האמת שבתשובה ותשובה אמיתית - ערב יוה"כ, תשע"ד

שני סיפורים מדהימים בש"ס, דומים להפליא עם הבדלים דקים ביניהם וראוי לעמוד עליהם כאן.

מעשה ברבי אלעזר בן דורדיא (עבודה זרה י"ז.) שלא היה רבי ולא תלמיד חכם ולא בן תורה ומעיד עליו המהר"ל שקיים רדיפה אחרי עבירות בדרגה שהקב"ה דורש מאיתנו לקיים מצוות. כדי לקיים עבירה, הוא היה מוכן למסור את כל כספו, כל כוחו ואפילו למסור את נפשו. ובשעה שעומד לעבור על החטא, אומרת לו הזונה, "כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה." בשמיעת דברים מזעזים הללו, הלך וחיפש במי לתלות מצבו, הרים וגבעות, שמים וארץ, שמש וירח, כוכבים ומזלות עד שהגיע למסקנה שאין הדבר תלוי אלא בו. מייד חזר בתשובה ופרחה נשמתו, ועליו אמר רבי יש שקונה עולמו בשעה אחת.

מעשה שני עם אלישע בן אבויה המכונה "אחר" שהיה תלמידו של רבי עקיבא ורבו של רבי מאיר (חגיגה ט"ו. ובמקומות אחרים) שיצתה בת קול מבית קודש הקדושם ביוה"כ שחל בשבת ואמרה (ירמיהו ג, יד) "שובו בנים שובבים חוץ מאחר" וכששמעו דברים הללו, מיד התפקר לגמרי ועבר על גילוי עריות וחילול שבת כיון שבין כך לא יכול לחזור בתשובה.

ויש להבין איך קרה שכאן רבי אלעזר בן דורדיא שלא היה תלמיד חכם, לא שמע את הקול מבת קול ואף לא הוזכר פסוק הצליח לתפוס את עצמו ולחזור בתשובה, ואחר, שכל ימיו גדל בתוך בית המדרש, שמע פסוק ומבת קול, הלך והתפקר לגמרי? הקב"ה עושה חסד כל כך גדול איתו ומעביר אליו אזהרה הכי ברורה שיש והוא עושה דווקא להיפך?

הגמרא ומדרשים מביאים שלוש סיבות היכולות לשפוך אור על התנהלותו של אחר: 1. שאביו ראה את הכבוד ללומדי תורה בבריתו ומסר אותו לתורה אבל שלא לשם שמים. 2. אמו כשהייתה בהריון איתו הייתה מריחה ריחות של מינות. 3. ראה צדיק ורע לו ורשע וטוב לו. ודבר ידוע הוא ע"פ תורת הפסיכולוגית שכל התנהגותו של אדם נובעת או מתורשתו או מסביבתו, אבל אנו המאמינים יודעים שיש לבן אדם בחירה לבחור בין טוב ורע, והוא עושה זאת על אחריותו בלבד, אז יש להעמיק יותר כדי להבן את ההבדלים בין שני מעשיות הללו?

הפחד יצחק (ראש השנה מאמר ח') שואל ללשונו של "אמת" בתוך הי"ג מידות שעניינו כל כולו תשובה, ומסביר בדרכו המיוחדת שאמת מתגברת על מימד הזמן - היה, הווה ויהיה. וכן תשובה, היות שהקב"ה הבטיח שבעתיד כל אחד יכול לחזור בתשובה, אז זה מחייב שיהיה אפשר לקבל אותנו בתשובה גם עכשיו. רואים בזה שאין תשובה לחצאין או במאמץ חלקי. כדי לזכות בתשובה יש צורך במאה אחוזים - עבר, הווה עתיד.

ראיתי בגמרא בסנהדרין (ג.) ש"יושבי קרנות" כשרים לדון, ורש"י מפרש (ד"ה גזירה משום יושבי קרנות) "תגרין (סוחרים) שאין בקיאים בטיב דינין". ובמילים אחרות, מי שלא מומחה להלכה, שלא מילא את כריסו בהלכות נקרא יושב קרנות, ביטוי שאינו מחמיא בהחלט, אבל עדיין כשר לדון דין תורה!! ומי פסול לדון דין תורה? המשנה אומרת (סנהדרין כ"ד:) "ואלו הן הפסולין: המשחק בקוביא והמלווה בריבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית וכו' אומר רבי יהודה, אימתי, בזמן שאין להן אומנות אלא הוא ומסביר רש"י (ד"ה שאין לו) "דהואיל ואין עסוקין ביישובו של עולם אינן בקיאין בטיב דינין ומשא ומתן ואינן יראי חטא". וראה זה פלא, מי שלא לומד אבל עוסק במסחר כשר לדון לעומת מי שאולי יודע את הלכות הרבה מעל ומעבר לסוחר הממוצע, אבל כושר שיפוטו מעוות ואינו ירא חטא.

וא"כ נוכל אולי במהלך זה להסביר את ההבדלים בין שני המקרים. רבי אלעזר בן דורדיא, על אף שהיה בעל תאוות גדול, לא כתוב שגנב או ליסתם את הבריות, היה מוכן לעבוד קשה ולהתאמץ לממן תענוגותיו. כשהוא שמע מה ששמע מהזונה, מייד הלך לבדוק אם יש במי לתלות את האשם, שקל שיקולים, חשב בצורה בריאה, והגיע למסקנה שאין במי לתלות את בו. לעומת זאת, אחר גדל בחממה, אבא אשם, אמא אשמה, יש במי לתלות את הכל - כולם אשמים חוץ ממנו. הוא ברח מלקבל אחריות על עצמו ולכן שיקול דעתו הייתה מעוות. מגיעה בת קול משמים ובמקום להשפיע לטוב, סיפק לו שוב תירוץ - עכשיו אפשר לתלות את האשמה בהקב"ה, והתפקר לגמרי.

בואו נתפלל השנה ששיקולינו יהיו הנכונים, ולא משנה מה קורה לנו, מה מיועד לנו, נדע שהכל מהקב"ה אבינו בשמים והכל לטובתינו, ונזכה לתשובה שלמה ואמיתית לפני אבינו שבשמים.

גמר חתימה טובה,
מרדכי

כח הציבור - להציל או להשחית? שלח, תשע"ג

"והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לעלה לריח ניחח ליהוה ומנחתו ונסכו כמשפט ושעיר עזים אחד לחטת. וכפר הכהן על כל עדת בני ישראל ונסלח להם כי שגגה הוא........... ואם נפש אחת תחטא בשגגה והקריבה עז בת שנתה לחטאת." (במדבר ט"ו, כ"ד-כ"ז).

ובולטת השאלה שברור לכולנו שהסיכוי של אדם בודד לחטוא בשוגג גדול אין ספור מהסיכוי ש"עיני הציבור" – מנהיגי הדור, בית דין הגדול יטעו ויגרמו לכל העם לטעות אחריהם, אז למה הוזכר חטא העדה קודם?

ועיין רש"י ד"ה "לחטת": "חסר א', שאינו כשאר חטאות, שכל חטאות שבתורה הבאות עם עולה החטאת קודמת לעולה....... וזו עולה קודמת לחטאת". והגמרא (זבחים ח') מסבירה שרק לאחר שפרקליט החייב זכה בדין – קרבן החטאת, אפשר להביא למלך מתנה – עולה, ורש"י לא מסביר למה כאן שונה?

ויש לומר שיש כאן יסוד גדול. כח הציבור מהווה חרב פיפיות בידו. מצד אחד כפי שכתוב בזהר הקדוש (ח,ג – קצ"ח) ונפסק להלכה, "כמה חביבים ישראל לפני הקב"ה, שאפילו חטאו לפניו ומחייבים לפניו כל הזמן, הקב"ה עושה זדונותיהם לשגגות". וכן אנו מוצאים ביוה"כ "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים" ולכן "כי לכל העם בשגגה". אבל כל זה בתנאי שבני ישראל באחדות ובהרמוניה אחד עם השני. אבל כשקמים קבוצות קבוצות ומחליטים שהוא לא מתאים לגור בינינו, והיא לא מתאימה ללמוד עם בנותינו, וגורמים לפירוד בעם, אז לא רק שאין זדונותיהם נחשבים לשגגות, אלא אפילו קשה לתפילותיהם להתקבל כפי שכתוב בגמרא (ברכות ח') "אימתי עת רצון בשעה שהציבור מתפללין.

ויש כאלו שחושבים לפטור את עצמם מן הדין בזה שהם שמעו בקול הרבים, בקול המנהיגים וכך כולם עושים בלי לחשוב באוופן עצמאי. ורואים בגמרא (הוריות ב, ועיין בספרי פיסקא קי"א) שזה ממש דעת בעלי בתים הפוכה מדעת תורה. כי יש צד בגמרא שאם בית דין פוסק שמותר לאכול, ויחיד אוכל ממנו בידיעה שמדובר בחלב (שבדרך כלל אסור), רק הוא סבור שמותר כפי שאמרו הרבנים אז הוא פטור מלהביא קרבן. אבל ציבור שאכלו ביודעם שמדובר בחלב אבל סברו שמותר כי כך הרבנים פסקו, אז כן צריכים להביא קרבן. וזה בא ללמדנו כמה חשובה החשיבה האינדבידואלית, שיחיד שחושב לבד פטור מקרבן, אבל ציבור שפועל יחד, כנראה נפגמה החשיבה ולכן חייבים קרבן.

(מבוסס על המשך חכמה והאש דת)

בברכת שבת שלום ומבורך,
מרדכי אדלר

רמז למנהלי סמינרים מן התורה מניין? אמור, תשע"ג

בתקופה זו שכל מנהל סמינר (וחיידר) מלך, ראוי לשים לב לדברים נפלאים הנרמזים בפרשת המקלל.

"ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל" (ויקרא, כ"ד, י') ומסביר רש"י באחד מהפירושים, "מהיכן יצא..........? מבית דינו של משה יצא מחויב", וממשיך שהיה בן של מצרי ולא נמנה על אף שבט ולכן בא לנטוע אהלו בשבט דן מצד אמו. והמזרחי מוסיף שאפילו שמדובר בשנה ראשונה טרם הגזירה של הדגלים, עדיין יצא חייב מבית דין של משה שאינו יכול להיות יחד עם שבט דן.

ומה קרה? מה כל כך נורא? מה איכפת לאף אחד?

"וינצו במחנה"  וכותב הבעל הטורים, "שניים במסורה, כאן ו"וינצו שניהם בשדה" (שמואל ב', י"ד, ו') וכמו ששם מדובר בשני בני מלכים, אבשלום ואמנון, שלא חסר לאף אחד מהם לא כבוד ולא כסף אבל עדיין מצאו על מה לריב, גם  כאן במדבר, כשלא חסר שום דבר לאף אחד תמיד יהיה מי שינצל את עמדת הכוח שלו כדי להציק לשני על לא עוול בכפו.

ואומר הכלי יקר, מי היה אותו ישראלי שמנע מהבן איש מצרי מלנטוע אהלו? "איש ישראלי" אחד שלא היה לו כל חשיבות מצד עמצו, וכל חשיבותו היה מצד שהוא נולד ישראלי.

אבל רש"י מרמז לנו משהו הרבה יותר עמוק. בדרך כלל מבית הדין אחד יוצא זכאי ואחד יוצא חייב, אבל כאן כתוב "ויצא" הוא לבדו יצא מבית הדין בלי פיתרון. הוא בא לשאול את בית הדין אם ישנה אפשרות למנוע מאותו אחד צעקני (וכנראה בודד, כשאר השבט שתקו - נשמע מוכר??!!) מלהציק לו, ובית הדין לא מצאו לו פיתרון.

כשיש יהודי במצוקה – אין להסתפק בפסיקה יבשה של הדין אלא יש למצוא לו פיתרון.

וא"כ, נוכל להבין למה התורה מזכירה את שלומית בת דבורי רק בפסוק השני, ולא בפסוק הראשון עם איזכורם של הניצים. אלא שאין הכי נמי, אותו מנהל הצליח למצוא באמא איזשהו פגם, ולא רלוונטי אם אמיתי או מדומיין,  אבל מה זה קשור לבן שמשתדל להיות חלק מעם ישראל? אלא שהיות ובית הדין לא טיפלו לא במצוקה שלו ולא באכזריותו של הישראלי בסיבוב הראשון, בדרך מה שהרב פרומן ז"ל היה מכנה, "ניסיון לטאטא נמר מתחת לשטיח", בסיבוב השני הגיע לבית הדין תיק הרבה יותר כבד והרבה יותר רציני, והכל כי לא טיפלו בהתחלה בבעייה הקטנה של מקום ללון לבנו של שלומית בת דברי.