"והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לעלה לריח ניחח ליהוה ומנחתו ונסכו כמשפט ושעיר עזים אחד לחטת. וכפר הכהן על כל עדת בני ישראל ונסלח להם כי שגגה הוא........... ואם נפש אחת תחטא בשגגה והקריבה עז בת שנתה לחטאת." (במדבר ט"ו, כ"ד-כ"ז).
ובולטת השאלה שברור לכולנו שהסיכוי של אדם בודד לחטוא בשוגג גדול אין ספור מהסיכוי ש"עיני הציבור" – מנהיגי הדור, בית דין הגדול יטעו ויגרמו לכל העם לטעות אחריהם, אז למה הוזכר חטא העדה קודם?
ועיין רש"י ד"ה "לחטת": "חסר א', שאינו כשאר חטאות, שכל חטאות שבתורה הבאות עם עולה החטאת קודמת לעולה....... וזו עולה קודמת לחטאת". והגמרא (זבחים ח') מסבירה שרק לאחר שפרקליט החייב זכה בדין – קרבן החטאת, אפשר להביא למלך מתנה – עולה, ורש"י לא מסביר למה כאן שונה?
ויש לומר שיש כאן יסוד גדול. כח הציבור מהווה חרב פיפיות בידו. מצד אחד כפי שכתוב בזהר הקדוש (ח,ג – קצ"ח) ונפסק להלכה, "כמה חביבים ישראל לפני הקב"ה, שאפילו חטאו לפניו ומחייבים לפניו כל הזמן, הקב"ה עושה זדונותיהם לשגגות". וכן אנו מוצאים ביוה"כ "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים" ולכן "כי לכל העם בשגגה". אבל כל זה בתנאי שבני ישראל באחדות ובהרמוניה אחד עם השני. אבל כשקמים קבוצות קבוצות ומחליטים שהוא לא מתאים לגור בינינו, והיא לא מתאימה ללמוד עם בנותינו, וגורמים לפירוד בעם, אז לא רק שאין זדונותיהם נחשבים לשגגות, אלא אפילו קשה לתפילותיהם להתקבל כפי שכתוב בגמרא (ברכות ח') "אימתי עת רצון בשעה שהציבור מתפללין.
ויש כאלו שחושבים לפטור את עצמם מן הדין בזה שהם שמעו בקול הרבים, בקול המנהיגים וכך כולם עושים בלי לחשוב באוופן עצמאי. ורואים בגמרא (הוריות ב, ועיין בספרי פיסקא קי"א) שזה ממש דעת בעלי בתים הפוכה מדעת תורה. כי יש צד בגמרא שאם בית דין פוסק שמותר לאכול, ויחיד אוכל ממנו בידיעה שמדובר בחלב (שבדרך כלל אסור), רק הוא סבור שמותר כפי שאמרו הרבנים אז הוא פטור מלהביא קרבן. אבל ציבור שאכלו ביודעם שמדובר בחלב אבל סברו שמותר כי כך הרבנים פסקו, אז כן צריכים להביא קרבן. וזה בא ללמדנו כמה חשובה החשיבה האינדבידואלית, שיחיד שחושב לבד פטור מקרבן, אבל ציבור שפועל יחד, כנראה נפגמה החשיבה ולכן חייבים קרבן.
(מבוסס על המשך חכמה והאש דת)
בברכת שבת שלום ומבורך,
מרדכי אדלר
ובולטת השאלה שברור לכולנו שהסיכוי של אדם בודד לחטוא בשוגג גדול אין ספור מהסיכוי ש"עיני הציבור" – מנהיגי הדור, בית דין הגדול יטעו ויגרמו לכל העם לטעות אחריהם, אז למה הוזכר חטא העדה קודם?
ועיין רש"י ד"ה "לחטת": "חסר א', שאינו כשאר חטאות, שכל חטאות שבתורה הבאות עם עולה החטאת קודמת לעולה....... וזו עולה קודמת לחטאת". והגמרא (זבחים ח') מסבירה שרק לאחר שפרקליט החייב זכה בדין – קרבן החטאת, אפשר להביא למלך מתנה – עולה, ורש"י לא מסביר למה כאן שונה?
ויש לומר שיש כאן יסוד גדול. כח הציבור מהווה חרב פיפיות בידו. מצד אחד כפי שכתוב בזהר הקדוש (ח,ג – קצ"ח) ונפסק להלכה, "כמה חביבים ישראל לפני הקב"ה, שאפילו חטאו לפניו ומחייבים לפניו כל הזמן, הקב"ה עושה זדונותיהם לשגגות". וכן אנו מוצאים ביוה"כ "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים" ולכן "כי לכל העם בשגגה". אבל כל זה בתנאי שבני ישראל באחדות ובהרמוניה אחד עם השני. אבל כשקמים קבוצות קבוצות ומחליטים שהוא לא מתאים לגור בינינו, והיא לא מתאימה ללמוד עם בנותינו, וגורמים לפירוד בעם, אז לא רק שאין זדונותיהם נחשבים לשגגות, אלא אפילו קשה לתפילותיהם להתקבל כפי שכתוב בגמרא (ברכות ח') "אימתי עת רצון בשעה שהציבור מתפללין.
ויש כאלו שחושבים לפטור את עצמם מן הדין בזה שהם שמעו בקול הרבים, בקול המנהיגים וכך כולם עושים בלי לחשוב באוופן עצמאי. ורואים בגמרא (הוריות ב, ועיין בספרי פיסקא קי"א) שזה ממש דעת בעלי בתים הפוכה מדעת תורה. כי יש צד בגמרא שאם בית דין פוסק שמותר לאכול, ויחיד אוכל ממנו בידיעה שמדובר בחלב (שבדרך כלל אסור), רק הוא סבור שמותר כפי שאמרו הרבנים אז הוא פטור מלהביא קרבן. אבל ציבור שאכלו ביודעם שמדובר בחלב אבל סברו שמותר כי כך הרבנים פסקו, אז כן צריכים להביא קרבן. וזה בא ללמדנו כמה חשובה החשיבה האינדבידואלית, שיחיד שחושב לבד פטור מקרבן, אבל ציבור שפועל יחד, כנראה נפגמה החשיבה ולכן חייבים קרבן.
(מבוסס על המשך חכמה והאש דת)
בברכת שבת שלום ומבורך,
מרדכי אדלר
