"סוגה בשושנים", "כפלח הרמון רקתך" ו-"וירח את ריח בגדיו אל תיקרי בגדיו אלא בוגדיו" - תולדות, תשע"ד

"ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו יהוה"(בראשית כ"ז, כ"ח) ומביאה הגמ' (סנהדרין ל"ז.) ההוא אפיקורס שאל את רב כהנא איך בעל ואשה נידה יכולים להתייחד ושנסמוך עליהם שישלטו על עצמם ולא יעברו עבירה? ומתרץ ר' זירא מתוך כמה תירוצים בגמרא, "וירח את ריח בגדיו" - אל תקרא בגדיו אלא בוגדיו. שאפילו אלו שבוגדים בהקב"ה ולא מקיימים מצוות כראוי יש להם ריח טוב. ואיזה ריח יש להם? על זה מעיד יצחק אבינו (ורש"י מביא כאן): "ריח השדה - וזהו שדה תפוחים כן דרשו רז"ל". ורש"י הקודם הוא מרמז שנכנסה עמו ריח של גן עדן.

והדברים מדהימים!! כשיעקב אבינו נכנס לקבל ברכה מאביו, דווקא הריח של בניו עוברי עבירה היה הריח שהביא את אביו לברכו.

וזה מוטיב מוביל בעניין הברכות של יצחק ליעקב כפי שיתבאר בהמשך.

המפרשים שואלים שלכל אחד מאבותינו הייתה מדה מיוחדת משלו. אברהם = חסד, יצחק = גבורה (דין) ויעקב = אמת. ואם כן, למה יעקב היה צריך כאן לשקר ולרמות כדי לקבל את הברכות? וראיתי באמת ליעקב מר' יעקב קמינצקי זצ"ל שהקב"ה ניסה את האבות דווקא במידה שבה הם היו הכי חזקים. לך לך מארצך, לעזוב אבא ואמא זקנים ועקידת יצחק להרוג את הבן שעליך לחמול עליו גם אם לא היית מצווה. רואים שהניסיונות הם דווקא במידת החסד. אז גם עכשיו יעקב עבר ניסיון אם הוא יהיה מוכן לשקר ולרמות על פי ציווי מאת ה' (דרך רבקה).

ומתי יצחק ניסה במידת הגבורה שלו? עונה האמת ליעקב שניסיון יצחק אבינו יבוא לעתיד לבוא ע"פ הגמרא (שבת פ"ט:) "א"ר יונתן מאי דכתיב (ישעיהו סג, טז) "כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו, אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך"? לעתיד לבא יאמר לו הקב"ה לאברהם בניך חטאו לי. אמר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך. אמר אימר ליה ליעקב..... בניך חטאו. אמר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך..... אמר לו ליצחק בניך חטאו לי. אמר לפניו רבש"ע בני ולא בניך? בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם (שמות ד) "בני בכורי" עכשיו בני ולא בניך? ........ הא קריבית נפשי קמך. פתחו (בני ישראל ליצחק אבינו) ואמרו "כי אתה אבינו". אמר להם יצחק עד שאתם מקלסין לי, קלסו להקב"ה ומחוי להו יצחק הקב"ה בעינייהו. מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים "אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך".

ואם כן רואים שוב שדווקא יצחק אבינו שאצלו מידת הדין הייתה המידה הכי דומינטית, דווקא הוא בא לבקש רחמים על הבני ישראל שחטאו. דווקא הוא שעקב ברכתו ליעקב אבינו, זוכה עם ישראל לכל הטוב בעולם, הוא ידע שיש יהודים שלפעמים אינם עומדים בכל הקרטיריונים הנוקשים ודרישות הגבוהות, ועדיין "ריח בני כריח השדה".

ערב שבת שלום ומבורך,

מרדכי 

לרקוד עם השטן!!

עם ישראל היום במצב סכנה ומה שלא כולם יודעים הוא שמדינת ישראל עמדה ליד מיטת החולי של אש"ף ושיקמו וליד עריסת הלידה של החמאס http://samsonblinded.org/heblog/504.htm "ישראל השמידה את אש”ף בלבנון, אך פרס הביא את ערפאת חסר הכוח מתוניס והמליך אותו. לאחר שאש”ף סרב לרקוד לפי מנגינתה של ישראל, היא הקימה את החמאס, שישמש אלטרנטיבה לפת”ח.

כל ראשי הממשלה בישראל מאז רבין נתנו את ידיהם בהקמת החמאס. ההתנתקות מעזה קיבעה את ניצחונו של הארגון במוחם של הפלסטינים, ושרון, שהיה המושל הצבאי היחיד שהצליח בעזה, ידע זאת טוב מכולם.

היהודים גידלו את המפלצת הזאת. אף אחד אחר לא יכול להרוג אותה."

כמה פעמים אנו רואים בהיסטוריה הרחוקה והקרובה שאנשים עם כוונות טובות ורצון כן לסייע ולעזור לציבור, מכניסים לתוך הבית את אויבם הכי גדול שיש. בדרך כלל, המארח אינו מודע לכוונות הרעות וזדוניות של האורח, אבל ישנם לא מעט מקרים שהוא אכן מודע להן, ומתוך שיקולים של כסף, כבוד או תאווה עדיין מוכן לכרות ברית עם זה שבסופו של יום יקום עליו ויזרוק אותו מביתו.

והנצי"ב בהרחב דבר (בראשית כ"ח, ו'-ח') מסביר את אריכות הפסוקים שעשיו בישל תכנית שיתחתן עם בנות ישמאל כפי שראה שבנות חת רעות בעיני אביו, ויגרש את נשותיו למצוא חן בעיני אביו. בינתיים ישכנע את ישמאל להרוג את יצחק, ואז עשיו יוכל להרוג את ישמאל כגואל הדם, ויישאר גם עם נשותיו הראשונות כי יצחק מת, גם עם בנות ישמאל, וגם יירש את הארצות של יצחק וישמאל בנוסף על אדום. וכל התכניות הללו השתבשו כי מת ישמאל מייד לאחר האירוסין. והנצי"ב מסיים, "ולמדנו מכל הסיפור כי החונף לרשע לסוף נופל בידו".

וזה מבוסס על הגמרא בסוטה דף מ"א:, "תנא משמיה דרבי נתן באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל כלייה שהחניפו לו לאגריפס אמר ר' שמעון בן חלפתא מיום שגבר אגרופה של חנופה נתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים ואין אדם יכול לומר לחבירו מעשי גדולים ממעשיך". ומסביר רבי ש"ז פינס (בספרו מוסר המקרא והתלמוד, עמ' קפג) ש"הגרוע שבאופני השקר היא החנופה, מפני שגורמת תקלה מוסרית בין לחונף ובין לנחנף, והאדם נגרר אחריה כדי למצוא חן בעיני התקיף ממנו. כשקלקלת החנופה מתפשטת בחברה, היא מפעפעת בה כארס, ומכניסה השחתה והרס לתוך החיים הציבוריים. וזו החנופה הרכה, שמחמאות בפיה, נעשית קשה לחברה לא פחות מאגרוף רשע. ועל זה רמזו חז"ל באמרם, "מיום שגבר אגרופה של חנופה נתעוותו הדינין...". ובוא וראה, כי החנופה של נביאי השקר בסוף הבית הראשון לההמון הפורע מוסר, שעליה התמרמר כל כך הנביא ירמיהו לאמר: "מאת נביאי ירושלים יצאה חנופה לכל הארץ" (ירמיהו כג, טו), נעשית גורם להרס הפנימי שחתך אז את גורלו של העם לחורבן.

החיים – קרב על הסנטימטרים

בראשית כ"ה, כ"ג: ויתרצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרש את ד'.

ועל זה המדרש (בראשית רבה, פרק ס"ג, ו') מסביר, "בשעה שהיתה עומדת על בתי כנסיות ובתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת, ובשעה שהיתה עוברת על בתי עבודת כוכבים עשו רץ ומפרכס לצאת", ושואלים המפרשים, (עי' אריה שאג ועוד) שידוע דברי הגמרא (מסכת נדה דף ל: ) "ולד במעי אמו..., ונר דלוק לו על ראשו.....ומלמדין אותו כל התורה כולה" וא"כ למה יעקב רצה לצאת, אם הוא כבר לומד את התורה במעי אמו? ויש לומר שהחיים האמיתיים אינם שווים אלא כשיש משהו שראוי להקריב את עצמו עבורו. מה שבא בקלות, אינו שווה ואינו נותן סיפוק, כי העמל הוא העיקר. יעקב אבינו במעי אמו מקבל את כל התורה כולה בכפית של זהב, אבל אין לו סיפוק מזה. להשיג תורה ע"י פירכוסים ובעיטות, רק זה יביא לו סיפוק. החיים האמיתיים זה קרב תמידי על השגת הס"מ הבודדים מעבר למה שבא בקלות, אם אפשר ללמוד שש שעות, אז השעה השביעית, אם אפשר לרוץ 10 ק"מ, אז הק"מ האחד עשרה. מי מתקדם ומי נסוג, מי מוכן להילחם כדי להתקדם עוד קצת, ומי מוותר על הקרב. הקרב להתקדם מעבר ליכולתיו הוא מה שנותן את הסיפוק בעיקר, לא ההשגה.

אבל ראה דבר נפלא, לא ראיתי ששואלים למה עשיו פירכס לצאת, כי לכארה פשוט שלעשיו אין עניין לשמוע את השיעורים של המלאך? אבל לפי ההסבר שלנו, יש לומר שגם רשעים אינם נהנים מתאוות עולם הזה כשהן באות בקלות ומבלי מאמץ. גם הרשעים מחפשים שיאתגרו אותם, וכל ההנאה מעבודת עבודה זרה באה רק אם מתאמצים להשיג את העבירה. תשאל כל ציד מה נותן לו את הסיפוק, את הציד או את ההריגה? לכן, אם עשיו היה רוצה לצאת כדי לא לשמוע את השיעורים של המלאך, הוא לא היה מחכה עד שרבקה עברה על פתחי בתי עבודה זרה, אלא היה מנסה לצאת כל הזמן. אבל, הוא רק רוצה לצאת כשהוא ראה אתגר, היה פתח בית עבודה זרה, ואז הוא היה מפרכס ובועט.

וא"כ, על פי זה אפשר להבין את תמיהת רבקה. כל אחד בחייו יודע עליות ומורדות ביראת ד' ובעבודת ד'. אפשר להיות יהודי טוב ולעשות עבירות. וכן להיות יהודי רע ח"ו אבל עדיין לעשות מצוות. אבל בודדים המקרים שתמצא אחד שעושה גם מצוות וגם עבירות באותה התלהבות. לצאת וללמוד, ניחא, לעבוד עבודה זרה, נו נו. אבל לפרכס ולבעוט לצאת כדי לעשות מצוה וגם כדי לעשות עבירה, על זה רבקה שאלה מה קורה כאן, והלכה לדרוש את ד'.

וזה סוד גדול בחינוך. עלינו לאתגר את התלמידים. ואין זה משנה הרבה במה מאתגרים אותם. כי בלי אתגר הם לעולם לא ירגישו בכלל שהם חיים. אנו רואים כביכול שמקימים מוסדות לבינונים, כשבעצם מקימים לבחורים בתי קברות. תוציא בחור ממוסד ותאמר לו, אין ביכולתך להתמודד עם הרציניים, בא להוסטל, עם שמות אקזוטיים כמו חסדי ד', ירחם ד', קח את החיים בקלות, תבוא לסדר בוקר ותקבל טיסה לחו"ל, לא רק שלא שיקמת אותו אלא הפכת את חייו לעינוי וסבל.

ומנגד, אין שמחה כהתרת הספקות. בחור שמרגיש שאין לו אתגר, ובמקום זה מעמיד לעצמו אתגרים אחרים, הוא מתחיל לחיות, כבר אפשר לנטוע בו שמחת חיים, ואז אפשר שיהנה ויהיה לו סיפוק בעבודת ד'. אמנם, אולי הוא לא ילמד יום שלם, אולי הוא ישרת את עם ישראל בצבא, בנחל חרדי, בשחר, אולי הוא ילמד מקצוע ויהיה עץ חיים שיתמוך בתורה, אבל יהודי טוב ויקר הוא יהיה וזה שווה הכל.

חינוך אחיד - הרס הדור

לא מעט מאיתנו זכו בשבוע שעבר לשמוע מילדינו על רבקה אימינו ששאבה מים מהבאר והשקתה את אליעזר והגמלים, וכל זה בגיל שלוש. ואולי שאלו אותנו, ואולי כשאנו למדנו את זה גם שאלנו איך ייתכן שלילדה בגיל שלוש יהיו הכוחות לשאוב מים ולהשקות חיות, ועוד ל"ספינות המדבר" כפי שמכונים הגמלים? והתירוץ שאינו מאחר לבוא, אם לא יזלזלו לכתחילה בעצם השאלה יהיה אחד מהשניים. או יענו ש"אם התורה אומרת שרבקה עשתה המעשים הללו והיא הייתה בת שלוש באותו זמן, אז כנראה שהיו לה את הכוחות לעשות זאת". תירוץ נוסף הוא בסגנון, "שהזמנים השתנו וגיל שלוש אז היה כמו ילדה מבוגרת היום ואין בכלל על מה להתפלא". אולם שני תירוצים הללו אינם בכלל בגדר תירוצים אלא בגדר דחיית השאלה, וכלשון החריפה של הסאטמר רבי זצ"ל, "א שאלה איז טרייף", שעצם העלאת השאלה פוסלת את הבהמה מלהיות בגדר בשר חלק. אבל אם תגלה למשיב שהאברבנאל שואל את השאלה הזאת, ומתפלא על יצחק שרק התחתן בגיל ארבעים כשכתוב "בן שמונה עשרה לחופה"? ועוד שהיה ידוע ליצחק כמה חשוב לאברהם לראות נכדים? וממשיך האברבנאל וז"ל, "וחכמינו ז״ל אמרו שנתעכב עד שתהיה רבקה בת שלש שנים שהיא נולדה אחר העקדה ויצחק היה אז בן ל״ז שנים אבל זה דרך דרש הוא כי איך יתכן שבת ג׳ שנים תלך אל העין ותשקה את כל הגמלים ועשתה את כל המעשים שספר הכתוב"? ובמילים אחרות, כדי שלשאלתו תהיה קיום, האברבנאל דוחה מדרש מכיוון שאינו עולה בהיגיון הישר והבריא. וע"ש באריכות עוד ועוד שאלות ותירוצו.

ועכשיו, לאחר שיחת הריכוך אפשר להמשיך מהקל אל הכבד. ר' שמשון רפאל הירש בספרו עה"ת כותב על הניגוד העמוק בין שני נכדי אברהם אבינו, שמקורו העיקרי היה - לא רק בתכונותיהם - אלא גם בחינוכם הלקוי, כפי שכתוב במדרש (בראשית רבה ס"ג, י"ד) על הפסוק ויגדלו הנערים. "כך כל י״ג שנה שניהם הולכים לבית הספר ושניהם באים מבית הספר. לאחר י״ג שנה זה הולך לבתי מדרשות. וזה הולך לבתי ע״ז." הוענק ליעקב ולעשיו אותו חינוך ללא שימת לב להבדלי נטיותיהם וטבעם, ונשכח כלל גדול בחינוך, "חנך לנער על פי דרכו". התורה מלמדת אותנו כשמחנכים ילד עם התכונות של עשיו ע"פ שיטת החינוך המתאימה ליעקב, מפתחים אצל הילד הנטיות של "איש שדה" שרק מצפה לשעת כושר לתת בעיטה לכל דבר קדוש, ובמקום להיות "גיבור לפני ה'", נהפך ל"גיבור ציד". אבל כשעושים להיפך, כשמחנכים ילד עם תכונות של עשיו בשיטת החינוך המתאימה לעשיו, אז יצא לך צדיק כמו יעקב.

הכישלון של ילדים נושרים, נוער בסיכון ושאר הכינויים אינם של הילדים אלא של ההורים והמחנכים. נכון, נדרשת השקעה גדולה יותר מצד המנהלים, המורים וההורים כדי להעניק לכל ילד את הנדרש לו, אבל האם יש אלטרנטיבה? כפי שראינו לעיל בדברי האברבנאל, עלינו מוטלת החובה לשאול ולהקשות על פי שכלינו וההיגיון הבריא. אין כזה דבר להיות אדיש כלפי הפקדון שהקב"ה הפקיד בידינו. דברי החזון איש ש"חדש אסור מן התורה" לא חלים רק מהזמן של החזון איש אלא מימים ימימה. על הפסוק (קהלת ז' כ"ח) "אדם אחד מאלף מצאתי" וכפי שמובא במדרש (רבה קהלת ז'), "אלף נכנסים למקרא, יוצאים מהם מאה למשנה, יוצאים מהם עשרה לתלמוד, אחד מהם יוצא להוראה, כמו שנאמר אדם אחד מאלף מצאתי. ומוסבר ברש"י בתוספת מילים יקרות מפז - בנוהג שבעולם אלף נכנסים למקרא אין יוצאים מהם להצליח שראוייה למשנה אלא מאה, ואותם מאה שנכנסו למשנה אין יוצאים מהם לגמרא אלא עשרה, ואותן עשרה שנכנסין לגמרא אין מצליח מהם אלא אחד להוראה, הרי אחד מאלף מצאתי". ותמיד שאלתי למה המדרש שינה את לשונו שבאלף כתוב "נכנסים" ואחר כך משתמש בלשון "יוצאים" כשבאותה מידה היה יכול לכתוב "נכנסים למשנה" ו"נכנסים לגמרא" ו"נכנס להוראה"? ומה רש"י בא להסביר שכן משתמש בלשון של יוצאים ונכנס בכל שלב?

והתשובה ברורה. מטבע הלשון במדרש בנוי על המשנה באבות (ה' כ"א), בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה...., בן חמש עשרה לתלמוד". כל הורה חייב בגיל חמש להכניס בנו לחומש ואין כן מתאים או לא מתאים. אבל כשמגיעים לגיל עשרה, יש לבחון ולסנן האם ראוי שיצא למשנה. אם היו משתמשים בלשון של מכניס, הייתי סבור שאין שום בעיה להכניס גם מי שלא ראוי למשנה, והעיקר שלא יהיה ברחוב. אבל כפי שכתבנו לעיל, אין מציאות כזו!! תכניס ילד לחינוך ולמצבים שאינם ראויים לו, אתה מייצר במור ידיך את העשיו, השונא ישראל, את העמלק. אם ילד נכשל ברמה שאינה מתאימה לו, הכישלון הוא של הוריו ושל מחנכיו. אין יוצאים אלא מי שראוי, ואם לא, יש למצוא לו פיתרון הראוי לו.

"חדש אסור מן התורה" אז איך מערכת החינוך כפי שהיא מוכרת לנו היום מותרת?

הערות לפרשת תולדות, תשס"ח

בני נתי נ"י שאל בסעודת ליל שבת שעשיו ביקש רק נזיד עדשים, לעומת זאת יעקב נתן לו גם לחם ונזיד עדשים? הוא תירץ שעשיו נטה למות ואם היה נותן לו רק את הנזיד עדשים בתמורה לבכורה, עשיו היה יכול לטעון אחר כך שהוא נאנס למכור את הבכורה והעיסקא בטלה. אז קודם יעקב נתן לו לחם כדי להחיות אותו, ולאחמ"כ נתן לו את הנזיד עדשים בתמורה לבכורה.

עד כאן מדברי נתי:

ולכארה יש לשאול הא הדברים ידועים ש"תלוי' וזבין זביני' זבינא" ואם כן לא היה ממה לחשוש? בודאי שכאן אין המקום להיכנס לסוגיא סבוכה זו, אבל נענה עם שתי הערות: א. ייתכן שלא הייתה כאן תמורה ראוייה, ולכן רק לאחר נתינת הלחם, הוסר המכשול של כפייה, והיה כאן קניין. ב. ייתכן וכל הסברה של תלוי' וזבין זביני' זבינא מונחת בכך שהמעשה הכפייה מצטרף לקנין, או במילים אחרות, כשמכריחים את השני למכור, על אף היחלשות הקניין מבחינת ההסכמה החופשית של המוכר, הכפייה משלימה את החיסרון לקניין מלא. אבל כל זה בתנאי שהכפייה באה מהקונה, אבל במקרה הזה שהכפייה היא חיצונית, שעשיו הולך למות עקב התייבשות ורעב, אין כאן מקום להחיל את הלכת "תלוי וזבין", וכל מה שנותר הוא ניצול ציני של מצוקתו של השני. לכן יעקב קודם נתן את הלחם כדי שלא יהיה חשש לכפייה שיכול לבטל את המכירה.

נאמר רק בלשון אגב, שהמילה "כיום" נאמר פעמיים, פעם אחת לגבי המכירה ושם רש"י מסביר, "כיום שהוא ברור, כך מכור לי מכירה ברורה", ולכארה בא ההסבר בקשר לבעייתיות של הקנין עקב הכפייה, אבל אז יש לשאול למה יעקב היה צריך לומר שוב "השבעה לי כיום"? ואולי במידה ועניין התמורה לא הייתה ראוייה כאמור לעיל, אולי אפשר להסביר שיעקב רצה למנוע טיעונים  מיותרים, ולכן אמר שערך המכירה הוא "כיום" שבעיני עשיו הבכורה אינה שווה יותר מנזיד עדשים, ועל זה - על קביעת הערך של "כיום", יעקב דרש שבועה שעשיו קיבל את הערך המוסכם של הבכורה. (ולמי שרוצה לראות פילפול משפטי ארוך בנושא מופנה לפסק דינו של הש' משה דרורי ת"א 5072/03 במחוזי י-ם http://www.nevo.co.il/Psika_word/mechozi/m03005072-298.doc )

יצחק יורד לגרר, וכמו אביו לפניו, אומר שאשתו אינה אלא אחותו, ולא ברור איך אפשר לומר את זה כיון שפרשה זו באה לאחר לידת הילדים? האם צריך לומר שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ובאמת כל זה קרה לפני הלידה? אולי השאירו את הילדים באיזה מקום?

"וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו ה'", ולכארה עי' רש"י איזה ברכה היה לו, וא"כ היה צריך לומר קודם ויברכהו ה' ולאחמ"כ ימצא בשנה היא מאה שערים, ובכלל יש להבין איזה לשון זו "וימצא"?

בני קובי נ"י העיר שבפסוקים ט"ו "וכל-הבארות, אשר חפרו עבדי אביו, בימי אברהם אביו סיתמום פלשתים, וימלאום עפר" ובפסוק י"ח, "וישב יצחק ויחפור את-בארות המים, אשר חפרו בימי אברהם אביו, ויסתמום פלשתים, אחרי מות אברהם"; ולכארה יש כאן כל מיני כפילויות וייתורי לשון? קודם כל, האם זה לא פשוט שעבדי אביו היו בימי אביו? הייתכן שעבד שייך למישהו לאחר מותו? המציאות היא שאו העבד משתחרר או שהוא נהיה עבד של היורש. ועי' במלבי"ם שהפלישתים סתמום עכשיו, ולא שהפלישתים סתמום בימי אביו. בנוסף משמע שיש חשיבות מסויימת לכך שהעבדים חפרום ולא אברהם עצמו לעומת יצחק שחפר לבד, וצ"ע? ולמה "אברהם אביו"? האם אנו לא יודעים מיהו אביו? ואם כזה חשוב לומר "אברהם אביו" למה לא נאמר "עבדי אברהם אביו" וצ"ע?

"עלי קללתך בני" ואם יעקב מפחד, איך רבקה לא מפחדת? ועי' באונקלוס, "עלי איתאמר בנבואה דלא ייתון לוטיא עלך".

רבקה אומרת ליעקב "ברח לך אל לבן אחי" ויצחק אומר "ביתה בתואל" לקחת אישה "מבנות לבן". למה שיצחק יזכיר בתואל יותר מרבקה שהזכירה את לבן?