לא מעט מאיתנו זכו בשבוע שעבר לשמוע מילדינו על רבקה אימינו ששאבה מים מהבאר והשקתה את אליעזר והגמלים, וכל זה בגיל שלוש. ואולי שאלו אותנו, ואולי כשאנו למדנו את זה גם שאלנו איך ייתכן שלילדה בגיל שלוש יהיו הכוחות לשאוב מים ולהשקות חיות, ועוד ל"ספינות המדבר" כפי שמכונים הגמלים? והתירוץ שאינו מאחר לבוא, אם לא יזלזלו לכתחילה בעצם השאלה יהיה אחד מהשניים. או יענו ש"אם התורה אומרת שרבקה עשתה המעשים הללו והיא הייתה בת שלוש באותו זמן, אז כנראה שהיו לה את הכוחות לעשות זאת". תירוץ נוסף הוא בסגנון, "שהזמנים השתנו וגיל שלוש אז היה כמו ילדה מבוגרת היום ואין בכלל על מה להתפלא". אולם שני תירוצים הללו אינם בכלל בגדר תירוצים אלא בגדר דחיית השאלה, וכלשון החריפה של הסאטמר רבי זצ"ל, "א שאלה איז טרייף", שעצם העלאת השאלה פוסלת את הבהמה מלהיות בגדר בשר חלק. אבל אם תגלה למשיב שהאברבנאל שואל את השאלה הזאת, ומתפלא על יצחק שרק התחתן בגיל ארבעים כשכתוב "בן שמונה עשרה לחופה"? ועוד שהיה ידוע ליצחק כמה חשוב לאברהם לראות נכדים? וממשיך האברבנאל וז"ל, "וחכמינו ז״ל אמרו שנתעכב עד שתהיה רבקה בת שלש שנים שהיא נולדה אחר העקדה ויצחק היה אז בן ל״ז שנים אבל זה דרך דרש הוא כי איך יתכן שבת ג׳ שנים תלך אל העין ותשקה את כל הגמלים ועשתה את כל המעשים שספר הכתוב"? ובמילים אחרות, כדי שלשאלתו תהיה קיום, האברבנאל דוחה מדרש מכיוון שאינו עולה בהיגיון הישר והבריא. וע"ש באריכות עוד ועוד שאלות ותירוצו.
ועכשיו, לאחר שיחת הריכוך אפשר להמשיך מהקל אל הכבד. ר' שמשון רפאל הירש בספרו עה"ת כותב על הניגוד העמוק בין שני נכדי אברהם אבינו, שמקורו העיקרי היה - לא רק בתכונותיהם - אלא גם בחינוכם הלקוי, כפי שכתוב במדרש (בראשית רבה ס"ג, י"ד) על הפסוק ויגדלו הנערים. "כך כל י״ג שנה שניהם הולכים לבית הספר ושניהם באים מבית הספר. לאחר י״ג שנה זה הולך לבתי מדרשות. וזה הולך לבתי ע״ז." הוענק ליעקב ולעשיו אותו חינוך ללא שימת לב להבדלי נטיותיהם וטבעם, ונשכח כלל גדול בחינוך, "חנך לנער על פי דרכו". התורה מלמדת אותנו כשמחנכים ילד עם התכונות של עשיו ע"פ שיטת החינוך המתאימה ליעקב, מפתחים אצל הילד הנטיות של "איש שדה" שרק מצפה לשעת כושר לתת בעיטה לכל דבר קדוש, ובמקום להיות "גיבור לפני ה'", נהפך ל"גיבור ציד". אבל כשעושים להיפך, כשמחנכים ילד עם תכונות של עשיו בשיטת החינוך המתאימה לעשיו, אז יצא לך צדיק כמו יעקב.
הכישלון של ילדים נושרים, נוער בסיכון ושאר הכינויים אינם של הילדים אלא של ההורים והמחנכים. נכון, נדרשת השקעה גדולה יותר מצד המנהלים, המורים וההורים כדי להעניק לכל ילד את הנדרש לו, אבל האם יש אלטרנטיבה? כפי שראינו לעיל בדברי האברבנאל, עלינו מוטלת החובה לשאול ולהקשות על פי שכלינו וההיגיון הבריא. אין כזה דבר להיות אדיש כלפי הפקדון שהקב"ה הפקיד בידינו. דברי החזון איש ש"חדש אסור מן התורה" לא חלים רק מהזמן של החזון איש אלא מימים ימימה. על הפסוק (קהלת ז' כ"ח) "אדם אחד מאלף מצאתי" וכפי שמובא במדרש (רבה קהלת ז'), "אלף נכנסים למקרא, יוצאים מהם מאה למשנה, יוצאים מהם עשרה לתלמוד, אחד מהם יוצא להוראה, כמו שנאמר אדם אחד מאלף מצאתי. ומוסבר ברש"י בתוספת מילים יקרות מפז - בנוהג שבעולם אלף נכנסים למקרא אין יוצאים מהם להצליח שראוייה למשנה אלא מאה, ואותם מאה שנכנסו למשנה אין יוצאים מהם לגמרא אלא עשרה, ואותן עשרה שנכנסין לגמרא אין מצליח מהם אלא אחד להוראה, הרי אחד מאלף מצאתי". ותמיד שאלתי למה המדרש שינה את לשונו שבאלף כתוב "נכנסים" ואחר כך משתמש בלשון "יוצאים" כשבאותה מידה היה יכול לכתוב "נכנסים למשנה" ו"נכנסים לגמרא" ו"נכנס להוראה"? ומה רש"י בא להסביר שכן משתמש בלשון של יוצאים ונכנס בכל שלב?
והתשובה ברורה. מטבע הלשון במדרש בנוי על המשנה באבות (ה' כ"א), בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה...., בן חמש עשרה לתלמוד". כל הורה חייב בגיל חמש להכניס בנו לחומש ואין כן מתאים או לא מתאים. אבל כשמגיעים לגיל עשרה, יש לבחון ולסנן האם ראוי שיצא למשנה. אם היו משתמשים בלשון של מכניס, הייתי סבור שאין שום בעיה להכניס גם מי שלא ראוי למשנה, והעיקר שלא יהיה ברחוב. אבל כפי שכתבנו לעיל, אין מציאות כזו!! תכניס ילד לחינוך ולמצבים שאינם ראויים לו, אתה מייצר במור ידיך את העשיו, השונא ישראל, את העמלק. אם ילד נכשל ברמה שאינה מתאימה לו, הכישלון הוא של הוריו ושל מחנכיו. אין יוצאים אלא מי שראוי, ואם לא, יש למצוא לו פיתרון הראוי לו.
"חדש אסור מן התורה" אז איך מערכת החינוך כפי שהיא מוכרת לנו היום מותרת?
