לרקוד עם השטן!!

עם ישראל היום במצב סכנה ומה שלא כולם יודעים הוא שמדינת ישראל עמדה ליד מיטת החולי של אש"ף ושיקמו וליד עריסת הלידה של החמאס http://samsonblinded.org/heblog/504.htm "ישראל השמידה את אש”ף בלבנון, אך פרס הביא את ערפאת חסר הכוח מתוניס והמליך אותו. לאחר שאש”ף סרב לרקוד לפי מנגינתה של ישראל, היא הקימה את החמאס, שישמש אלטרנטיבה לפת”ח.

כל ראשי הממשלה בישראל מאז רבין נתנו את ידיהם בהקמת החמאס. ההתנתקות מעזה קיבעה את ניצחונו של הארגון במוחם של הפלסטינים, ושרון, שהיה המושל הצבאי היחיד שהצליח בעזה, ידע זאת טוב מכולם.

היהודים גידלו את המפלצת הזאת. אף אחד אחר לא יכול להרוג אותה."

כמה פעמים אנו רואים בהיסטוריה הרחוקה והקרובה שאנשים עם כוונות טובות ורצון כן לסייע ולעזור לציבור, מכניסים לתוך הבית את אויבם הכי גדול שיש. בדרך כלל, המארח אינו מודע לכוונות הרעות וזדוניות של האורח, אבל ישנם לא מעט מקרים שהוא אכן מודע להן, ומתוך שיקולים של כסף, כבוד או תאווה עדיין מוכן לכרות ברית עם זה שבסופו של יום יקום עליו ויזרוק אותו מביתו.

והנצי"ב בהרחב דבר (בראשית כ"ח, ו'-ח') מסביר את אריכות הפסוקים שעשיו בישל תכנית שיתחתן עם בנות ישמאל כפי שראה שבנות חת רעות בעיני אביו, ויגרש את נשותיו למצוא חן בעיני אביו. בינתיים ישכנע את ישמאל להרוג את יצחק, ואז עשיו יוכל להרוג את ישמאל כגואל הדם, ויישאר גם עם נשותיו הראשונות כי יצחק מת, גם עם בנות ישמאל, וגם יירש את הארצות של יצחק וישמאל בנוסף על אדום. וכל התכניות הללו השתבשו כי מת ישמאל מייד לאחר האירוסין. והנצי"ב מסיים, "ולמדנו מכל הסיפור כי החונף לרשע לסוף נופל בידו".

וזה מבוסס על הגמרא בסוטה דף מ"א:, "תנא משמיה דרבי נתן באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל כלייה שהחניפו לו לאגריפס אמר ר' שמעון בן חלפתא מיום שגבר אגרופה של חנופה נתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים ואין אדם יכול לומר לחבירו מעשי גדולים ממעשיך". ומסביר רבי ש"ז פינס (בספרו מוסר המקרא והתלמוד, עמ' קפג) ש"הגרוע שבאופני השקר היא החנופה, מפני שגורמת תקלה מוסרית בין לחונף ובין לנחנף, והאדם נגרר אחריה כדי למצוא חן בעיני התקיף ממנו. כשקלקלת החנופה מתפשטת בחברה, היא מפעפעת בה כארס, ומכניסה השחתה והרס לתוך החיים הציבוריים. וזו החנופה הרכה, שמחמאות בפיה, נעשית קשה לחברה לא פחות מאגרוף רשע. ועל זה רמזו חז"ל באמרם, "מיום שגבר אגרופה של חנופה נתעוותו הדינין...". ובוא וראה, כי החנופה של נביאי השקר בסוף הבית הראשון לההמון הפורע מוסר, שעליה התמרמר כל כך הנביא ירמיהו לאמר: "מאת נביאי ירושלים יצאה חנופה לכל הארץ" (ירמיהו כג, טו), נעשית גורם להרס הפנימי שחתך אז את גורלו של העם לחורבן.

החיים – קרב על הסנטימטרים

בראשית כ"ה, כ"ג: ויתרצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרש את ד'.

ועל זה המדרש (בראשית רבה, פרק ס"ג, ו') מסביר, "בשעה שהיתה עומדת על בתי כנסיות ובתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת, ובשעה שהיתה עוברת על בתי עבודת כוכבים עשו רץ ומפרכס לצאת", ושואלים המפרשים, (עי' אריה שאג ועוד) שידוע דברי הגמרא (מסכת נדה דף ל: ) "ולד במעי אמו..., ונר דלוק לו על ראשו.....ומלמדין אותו כל התורה כולה" וא"כ למה יעקב רצה לצאת, אם הוא כבר לומד את התורה במעי אמו? ויש לומר שהחיים האמיתיים אינם שווים אלא כשיש משהו שראוי להקריב את עצמו עבורו. מה שבא בקלות, אינו שווה ואינו נותן סיפוק, כי העמל הוא העיקר. יעקב אבינו במעי אמו מקבל את כל התורה כולה בכפית של זהב, אבל אין לו סיפוק מזה. להשיג תורה ע"י פירכוסים ובעיטות, רק זה יביא לו סיפוק. החיים האמיתיים זה קרב תמידי על השגת הס"מ הבודדים מעבר למה שבא בקלות, אם אפשר ללמוד שש שעות, אז השעה השביעית, אם אפשר לרוץ 10 ק"מ, אז הק"מ האחד עשרה. מי מתקדם ומי נסוג, מי מוכן להילחם כדי להתקדם עוד קצת, ומי מוותר על הקרב. הקרב להתקדם מעבר ליכולתיו הוא מה שנותן את הסיפוק בעיקר, לא ההשגה.

אבל ראה דבר נפלא, לא ראיתי ששואלים למה עשיו פירכס לצאת, כי לכארה פשוט שלעשיו אין עניין לשמוע את השיעורים של המלאך? אבל לפי ההסבר שלנו, יש לומר שגם רשעים אינם נהנים מתאוות עולם הזה כשהן באות בקלות ומבלי מאמץ. גם הרשעים מחפשים שיאתגרו אותם, וכל ההנאה מעבודת עבודה זרה באה רק אם מתאמצים להשיג את העבירה. תשאל כל ציד מה נותן לו את הסיפוק, את הציד או את ההריגה? לכן, אם עשיו היה רוצה לצאת כדי לא לשמוע את השיעורים של המלאך, הוא לא היה מחכה עד שרבקה עברה על פתחי בתי עבודה זרה, אלא היה מנסה לצאת כל הזמן. אבל, הוא רק רוצה לצאת כשהוא ראה אתגר, היה פתח בית עבודה זרה, ואז הוא היה מפרכס ובועט.

וא"כ, על פי זה אפשר להבין את תמיהת רבקה. כל אחד בחייו יודע עליות ומורדות ביראת ד' ובעבודת ד'. אפשר להיות יהודי טוב ולעשות עבירות. וכן להיות יהודי רע ח"ו אבל עדיין לעשות מצוות. אבל בודדים המקרים שתמצא אחד שעושה גם מצוות וגם עבירות באותה התלהבות. לצאת וללמוד, ניחא, לעבוד עבודה זרה, נו נו. אבל לפרכס ולבעוט לצאת כדי לעשות מצוה וגם כדי לעשות עבירה, על זה רבקה שאלה מה קורה כאן, והלכה לדרוש את ד'.

וזה סוד גדול בחינוך. עלינו לאתגר את התלמידים. ואין זה משנה הרבה במה מאתגרים אותם. כי בלי אתגר הם לעולם לא ירגישו בכלל שהם חיים. אנו רואים כביכול שמקימים מוסדות לבינונים, כשבעצם מקימים לבחורים בתי קברות. תוציא בחור ממוסד ותאמר לו, אין ביכולתך להתמודד עם הרציניים, בא להוסטל, עם שמות אקזוטיים כמו חסדי ד', ירחם ד', קח את החיים בקלות, תבוא לסדר בוקר ותקבל טיסה לחו"ל, לא רק שלא שיקמת אותו אלא הפכת את חייו לעינוי וסבל.

ומנגד, אין שמחה כהתרת הספקות. בחור שמרגיש שאין לו אתגר, ובמקום זה מעמיד לעצמו אתגרים אחרים, הוא מתחיל לחיות, כבר אפשר לנטוע בו שמחת חיים, ואז אפשר שיהנה ויהיה לו סיפוק בעבודת ד'. אמנם, אולי הוא לא ילמד יום שלם, אולי הוא ישרת את עם ישראל בצבא, בנחל חרדי, בשחר, אולי הוא ילמד מקצוע ויהיה עץ חיים שיתמוך בתורה, אבל יהודי טוב ויקר הוא יהיה וזה שווה הכל.

חינוך אחיד - הרס הדור

לא מעט מאיתנו זכו בשבוע שעבר לשמוע מילדינו על רבקה אימינו ששאבה מים מהבאר והשקתה את אליעזר והגמלים, וכל זה בגיל שלוש. ואולי שאלו אותנו, ואולי כשאנו למדנו את זה גם שאלנו איך ייתכן שלילדה בגיל שלוש יהיו הכוחות לשאוב מים ולהשקות חיות, ועוד ל"ספינות המדבר" כפי שמכונים הגמלים? והתירוץ שאינו מאחר לבוא, אם לא יזלזלו לכתחילה בעצם השאלה יהיה אחד מהשניים. או יענו ש"אם התורה אומרת שרבקה עשתה המעשים הללו והיא הייתה בת שלוש באותו זמן, אז כנראה שהיו לה את הכוחות לעשות זאת". תירוץ נוסף הוא בסגנון, "שהזמנים השתנו וגיל שלוש אז היה כמו ילדה מבוגרת היום ואין בכלל על מה להתפלא". אולם שני תירוצים הללו אינם בכלל בגדר תירוצים אלא בגדר דחיית השאלה, וכלשון החריפה של הסאטמר רבי זצ"ל, "א שאלה איז טרייף", שעצם העלאת השאלה פוסלת את הבהמה מלהיות בגדר בשר חלק. אבל אם תגלה למשיב שהאברבנאל שואל את השאלה הזאת, ומתפלא על יצחק שרק התחתן בגיל ארבעים כשכתוב "בן שמונה עשרה לחופה"? ועוד שהיה ידוע ליצחק כמה חשוב לאברהם לראות נכדים? וממשיך האברבנאל וז"ל, "וחכמינו ז״ל אמרו שנתעכב עד שתהיה רבקה בת שלש שנים שהיא נולדה אחר העקדה ויצחק היה אז בן ל״ז שנים אבל זה דרך דרש הוא כי איך יתכן שבת ג׳ שנים תלך אל העין ותשקה את כל הגמלים ועשתה את כל המעשים שספר הכתוב"? ובמילים אחרות, כדי שלשאלתו תהיה קיום, האברבנאל דוחה מדרש מכיוון שאינו עולה בהיגיון הישר והבריא. וע"ש באריכות עוד ועוד שאלות ותירוצו.

ועכשיו, לאחר שיחת הריכוך אפשר להמשיך מהקל אל הכבד. ר' שמשון רפאל הירש בספרו עה"ת כותב על הניגוד העמוק בין שני נכדי אברהם אבינו, שמקורו העיקרי היה - לא רק בתכונותיהם - אלא גם בחינוכם הלקוי, כפי שכתוב במדרש (בראשית רבה ס"ג, י"ד) על הפסוק ויגדלו הנערים. "כך כל י״ג שנה שניהם הולכים לבית הספר ושניהם באים מבית הספר. לאחר י״ג שנה זה הולך לבתי מדרשות. וזה הולך לבתי ע״ז." הוענק ליעקב ולעשיו אותו חינוך ללא שימת לב להבדלי נטיותיהם וטבעם, ונשכח כלל גדול בחינוך, "חנך לנער על פי דרכו". התורה מלמדת אותנו כשמחנכים ילד עם התכונות של עשיו ע"פ שיטת החינוך המתאימה ליעקב, מפתחים אצל הילד הנטיות של "איש שדה" שרק מצפה לשעת כושר לתת בעיטה לכל דבר קדוש, ובמקום להיות "גיבור לפני ה'", נהפך ל"גיבור ציד". אבל כשעושים להיפך, כשמחנכים ילד עם תכונות של עשיו בשיטת החינוך המתאימה לעשיו, אז יצא לך צדיק כמו יעקב.

הכישלון של ילדים נושרים, נוער בסיכון ושאר הכינויים אינם של הילדים אלא של ההורים והמחנכים. נכון, נדרשת השקעה גדולה יותר מצד המנהלים, המורים וההורים כדי להעניק לכל ילד את הנדרש לו, אבל האם יש אלטרנטיבה? כפי שראינו לעיל בדברי האברבנאל, עלינו מוטלת החובה לשאול ולהקשות על פי שכלינו וההיגיון הבריא. אין כזה דבר להיות אדיש כלפי הפקדון שהקב"ה הפקיד בידינו. דברי החזון איש ש"חדש אסור מן התורה" לא חלים רק מהזמן של החזון איש אלא מימים ימימה. על הפסוק (קהלת ז' כ"ח) "אדם אחד מאלף מצאתי" וכפי שמובא במדרש (רבה קהלת ז'), "אלף נכנסים למקרא, יוצאים מהם מאה למשנה, יוצאים מהם עשרה לתלמוד, אחד מהם יוצא להוראה, כמו שנאמר אדם אחד מאלף מצאתי. ומוסבר ברש"י בתוספת מילים יקרות מפז - בנוהג שבעולם אלף נכנסים למקרא אין יוצאים מהם להצליח שראוייה למשנה אלא מאה, ואותם מאה שנכנסו למשנה אין יוצאים מהם לגמרא אלא עשרה, ואותן עשרה שנכנסין לגמרא אין מצליח מהם אלא אחד להוראה, הרי אחד מאלף מצאתי". ותמיד שאלתי למה המדרש שינה את לשונו שבאלף כתוב "נכנסים" ואחר כך משתמש בלשון "יוצאים" כשבאותה מידה היה יכול לכתוב "נכנסים למשנה" ו"נכנסים לגמרא" ו"נכנס להוראה"? ומה רש"י בא להסביר שכן משתמש בלשון של יוצאים ונכנס בכל שלב?

והתשובה ברורה. מטבע הלשון במדרש בנוי על המשנה באבות (ה' כ"א), בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה...., בן חמש עשרה לתלמוד". כל הורה חייב בגיל חמש להכניס בנו לחומש ואין כן מתאים או לא מתאים. אבל כשמגיעים לגיל עשרה, יש לבחון ולסנן האם ראוי שיצא למשנה. אם היו משתמשים בלשון של מכניס, הייתי סבור שאין שום בעיה להכניס גם מי שלא ראוי למשנה, והעיקר שלא יהיה ברחוב. אבל כפי שכתבנו לעיל, אין מציאות כזו!! תכניס ילד לחינוך ולמצבים שאינם ראויים לו, אתה מייצר במור ידיך את העשיו, השונא ישראל, את העמלק. אם ילד נכשל ברמה שאינה מתאימה לו, הכישלון הוא של הוריו ושל מחנכיו. אין יוצאים אלא מי שראוי, ואם לא, יש למצוא לו פיתרון הראוי לו.

"חדש אסור מן התורה" אז איך מערכת החינוך כפי שהיא מוכרת לנו היום מותרת?

"בחור ישיבה" - נדרש סטטוס של מלכות

"ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה (בראשית כג, א) ורש"י אומר, "לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו, בת מאה כבת עשרים לחטא, מה בת עשרים לא חטאה, שהרי אינה בת עונשין, אף בת מאה בלא חטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי". וברש"י ד"ה שני חיי שרה: "כלן שוין לטובה." ועי' בשפתי חכמים שמה שהפריע לרש"י היא ה"שנה" האמצעית בעיקר שגם בבראשית פרק ה' כשמנו שנות חיי הדורות מאדם עד נח, וכן בנח פרק י"א שמנו משם עד תרח אבי אברהם הפרידו עם המילה שנה בין המאות לעשרות ואחדות, אבל לא מצאנו שהפרידו בין העשרות לבין האחדות.

ולכארה קשה כמה דברים:

א.      אם רק שנה אחת מיותרת איך דורשים שתי דרשות?

ב.      בת עשרים נדרש לשני הכיוונים, פעם כהמשפיע (בת מאה כבת עשרים לחטא) ופעם כהמושפע (בת עשרים כבת שבע)?

ג.       הדרשה שנדרשת היה יותר מתאים אם סדר הפסוק היה שבע שנים ועשרים שנה ומאה שנים, שראוי להזכיר את המשפיע קודם ואח"כ המושפע?

ד.      עד עכשיו בתורה נאמרה "ויהיו ימי......", וכאן אנו מוצאים לפעם הראשונה, "ויהיו חיי" ולבסוף, "שני חיי שרה" ולא "ימי חיי שרה", עם הדגש על שנים ולא על ימים?

ה.      יש גם ייתור מסויים שגם שלאחר שרש"י מסביר ש"שני חיי שרה" בא לכלול את כל השנים לטובה, עדיין היה אפשר להשיג זו על ידי כתיבת מייד בתחילת הפסוק, "ויהיו שני חיי שרה וכו'" ובלי לכתוב בסוף שוב "שני חיי שרה"?

כדי להבין את העניין מהראוי להניח קודם הקדמה קצרה. יש להבדיל בין יום לשנה ולא רק בשוני ביניהם במדידת הזמן. אלא שכל יום מורכב גם מיום וגם לילה, ובכל זאת מתייחסים לשניהם ביחד כיום אחד. וזאת למה, כיון שבזמן האור מוטל על האדם לבצע את עסקיו ולנצל את זמנו כדי להתקדם, ולאחר מכן מגיע הלילה איפה שיכול לנוח מעיסוקיו. אולם אצל יהודים שהלילה בא לפני היום, יש הסתכלות הפוכה. הלילה באה כדי להכין את האדם ליום שבא אחריו. ויש הבדל עצום בין שתי הגישות. כי אצל הגויים הם עובדים עד שאין להם כח, וממילא אז צריכים להתאושש, כשההתאוששות אינה חלק מהעבודה שלהם. לעומת זאת אצל היהודים גם המנוחה, גם ההכנה הן חלק מעבודת היהודי, ולכן הלילה באה לפני היום.

אם כן, יש הבדל בין יום לשנה שכל יום מורכב מהזמנים היותר מועילים והפחות מועילים, ולא מתייחסים לסך של היום. לעומת זאת השנה היא הסך של כל המעשים הטובים והרעים שאדם עשה במשך הזמן המוגדר, את הכיוון שבו צועד והדרגה שמשיג. לכן ישנה אפשרות לדון אדם בסוף השנה ולא על כל יום ויום. אברהם אבינו ושרה אמנו היו היהודים הראשונים ועד עכשיו כל אלו שחיו לא הייתה כל אפשרות לקרוא לזמן חייהם "שנים" מבחינת הצטברות של כל המעשים, אלא כל השנים שהם חיו היו רק בגדר ימים.

אז יש כאן חידוש על חיי שרה שאצלה לא רק כל הימים הצטברו לשנה אלא כל השנים שלה הצטברו לחיים מושלמים, ולכן הפסוק פותח "ויהיו חיי שרה" שהיו חיים שלמים ומושלמים, מבחינת רוחניות (חטא) ומבחינת גשמיות (יופי) ששניהם נוצלו להתקדמות לעבודת ה' בדיוק כמו שיהודי מנצל את הלילה עבור היום. ובאמת יש לדרוש כמו שרש"י דורש, אבל סוף הפסוק מה שרש"י אומר בא לכוללם יחד, הכוונה היא לדרוש לשני הכיוונים. בת מאה כבת עשרים כבת שבע ליופי ובת שבע כבת עשרים כבת מאה לחטא. שהיופי בגיל מאה היה מושלם כמו היופי בגיל שבע, ולהיפך שבגיל שבע התשוקה לחטא הייתה אצל זקנה בת מאה.

ובזה אפשר להבין את דברי המדרש, "רבי עקיבא היה יושב ודורש והצבור מתנמנם בקש לעוררן אמר מה ראתה אסתר שתמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה אלא תבא אסתר שהיתה בת בתה של שרה שחיתה ק' וכ' וז' ותמלוך על ק' וכ' וז' מדינות", וברור שיש כאן יותר מקשר מספרי? וגם לא ברור למה כתוב "מה ראתה" ולא "במה זכתה". ועי' באש דת (שממנו הושפעתי – אבל יש הבדלים) שיש כאן עניין של מלכות, וחיי היהודי דומה למלכות. מלכות אינה עשייה או חדלות, אלא שזה מצב – סטאטוס. מי שהוא מלך נוהג כמלך כל הזמן אפילו בחדרי חדרים, אפילו בחופש, וליתר דיוק אין חופש מלהיות מלך. וזה חיי יהודי הנלמד מהאבות. יש שלמות טוטאלית, ולא ימים שיש ככה ויש ככה. ולכן מה ראתה אסתר שהיא ראתה איך יהודי מתנהג, מה נדרש ממנו.

ולכן רבי עקיבא כשהוא ראה שהתלמידים בבית המדרש מנמנמים בא אליהם בטענה והזכיר להם שיהודים הם לא כמו הגויים. יהודי שמנמם בבית המדרש סימן שהוא לא ישן מספיק בלילה הקודם כדי להיות ערני בבית המדרש, אלא שנהג מנהג הגויים, כאילו השינה באה להפיג את העייפות. ואם כן, לעולם לא יהיו לו שנים כמו אצל שרה, ואת זה אסתר ראתה.

וכן מבואר בזה הגמרא בסנהדרין (ע"א), "הישן בבית המדרש תורתו נעשית לו קרעים קרעים". ולכארה משמע שזה יותר גרוע ממה שלא היה בא בכלל!! הבית מדרש אינו מקום מפלט שבו הולכים להשיג עניינים שאין ביניהם לעבודת ה' ולא כלום. כי אם כן, מה נורא אם אחד נרדם בבית המדרש? אלא שהנוכחות בבית המדרש צריך להיות לאחר שאדם עשה את הכל כדי שיוכל להיות פנוי אך ורק ללימוד תורה כי אם לא, היה עדיף אפילו לא להגיע.

וב"ה שזכינו בימינו לישיבות וכוללים שבהם בחורים ואברכים יושבים ולומדים בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאודם, והלוואי שנזכה לעוד ועוד.

מנחם טוקר "באים לשבת" מראיין את מרדכי אדלר - אבא של חייל בנצח יהודה / הנחל חרדי

חיילים חרדים - המודד של הציבור החרדי כולו

שבת פרשת כי תצא : דברים שנאמרו במוצב חרמש לחיילי נצח יהודה

האדמו"ר מסלונים מציין שלוש לשונות בפרשיות כאן:

1.      "כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך", (שופטים כ', א')

2.      כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו", (כי תצא כ"א, י').

3.      "כי תצא מחנה על אויביך, ונשמרת מכל דבר רע ....כי השם אלוקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחניך קדוש", (כי תצא כ"ג, י')

 

 

ולכארה בולט שההבדל העיקרי שבפרשתינו בפעם השנייה לא כתוב "למלחמה" אלא כי תצא "מחנה"? יש עוד להקשות שהפרשה הראשונה המדברת בירא לבב – המפחדים מהעבירות שבידם, נועדת לסנן את הרשעים, אז מה שייך אחר כך העניין של "יפת תואר"? האם בשבאבניקים עסקינן? ועוד, פרשה השלישית, המדברת על היגיינה בסיסית וצניעות פשוטה, הייתה צריכה להיות לפני הפרשה של יפת תואר, שכאן מדובר בהתנהלות של מחנה, המתהווה עוד לפני היציאה למלחמה וההזדמנות לשבות שבויים?

ראיתי בר' שמשון רפאל הירש ש"מחניך" בתוספת "י" משמעותה רבים – בשתי מחנות מדובר. וא"כ אולי אפשר לבנות מהלך שיתרץ כל הקושיות.

הנצי"ב בכמה מקומות מדגיש שמי שאינו מיוצאי מלחמה הוא בגדר "טפיל" ובהתאם אינו זכאי לנחלה בישראל. לכן שבט לוי, על אף שישב, למד ולימד את עם ישראל, וויתר על נחלה בארץ ישראל. הנצי"ב אפילו אומר שאם היו יחידים משבטים אחרים, ואין לו ספק שהיו כאלו, שלא היו מעוניינים לצאת למלחמה והעדיפו לקדש את עצמם ללימוד תורה, גם הם וויתרו על נחלתם בארץ ישראל. וזה ברור שיציאה למלחמה אינה פיקניק, ומלאה ניסיונות. אז התורה מתחילה עם יציאה למלחמה והפחד הפנימי שלך מהעבירות שבידך, שאינך זכאי. אבל עדיין אל תחשוב לרגע שרק צדיקים גמורים יצאו, אלא שבוודאי ובוודאי היו גם כאלו (ואולי אפילו רובם) עם עבירות בידם שהחליטו בכל זאת, כדי לזכות בנחלה בארץ ישראל (ציונים כאלו) ועוד יותר, כדי שיהיה להם את הזכות להגן על עם ישראל, הם עדיין יוצאים למלחמה.

ואז התורה מדברת על הניסיונות במלחמה שהם לא מעטים, אבל התורה מלמדת אותנו שני כללים חשובים. הראשון, לא משנה איזה ניסיון מזדמן לך, תמיד יש את הדרך להפוך את הניסיון לחוזקה ולמקפצה בעבודת ה', והשני, שאינו דומה עמידה בניסיון בחיים האזרחיים כעמידה בניסיון בתקופת השירות הצבאי, שכל ניסיון אחר מתגמד, לעומת הניסיון של חייל בזמן המלחמה והניצחון.

ומאיפה אנו למדים זה? עד עכשיו נאמר "כי תצא", כל מיני יחידים יצאו, הוא והוא והוא, אבל אם עם ישראל הצליח לצרף חיילים רבים ליחידה ששומרת על עצמה ברוחניות גם בעת מלחמה וניצחון, רק אז התורה מכנה להם "מחנה", דהיינו קבוצה של יחידים הפועלים יחד בעבודת ה'. ועכשיו מתחיל ניסיון חדש, ניסיון שלא היה להם מקודם, שדווקא מתוך האחדות וההרגל אחד עם השני, אולי יישכח ההיגייניה הבסיסית והצניעות הנדרשת, אז באה התורה ומזהירה על עניינים הללו. ואל תטעה לחשוב שהתורה מדברת רק לחיילים, כי התורה מדגישה נקודה נוספת, שאם החיילים בצבא ה' הלוחמים מלחמות עם ישראל מתנהגים נכון, אז גם ה"מחנה" השנייה, אלו שנשארו מאחור באזרחות, גם יהיו קדוש, ולהיפך חס ושלום, אם נציגיהם החיילים אינם מתנהגים בדרך קדושה, סימן שיש פגם במקור מחצבתם, ושגם חסר מהקדושה במחנה האזרחית.

זכיתי לבקר בבית הכנסת של הרמח"ל בעכו הקיץ ושמעתי שם שרבי עקיבא חזר בתשובה בגיל 40, ולמד תורה עד גיל 120, והרמח"ל שנפטר בגיל 40 השלים את שנות חיי רבי עקיבא. הרמח"ל, בספרו "מסילת ישרים" בונה את כל העלייה של אדם במדריגות של עבודת ה' על המאמר "אמר ר' פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות (ונשמרת), זהירות מביאה לידי זריזות (ויד תהיה לך, ויצאת), זריזות מביאה לידי נקיות   (וכסית), נקיות מביאה לידי פרישות (כי יהוה אלהיך מתהלך בקרב מחנך), פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה  (והיה מחניך קדוש), קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים". בסוגריים שמתי את הייחוס של רשר"ה של המידות למילים בפסוקים כשתרגום לעברית של ספרו כנראה חסר קצת. האם זה לא מדהים שדווקא הפסוק המכיל בתוכו את כל הסודות לעבודת המידות יהיה בעניין של חיילים שיצאו לקרב, ועוד בצרכים הכי בסיסיים שלהם והכי אושיים? לא היה יותר ראוי ללמוד עניינים אלו מפסוק על משה שעולה לשמים או איזה עניין נשגב אחר? אלא כאמור לעיל, דווקא אצל חיילים קרביים יש ללמוד ענייני עבודת ה'. הם אלו שיושבים בחזית, תרתי משמע. גם בחזית של המלחמה נגד האויב, וגם בחזית של הדופק הרוחני של עם ישראל. אין לחשוב ששלחנו בחורים אלו לחזית וטוב שנפלטו מתוכינו, עדיף שלא יהיו בינינו. אלא ההפך הוא הנכון. הם אלו שהתנהגותם תקבע את מצבו של האומה!!

כמה חשוב לנו לחבק כל חייל, לעודדו, ולדאוג למדרגתו הרוחנית, כי מדרגתינו תלויה במדרגתו. וכמה אחריות יש לחיילים כלפי האזרחים, לא רק לשמור על ביטחונם הפיזי אלא גם על קדושתם, ושנזכה ל"והיה מחניך קדוש" בשתי מחנות מדובר.

בברכת שבת שלום!

מרדכי

על תקנות השוק

השבוע נוכחנו לראות מתפרסמת בעיתונות "תקנות השוק", שלקראת המיכרזים העתידיים בעיר חריש" ובלשון התקנה:

"אמנם מן הניסיון למדנו, שהאופן שבניית העיר תהווה הצלה, היא אך ורק על ידי שכל הציבור יתאגד יחד, ולא ילחלקו לקבוצות קטנות, וכח הרבים המאוחדין נותן אפשרויות רבות של הוזלה, וידוע גודל הס"ד שיש כאשר כל החרדים לדבר ה' יהיו מאוגדים וזכות הרבים מסייעתם.".

ולכן התבשרנו ש"מונה ועד" של אנשים צדיקים יראי שמיים וכו':

"אשר כבר ידם רב להם במסירות לכלל ולפרט, ויודעים היטב בטיב מו"מ בפרט בתחום הדיור"

וקצת התפלאתי, כיון שלכארה על דרך הטבע, ולפחות לפי הגישות המקובלות של כלכלנים מובילים (אדם סמיט לדוגמא), "השאיפה האישית של כל יחיד להגדיל ריווחיו, תוביל ממילא להגדלת רווחת הכלל", ובמילים  אחרות, הצרכן מרוויח מהתחרות. כאן, על פניו, תהיה תחרות בין הקבלנים הזוכים במיכרזים, וככל שיחששו מאובדן לקוחות, יהיה עליהם להיטיב עם הלקוחות כדי לזכות בהם. וככל שיש תחרות בין העמותות, תהיה יותר ביקורת ויותר שקיפות. האם יש מי שהפסיד מהכנסת סלקום ואורנג' לשוק? מהכנסת הוט? ברק, נטויז'ון ועוד?

אבל תורה היא, וללמוד אני צריך, אז פניתי לסימן הראשון בהלכות שבת רמ"ב בסעיף הראשון וז"ל, "אם מוכרי הדגים מייקרין השער נכון לתקן שלא יקנו דגים איזה שבתות עד שיעמוד השער על מקומו . והנה בבאר היטב הביא דלא יעשו תקנה רק אם הוסיפו המקח יתר על שליש מכמו שהיה מקדם , אבל באליה רבה ובפרי מגדים כתבו דאף פחות משליש יוקר יש לעשות תקנה משום עניים". אז רואים מכאן כמה תנאים לתקנה:

א.      שיש כאן קרטל – מוכרי הדגים התאגדו יחד (ועי' במפרשים שמביאים לשון "והערלים", דהיינו שכל הגוים התאגדו נגד היהודים שאינם יכולים לקנות בשר בזול).

ב.      "שער" – שיש מחיר שוק מקובל.

ג.       "שלא יקנו" – התקנה חלה על כולם, וכן המשמעות מהמשך הסעיף שהגזירה היא גל על עשירים כדי שלא יקופחו העניים.

ולעניינינו! האם יש כאן קרטל? עוד לא היה מיכרז אחד. עוד לא קבעו מחירים. האם יש "שער" מקובל? עוד אין עיר, אין יישוב, אין בתים. אז אם משווים לירושלים, חריש תיחשב לזיל הזול, ואם לערד, באמת יש כאן ייקור. אבל לגזור תקנה כדי לקבוע שער, אני אשמח אם יאירו את עיניי למקור לסמכות זו. והאם התקנה חלה על כולם? בגור תקנו תקנות על עלויות של חתונות ומחירי ספודיקים שחלו על כולם, וכאן יש גזירה על כל המסכנים ותפרנים שאין להם כסף לקנות דירות בירושלים, בני ברק, אשדוד ואפילו לא קרית ספר, רק עליהם חל הגזירה.

אשמח לשמוע בצורהעניינית מה דעתכם בנושא. מה חסר לי כאן בתמונה כדי שאוכל להבין את התקנה על בוריה.

ואולי עקב ניסיוני בקרית ספר אני מדי סקפטי. גדולי ישראל מינו ועד של צדיקים, נתנו את ברכתם לדרך, מאות נרשמו ונתנו דמי קדימה לעמותה, ואיכשהו, אותו ועד פתח חברת קרית ספר ונהיו עשירים מופלגים, ומהמובילים בתחום הנדל"ן בארץ היום (אלו שעדיין בינינו).