יום שישי, 20 בדצמבר 2013

היופי שבשם - שמות תשע"ד

יש חשיבות ועומק בשמות של פרשיות התורה, ובוודאי בשמות החמישה חומשים. השבוע אנו מתחילים גם ספר שמות וגם פרשת שמות. יש להניח שהחומש והפרשה נקראים על שם "שמות" השבטים המוזכרים בתחילת הפרשה. ואם יש חשיבות לשמות של הפרשיות והחומשים, בוודאי שיש חשיבות לשמות של כשברור שחשיבות הזו נובעת מהכוונה מאחורי קריאת השם. יש גם לזכור ששמות השבטים אינם סתם שמות אלא שהם נחקקים על האורים והתומים.

וראוי לשים לב שעל האורים והתומים נכתבים לוי ויוסף ולא מנשה ואפרים, וסביר להניח שהסיבה היא כי הם נקראו על ידי האבות ואמהות, כשמנשה ואפשרים נקראו "רק" על ידי יוסף ואשתו.

לאחר עיון קל בנימוקים שניתנו לשמות של השבטים יש מקום להתפלא איך שמות הללו ראויים להיכתב על האורים ותומים ולהיות חלק ויסוד שכל מה שקדוש לעם ישראל. נכון שיהודה ואחרים ראויים אבל קשה מראובן ששמו מבוסס על "כי ראה יהוה בעניי כי עתה יאהבני אישי" (בראשית כ"ט, ל"ב) שמבטא אהבה בין בעל ואשה. שמעון נקרא "כי שנואה אנכי ויתן לי גם את זה" (שם ל"ג). ולוי ש"עתה הפעם ילוה אישי אלי (שם ל"ד). ובודאי שהעולה על כולם הוא יששכר ש"נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי".

ומסביר הקדושת לוי שבוודאי ובוודאי השמות הללו מזכירים תאוות ורגשות מהבסיסיות ושפלות ביותר הידועות לבן אנוש. אבל דווקא אלו כשמנווטים אותן לבורא יתברך שמו ומעלים אותן עד כסא הכבוד ובכך מטהרים ומקדשים את האדם, אין דבר יותר ראוי מלשים על האורים ותומים ולקדש שם שמים ברבים. וידוע שבמקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

העבודה המוטלת עלינו היא להתמודד עם הניסיונות מסביבינו - כשאנו מנהלים את חיינו כמנהג העולם, ועם זה לעבוד את ה'. נכון שאין אנו מחפשים ניסיון, אבל גם יש לדעת איך מתמודדים איתו ומה גבול ההשתדלות שיש לנקוט כדי לא להיתקל בו.

בעזרת ה' שנזכה כולנו לטהר מחשבותינו, רגשותינו ושאיפותינו לעבודת הקב"ה.
ערב שבת שלום ומבורך!
מרדכי

יום שישי, 13 בדצמבר 2013

סדרי עדיפויות לאומיות - ויחי, תשע"ד

השבוע בעזרת ה' הילדים יחזרו הביתה ויספרו על יעקב ששכל את ידיו בין מנשה ואפרים והניח ימינו על ראש אפרים על אף שהוא הצעיר. פחות שמים לב שהוא גם הקדים את אפרים לפני מנשה בברכה כמו שכתוב, "וישם את אפרים לפני מנשה" (בראשית מ"ח, כ') ורש"י מפרש, "בברכתו לפני אפרים להקדימו בדגלים ובחנוכת הנשיאים" (שם). וקצת קשה להבין את רש"י כי למעשה הברכה הגיעה ביחד לשניהם ורק בהנחת הידיים ובניסוח הקדים אפרים למנשה ולכן רש"י היה צריך להוסיף לגבי הדגלים וכו'. אולם היה גם אפשרי לברך קודם את אפרים ואח"כ לברך את מנשה וצ"ע.

אבל מזה יש להתפלא שבברכות לשבטים יעקב הקדים את זבולון ליששכר אפילו שיששכר נולד לפני זבולון, ושם רש"י לא מעיר דבר (לכארה יש גם חוסר סדר נוסף שהפריד בין דן לנפתלי בברכות לגד ואשר ביניהם)?

וידוע שזבולון יפרנס את לומדי התורה, יששכר. ואולי ניתן ללמוד מיעקב שבסדרי העדיפויות והעדפה, ואולי אפילו בהשתדלויות לאומיות וחלוקת משאבים, יש להקדים את ה"זבולונים" קודם ל"יששכרים" כי בדרך זו דואגים גם ליששכר. לעומת זאת, אם ידאגו קודם ליששכר יש סיכון גדול שזבולון ייפול ואף יששכר ייפול.

ורק בהערת אגב:
כל ערוצי התקשורת במשך השנה מתעלמים כמעט כליל ממצב התנועה בירושלים. יש פקקים בנתיבי איילון, גהה, וכל המקומות הקיימים במדינת תל אביב. הקב"ה הראה להם דווקא בתקופה של עשרה בטבת שידברו אך ורק על ירושלים. ולכן מזכירים גשמים בברכת הגבורות.

ערב שבת שלום ומבורך לכל עם ישראל,
מרדכי אדלר

ובשבת ראיתי שכיוונתי לנצי"ב שאומר דברים כעין זה, ואולי יש להוסיף שיש שלושה מקומות בתורה שזבולון הוזכר לפני יששכר: כאן, בהעמדת הנשיאים לחלוקת הארץ ובזמן ברכת משה. ויש להמשיך באותו קו מחשבה שבכל המקומות הללו מדובר בחלוקת משאבי כלל ישראל, לעומת שאר המקומות שמדובר בעניינים טקסיים וכבוד, שאז יש לכבד את יששכר קודם.

יום שישי, 6 בדצמבר 2013

אמת או שקר? הכל בעיני המתבונן - ויגש, תשע"ד

"ונאמר אל אדני יש לנו אב זקן וילד זקנים קטן ואחיו מת" (בראשית מ"ד, כ') ורש"י על אתר מביא בשם הילקוט, "מפני היראה היה מוציא דבר שקר מפיו, אמר אם אומר לו שהוא קיים, יאמר הביאוהו אצלי". ולכארה קשה שבאופן כללי אסור לשקר כפי שכתוב "ולא תשקרו איש בעמיתו" (ויקרא י"ט, י"א) וכן "מדבר שקר תרחק" (שמות כ"ג, ז') וגם אם נאמר שדינים אלו נאמרו רק בענייני ממונות, עדיין מדובר בשבטי י-ה הנחשבים כתלמידי חכמים והגמ' בב"מ דף כ"ג: אומרת ש"אמר רב יהודה אמר שמואל: בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו: במסכת, ובפוריא, ובאושפיזא."?

היתר נוסף לשנות מהאמת הוא מפני השלום או מפני סכנת נפשות וצ"ע אם זו כוונת רש"י כאן שנותן סיבה מפורשת "מפני היראה"?

ועי' במהר"ל שקשה מדלעיל שהאחים כבר אמרו ליוסף ש"האחד איננו" (שם מ"ב, י"ג) ועכשיו אומרים שהוא מת, אז לא רק שהאחים שקרנים כמו שרש"י כותב אלא שהם גם לא שקרנים מוצלחים מי יודע מה? המהר"ל לאחר אריכות לא אופיינית מסביר שהשקר כאן היה בעיני האחים עצמם ובכוונתם. שמקודם מה שאמרו "האחד איננו" כוונתם הייתה שלא ידענו אם יוסף מת או לא ולכן התפזרנו בין העשרה שערים לחפשו. אבל עכשיו לאחר שהוא לא בא ואין זכר ממנו, יש עכשיו חזקה שהוא מת ולא רק שחסר להם הידיעה אם מת או לא. וזה שקר, כי גם מקודם וגם עכשיו יש להם אותה ידיעה ושום דבר לא השתנה ולכן רש"י מסיק שהאחים שקרו.

וקשה להבין תוכן דבריו? האם כשאדם מביע מה דעתו בנושא מסוים ואחר כן משנה דעתו שקר ייקרא? לפי דברי המהר"ל השבטים סברו מקודם שהוא חי ולכן התפזרו ועכשיו איבדו כל תקווה וסברו שיוסף מת, ומה שקר בדבר?

אלא שצריך לומר שיש כאן חידוש בעניין של שקר. אין כאן שקר במה שהם הביעו הערכתם שיוסף מת או איננו, ולכן לא היה כל איסור חס וחלילה במעשה השבטים. אלא שרש"י מלמד אותנו שהיראה מפני הצורך להביא את האח הנוסף גרם להם להעריך את הנתונים ואת השיקולים בצורה לא נכונה, ואצל השבטים בדרגתם זה ייקרא שקר. אבל שקר זה הוא בינם לבין עצמם ולכן אין כל איסור.

ועי' במשך חכמה שלכארה חולק על רש"י ואומר שאין כאן כל שקר בהתבסס על הגמ' כתובות כ"ב: שמדובר בטענת ברי.

ולולא דמסתפינא, הייתי אומר שרש"י זה אינו במקום הנכון ו/או לפחות צריך לקוראו יחד עם הפסוק, "ויצא האחד מאתי ואמר אך טרף טרף, ולא ראיתיו עד הנה" (שם מ"ד, כ"ח). בפסוק זה האחים מצטטים אביהם יעקב במילים שלא אמר בהקשר של ירידת האחים למצרים אלא בזמן שהביאו לו את הכתונת פסים של יוסף. ואם כן, לא ייתכן שבזמן שמצטטים אביהם יאמרו שהאח "איננו" שלשון זו אינה עולה בקנה אחד עם "טרף טרף". אבל עדיין אין בזה לתרץ את הקושיות דלעיל וצ"ע.

ערב שבת שלום,
מרדכי

בשבת מצאתי שלא שלשון הילקוט שרש"י מביא אינו אומר שהיה שקר, ושזו התוספת של רש"י. לא מעט מפרשים מתפלאים על רש"י שמחלק בין הלשון "איננו" ל"מת", שאין הבדל ביניהם וכמו שמוצאים אצל חנוך לשון "ואיננו" והכוונה למת.
ובצדקת הצדיק כתוב שהקב"ה הבטיח עבדות לפני קיום ההבטחות של הברית בין הבתרים. יעקב חשב שהוא קיים את העבדות על ידי העבדות אצל לבן (וחדשתי שזה מרומז בפסוק "זה לי עשרים שנה בביתך עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנתיך ושש שנים בצאנך" (בראשית ל"א, מ"א) ובפעם השלישית כתוב "שנים" ולא "שנה" ו"שנים" בגימטריה 210). לכן מיד אחר כך כתוב שיעקב ביקש לשבת בשלוה, כי סבר שכבר זכה צאת ברכוש גדול. ואז השבטים מכרו את יוסף לעבד כדי שעל ידי עבדותו תתקיים העבדות, ולכן הם אמרו "ואיננו". אבל עכשיו שראו שהשולט על מצרים רוצה לקחת בנימין לעבד, אז הם הבינו שיוסף לא היה עבד ולא התקיימה העבדות על ידו ואם כן זה סימן שהוא כבר מת, ולכן עכשיו שינו את לשון ל"מת".

יום שישי, 29 בנובמבר 2013

קומה זקופה מתוך ענווה - מקץ חנוכה, תשע"ד

באומרינו על הניסים בתפילה וברכת המזון, ראוי לעמוד על כמה מההבדלים בין חנוכה לפורים.

  1. הנושא: מרדכי ואסתר הם השחקנים הראשיים שעמד "עליהם" המן לעומת חנוכה שאזכרת מתתיהו ובניו משתמעת יותר כציון נקודה בזמן, ועמדה מלכות יון על "עמך ישראל". 
  2. המטרה: בפורים היה נגד הגוף - "להשמיד להרוג ולאבד" ובחנוכה "להשכיחם תורתיך ולהעבירם מחקי רצוניך". 
  3. ההצלה: בפורים עיקר ההצלה מאת הקב"ה "ואתה.., הפרת..., וקלקלת..., והשבות..., ורק לבסוף "ותלו אותו ואת בניו על העץ" המתייחס למרדכי ועם ישראל. בחנוכה יש גם את ההתייחסות לעם ישראל "רבת את ריבם..., את דינם..., את נקמתם", "...ביד חלשים, ...ביד מעטים, ...ביד טהורים, ...ביד צדיקים, ...ביד עוסקי תורתיך". ולאחר מכן, כל עניין ההדלקה מייחס את העשייה ליהודים עצמם. 
ובאמת קשה שאם הסכנה בחנוכה הייתה עניין של לימוד תורה ושמירת המצוות, למה נכנס עניין המלחמה שזו עניין צדדי בכלל, כשהעיקר צריך להיות שבני ישראל חזרו ללמוד תורה ולקיים מצוות?

ואולי ניתן להבין את העניין מתוך תיקוני הזוהר (תיקונא חד ועשרין, דף נ"ב ע"א) ווי לישראל כד אתבלעו בערב רב, דעלייהו איתמר (בראשית מ"א) "ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראהין רע כאשר בתחילה". בזמנא דגלותא כל ממנן דאומין דעלמא וערב רב אתמר בהון (איכה א) היו צריה לראש אויביה שלו, צריה, וודאי אינון ערב רב, עלייהו אתמר (ישעיה א') שריך סוררים וחברי גנבים כלו אוהב שוחד וגו'.
ורואים מזה שבזמן סוף הגלות, מנהיגי ישראל יהיו מתוך הערב רב.

ופתרון החלום הזה של "ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראהין רע כאשר בתחילה" לא היה יכול להיות פתור על ידי כל החכמים של ארץ מצרים, אלא רק על ידי יוסף. ומדוע דווקא יוסף? כי יוסף היה עניו כמו שכתוב (בראשית ל"ז, ב') "והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה". וכן כתוב (בראשית מ"ט, כ"ב) בן פורת יוסף ורש"י מפרש שם "בן חן", ועל זה נאמר (משלי ג', ל"ד) "ולענווים ייתן חן". ופרעה ושאר המצריים היו גאוותניים כפי שידוע שהיאור היה האלהים של המצריים, (בראשית מ"א, א') "והנה עומד על היאור" שפרעה החשיב עצמו יותר חשוב מהאלהים שלו עצמו.

אולם על אף ענוותנותו של יוסף, הוא היה מודע מתי הוטל עליו לעמוד על שלו ובקומה זקופה. ואולי זו הכוונה בחלומותיו שיוסף הוא כאלומה העומדת זקופה או שכל צבא השמיים משתחווים רק לו. רק עניו אמיתי שאין לו כל פנייה לעצמו וכל כולו מסור לעם ישראל יכול להילחם נגד הערב רב כשהם המושלים ומנהיגים של עם ישראל. ועם זה אפשר להסביר איך יוסף הציע הצעות לפרעה את מי למנות ומה יהיה תפקידו למרות שפרעה לא ביקש זאת ממנו. יש הבדל תהומי עצום בין עניו ל"חנון", "לפלף" ו"נעבעך". עניו יודע בדיוק מה הוא ומה נדרש ממנו אבל אין הוא זוקף זאת לעצמו אלא מכיר בכך שהכל מאת הקב"ה.

ואם כן, אולי ניתן כך להסביר את הנס של חנוכה. נכון שהיו יוונים שאסרו ללמוד תורה ולקיים את המצוות כפי שלמדנו בתור ילדים. אולם, הבעיה הייתה שרק מעטים מאד מעם ישראל אזרו עוז לעשות משהו בנידון, נגד הקונזנסוס, נגד ה"חשבוינוית" של סיכוי וסיכון, נגד ה"מה יגידו". אכן ה' רב ודן ונקם בגויים אבל את ההמשך, הרבים והמעטים, הטמאים והטהורים וכו' כבר אינו מתייחס ליהודים והגויים אלא ליהודים בינם לבין עצמם. המעטים היו ענווים ובכל זאת ידעו מתי עליהם לזקוף קומה ולפעול, וה' נתן בידם את הרבים וממילא כל עם ישראל הגיע יחד בכדי להדליק את המנורה ולהפיץ תורת ומצות ה' בעולם.

אנו כעת נמצאים בעקבתא דמשיחא, בזמן של ניסיון רב ומאד קל לכל אחד להתכרבל בתוך הפוך שלו ולשכוח שיש חורף ושלג וסכנות בחוץ. ולא רק מבחוץ אלא שאף בתוך הבית פנימה הערב רב שולט עלינו ונמצאים בכל מיני עמדות מפתח. ולא, אין הכוונה בזוהר על מה שקורה בציבור אחינו הרחוקים מהתורה והמצוות אלא שהערב רב שולט בתוך תוכינו, אצל שומרי הגחלת. מוטל על כל מי שעניו ומכיר את מקומו לזקוף קומה ולהתאחד בביאת הגאולה והשלמות לעולם.

(ואולי גם הצלחנו ליצור קשר בין הפרשה לחג)
ערב שבת שלום וחנוכה שמח!!
מרדכי אדלר

יום שישי, 22 בנובמבר 2013

ממתי ישיבה זה ביזנס? וישב - תשע"ד

קריאת יהודה (בראשית ל"ז, כ"ו) "מה בצע כי נהרג את אחינו" נשמעת לאורך כל הדורות, וכמות ההסברים ופירושים שנאמרו ונכתבו מדרגת עניין זה כאחד מהמובילים בהבנת סודות התורה והגלות. כרגיל, חבל מאד שלמדנו בראשית כילדים בחיידר וכשהגענו לבגרות הראוייה, כבר לא משקיעים בהבנת מעשי אבות כדבעי.

אחי יוסף החליטו להרוג את יוסף על ידי זריקתו לבור (שם כ'). מיתה די משונה ולא ברור למה בחרו בה? ראובן בא להציל את יוסף ואומר בקול רם אליהם שישלחו אותו "אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו" ומשמע שהם סברו קודם להרוג והבור היה רק אמצעי איך להתפטר מהגופה. אז ראובן ממשיך "למען הציל אותו מידים להשיבו אל אביו". גם זה לא ברור אם הוא אמר להם גם משפט זה ואם כן קשה מה הלשון "מידם" שמשמע גוף שלישי או פאסיבי ולא דיבור מול אנשים. ואם הוא רק חשב כך לעמצו, למה הוא חלק מהפסוק "ויאמר אליהם ראובן"?

לפי האמור, משמע שהם הסכימו לתכנית ראובן שלא להרוג את יוסף, כי הם לא הרגוהו ורק זרקו אותו לבור שעליו הצביע ראובן. "הברה" משמע הבור הידוע ושעליו דיברנו מקודם, כשמנגד חסר את האות "ו" וגם לא ברור למה. לאחר מכן, ישבו לאכול לחם, כשידוע שדיינים הדנים דיני נפשות לא אוכלים כל היום. אז שוב רואים שהם הסכימו לא להורגו ולא היה כאן דין של דיני נפשות. ואם כן קשה, מה יהודה מתכוון באומרו (שם כ"ו) מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו" אם כבר סוכם שלא הורגים אותו?

כאמור, הדברים לא ברורים, אבל אולי אפשר להעיר הערה אחת שטרם מצאתי מי שמתייחס אליה. בכל מקום בתורה (ולפחות בבדיקה מדגמית שבצעתי) התרגום של ישב = יתב. "וישבו אל ארץ פלישתים" = ותבו לארע פלישתאי. "וישב יצחק בגרר" = ויתיב יצחק בגרר. "וישב יעקב" = ויתיב יעקב. "וישב ראובן" = ותב ראובן. וראה זה פלא שכאן "וישבו לאכל לחם" מתרגם אונקלוס "ואסחרו למיכל לחמא" יש כאן עניין של מסחר, של ביזנס ולא של אכילה. בדרך כלל אכילה באה מתוך מנוחה ומתוך רוגע. גם בגמרא מוצאים את הלשון של מיתבי כששואלים שאלה. כשמקשיבים לשני, קולטים את דבריו ומעכלים אותם נכון מתוך יישוב הדעת מגיעה שאלה ראוייה.

ואם כן כאן אולי ניתן לומר שהיה כאן בילבול כוונות אצל האחים. כשבאים לעשות מעשים לשם שמים, שיש בהם להשפיע על עם ישראל ועל כל מהלכי הדורות הבאים, על כל השיקולים להיות נקיים מכל עניין אישי, ומתוך אחדות מוחלטת. אכן השימה הראשונה בבור לא הייתה כדי להרוג את יוסף אלא כדי לקנות זמן. מטרת הישיבה לאכול הייתה חלק מההתדרדרות (כביכול) מהמדריגה הראוייה וירידה לעניינים יותר גשמיים. לכן יש את הלשון "ואסחרו". כבר לא הייתה ההסכמה ונעלמה התמימות דעים הראוייה כדי לעשות מעשה. על כן, כשלאחר מכן הגיע השיירה של הישמעלים, אמר יהודה "מה בצע" שזו כבר ירידה גדולה כשכמובן הכל בדרגות של השבטים שאין לנו להבין אותם אלא רק ללמוד מהם. כשחסרה מהתמימות ומעורבים שיקולים אישיים, ההתדרדרות אינה רחוקה מלבוא. הכל מתחיל עם רוממות הק-ל בפיהם ומאד מהר מתגלה כרכישת ג'ובים ותקציבים.

על הערותיכם והארותיכם אודה,

באיחולי ערב שבת שלום,
מרדכי

יום שישי, 15 בנובמבר 2013

אותה פוליטיקה, אותן תוצאות - וישלח, תשע"ד

לכל כלל יש יוצא מן הכלל וא"כ מה היוצא מן הכלל לכלל ש"כל שלם שווה ל או יותר גדול מסכום החלקים שבו"? והתשובה היא - האינטליגנציה של אדם. ככל שתאסוף יחד יותר חכמים, יותר נבונים ויותר עילויים, ממוצעת האינטליגנציה תרד. שים 120 חכמים בחדר אחד, חלקם פרופסורים, חלקם עורכי דין, רואי חשבון ויש אפילו כמה אברכים לשעבר ורמת האינטליגציה שואפת לאפס.

אני יודע, אני הייתי שם שבוע שעבר כמוזמן לוועדת שקד לנושא שיוויון בנטל ושילוב חרדים וכמעט כולם שם שיחקו ב"כאילו". אלו איימו לגייס עשרות אלפי חרדים, בואו נראה שיגייסו קודם מאה, ואלו איימו להוציא מישראל יותר חרדים ממה שמשה הוציא ממצרים. למעט כמה חברי כנסת שנוסעים לחו"ל בתדירות על חשבונינו, לא נראה לי שהציבור אפילו רץ להזמין דרכונים.

(עלי להיות הוגן ולציין שיו"ר הוועדה, ח"כ איילת שקד, פרופסור ידידיה שטרן וח"כ אריאל אטיאס דברו דברים של טעם, בנועם וניכר עליהם שהם באמת מתכוונים לחפש פיתרון יישים והוגן לבעיה המעיקה על כולנו) 

יש כאלו הטוענים שפוליטיקה היא האומנות של להיות בצד המנצח. לכן לפני חודש אורי אוהד היה חביב החרדים בפתח תקווה, ולפני שבועיים האהוד הטורן היה ברוורמן (מישהו בכלל הספיק לקלוט את שמו הפרטי?). אבל אין ספק שהכלל ש"רק חמור לא משנה את דעתו" חל במקרה הזה. אורי אוהד בגד באלו שהכי תמכו בו ולא הותיר כל ברירה אלא להעביר את התמיכה למועמד השני.

ובכל זאת, אני רואה כאן בפרשת השבוע שפוליטיקה היא האומנות של יוזמה. מי שיוזם יוצא עם ידו על העליונה, אם לא בתווך הארוך, לפחות בתווך הקצר. וכאן כדרכי בקודש, אני אציג שאלות המציקות לי בפרשה ואנסה להשליך מהן על ענייני השעה. הקוראים הנכבדים אינם חייבים להסכים עם המסקנות שלי, אבל לפחות תחשבו מעצמכם, על תשובות אחרות, ואדרבא, אפשר לשתף את כולם בקישור לבלוג למעלה.

"ויעקב שמע כי טמא את דינה בתו ובניו היו את מקנהו בשדה והחריש יעקב עד באם" (בראשית ל"ד, ה'). והלוצקר רב (אזנים לתורה) שואל מה הקשר בין טומאת דינה לעובדה שבניו רעו את המקנה? ע"ש בתשובתו אבל בפסוק הבא חמור בא לדבר עם יעקב, אבל לא מוצאים שהוא אומר משהו? האחים באים מן השדה ומתעצבנים וכועסים, וחמור מתחיל לדבר איתם ולא עם יעקב? הם עוד לא עונים וכבר גם לשכם יש מה להגיד. רק אז עונים האחים במרמה ומכניסים להילוך את התכנית והורגים את כל העיר. ומה היה לבסוף? אדיבור יעקב אליהם "עכרתם אותי להבאישני" ותשובתם המנצחת (או לא) "הכזונה יעשה את אחותינו"?

תחושתי היא שכל השתלשלות העניינים כאן נובעים מחוסר יוזמה. דינה יצאה והסתובבה כי לא היה לה פיתרון ראוי אחר. ברור לכולם ששוטטות ברחובות העיר לא תביא כל תועלת, אבל לנעול את הצעירים במבצרים בלי להכין אותם לניסיונות האורבות בחוץ (עי' ערך עשיו ודינה בתיבה) רק תכפיל ותשליש את הבעיה ואת הסכנה. יעקב שומע את האירוע - ביתו נאנסה בדרך הכי אכזרית ומשפילה והוא החריש עד בואם???!! הייתכן??

וכאן מסביר הלוצקר רב שזו הסמיכות בין טומאת דינה לרועי מקנה. אילו היו שומרים על אחותם כפי ששמרו על הצאן, כל זה לא היה קורה ולכן יעקב ראה בהם אחראים. ואולי אפשר להוסיף ולומר שכמו שרועי צאן לא שומרים על הצאן בתוך הכלוב או דיר אפילו ששם המקום הכי בטוח, אלא מוציאים אותם לשדות ולמרעה היכן שיש סכנות, כל יום מביא את הצרה שלו, ונדרש כל פעם יוזמה חדשה ופיתרון חדש, כך צריכים לשמור על בנותינו ועל הנוער, ליתן להם את האפשרויות והסיכויים הכי טובים כדי להצליח, ליזום פתרונות כי אם לא, כל מה שקורה אחר כך, באחריותינו.

לכן חמור בא, ויעקב לא הלך לצעוק עליו, וגם כשהוא בא, הוא דיבר, ולא יעקב ואף לא האחים. אחר כך שכם דיבר, ורק לאחר ששכם וחמור קבעו את המגרש ואת הכללים, אז אחי דינה היו צריכים להגיע להריגת כל שכם ב"מרמה" ובלי העליונות המוסרית שאיתה בני ישראל לוחמים את מלחמותיהם. 

שבת שלום לכל הקוראים,
מרדכי

יום שישי, 8 בנובמבר 2013

טהרה בישיבה, קדושה מחוץ לישיבה - ויצא, תשע"ד

ידוע דברי ר' פנחס בן יאיר בברייתא שעליהם בנה הרמח"ל את דרך העלייה של יהודי בדרגות עובדת ה'.

"אמר ר' פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים".

מה שפחות ידוע הוא שעשר דרגות הללו מתורה עד קדושה הן כנגד העשר ספירות, ותפקידינו בעולם הוא לתקן את העשר ספירות. ורש"י (דברים ב',ה,) כותב בד"ה ירשה לעשו: "מאברהם עשר עממים נתתי לו שבעה לכם וקיני וקנזי וקדמוני הן עמון ומואב ושעיר אחת מהם לעשו והב' לבני לוט בשכר שהלך אתו למצרים ושתק על מה שהיו אומרים על אשתו אחותי היא עשאו כבנו". ועשרה העמים הללו הם כנגד העשר ספירות ואבותינו הקדושים תיקנו רק שבעה מהם, ושלושה האחרים יתוקנו רק לקראת ימות המשיח.

וצא וחשוב שאברהם הוליד את יצחק בגיל 100 ונפטר בגיל 175, דהיינו יצחק היה 75 בעת פטירת אברהם. יצחק הוליד את יעקב בגיל 60 אז יעקב היה 15 כשסבו נפטר. הרמב"ן כותב שאברהם אבינו חזר לבאר שבע לאחר פטירת שרה, ויצחק היה גר שם גם כן, אז 15 שנים שלושת צדיקים הללו ישבו ביחד ותקנו את שבע הספירות. ומה כתוב בפרשתינו? "ויצא יעקב מבאר שבע", דהיינו מהמקום הקדוש הזה, מהסביבה הכי נוחה להעלות בדרגת עבודת ה', שיכול לשמור על טהרה, כי כדי להעלות יותר גבוה, לדרגה של קדושה יש צורך לצאת החוצה ולתקן מבחוץ, ולכן דווקא על יעקב נאמר, "קדושינו קדוש יעקב".

וכותב הנתיבות שלום מסלונים שיש שלושה רכיבים בעבודת ה': מצוות עשה, לא תעשה ורשות. אברהם בגימטריה 248 כנגד מצוות עשה, יצחק המסמל גבורה כנגד הלא תעשה ויעקב כנגד רשות. וזה מרומז בפסוקים (בראשית כ"ח, י'-י"ז) שמעשי האדם ברשות דומים לסולם מצב ארצה ויש את הפוטנציאל להגיע הכי למעלה וה' ניצב עליו ליתן שמירה וסייעתא דשמיא מיוחדת ורק מזה אפשר להגיע לשלמות של ארץ ישראל וכיבוש כל העשרה עמים. ויעקב עונה "אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי שאפשר להגיע לדרגות הכי גבוהות דווקא במקום הזה, מחוץ לכותלי הבית מדרש עם כל הניסיונות שבו, ואדרבא, שם בחוץ נקרא "אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים".

ערב שבת שלום,
מרדכי