"בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר
סיני ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר"
(שמות י"ט, א'-ב'). כל כך הרבה לשונות של תנועה ישנם בפסוק: יציאה, ביאה,
נסיעה, עד שמגיעים לחנייה מול ההר. ומה אנו מוצאים בפרשתינו, "ויקהל העם על
אהרון ויאמרו אליו קום עשה לנו אלוקים" (שמות ל"ב, א')!! בני ישראל עלו
את כל המדרגות של טהרה, מהדיוטא התחתונה עד לדרגה הכמעט גבוהה ביותר, וברגע
שהפסיקו את העליה, את התנועה, הגיעה הנפילה הכי גדולה – חטא העגל.
אצל
יהודים בעבודת ה', לא משנה מי ולא משנה דרגתו, עליהם להיות בתנועה מתמדת כלפי
מעלה. אין אצלינו המושג "ישיבה" – תנוחה עומדת. עצם העמידה במקום גורמת
לנפילה. אין מקום המציע חסינות כלפי יצר הרע. הר סיני לא עזר ולא שום מקום אחר. ולכן באו אל אהרון ואמרו "קום עשה" (ותשווה לקמן פסוק ו'
"ויקמו לצחק") אם ההנהגה לא תדרוש מאיתנו לעלות מעלה מעלה, אנו כבר נפעל
כדי לרדת מטה מטה.
ואולי
ע"פ זה אפשר להבין את הגמרא (ע"ז דף ד':) "אמר
ריב"ל לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה שנאמר "מי
יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים"". "בעל תשובה"
אינו סטאטוס, שם עצם, כמו במשפט – אני בעל תשובה, אלא פועל, אני פועל לעלות
ולהתקרב לאבינו שבשמים.
ולכן
יהודי שמתפלל מתנועע עם גופו ובדומה לנר שתמיד שואף לעלות למעלה, להשיג את החמצן
הנדרש לו לחיותו.
בברכת ערב שבת שלום!
מרדכי
לפי האנלוגיה הזו, צריך להודות לגנב שלא גנב עד היום.
השבמחק