם כן להשתתף. ובהשתתפות שלי אני בא למחות ועל מה? על אמהות שבוכות שילדיהם לא מתקבלים לחיידרים ולסמינרים, על אבות שנוטלים חובות לחתן בנותיהם כי ראשי ישיבות דורשים דירות לחתנים, על עסקנים שאינם מצליחים ואינם נותנים דין וחשבון לאף אחד על כשלונותיהם ועל ניסיון להכריח כל אחד להתאים את עצמו לתבנית אחת ואם לא שיכרז עליו ככישלון ויידחק מן המחנה. ועל הכל, על שאיך שהוא הצלחנו לקומם ולהרחיק מעלינו 19 מנדטים בעם ישראל שאינם מבינים את החשיבות של עולם התורה.

שבת שלום ושבת של אחדות וחיזוק לכל עם ישראל!!

שלכם,

מרדכי