ממתי ישיבה זה ביזנס? וישב - תשע"ד

קריאת יהודה (בראשית ל"ז, כ"ו) "מה בצע כי נהרג את אחינו" נשמעת לאורך כל הדורות, וכמות ההסברים ופירושים שנאמרו ונכתבו מדרגת עניין זה כאחד מהמובילים בהבנת סודות התורה והגלות. כרגיל, חבל מאד שלמדנו בראשית כילדים בחיידר וכשהגענו לבגרות הראוייה, כבר לא משקיעים בהבנת מעשי אבות כדבעי.

אחי יוסף החליטו להרוג את יוסף על ידי זריקתו לבור (שם כ'). מיתה די משונה ולא ברור למה בחרו בה? ראובן בא להציל את יוסף ואומר בקול רם אליהם שישלחו אותו "אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו" ומשמע שהם סברו קודם להרוג והבור היה רק אמצעי איך להתפטר מהגופה. אז ראובן ממשיך "למען הציל אותו מידים להשיבו אל אביו". גם זה לא ברור אם הוא אמר להם גם משפט זה ואם כן קשה מה הלשון "מידם" שמשמע גוף שלישי או פאסיבי ולא דיבור מול אנשים. ואם הוא רק חשב כך לעמצו, למה הוא חלק מהפסוק "ויאמר אליהם ראובן"?

לפי האמור, משמע שהם הסכימו לתכנית ראובן שלא להרוג את יוסף, כי הם לא הרגוהו ורק זרקו אותו לבור שעליו הצביע ראובן. "הברה" משמע הבור הידוע ושעליו דיברנו מקודם, כשמנגד חסר את האות "ו" וגם לא ברור למה. לאחר מכן, ישבו לאכול לחם, כשידוע שדיינים הדנים דיני נפשות לא אוכלים כל היום. אז שוב רואים שהם הסכימו לא להורגו ולא היה כאן דין של דיני נפשות. ואם כן קשה, מה יהודה מתכוון באומרו (שם כ"ו) מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו" אם כבר סוכם שלא הורגים אותו?

כאמור, הדברים לא ברורים, אבל אולי אפשר להעיר הערה אחת שטרם מצאתי מי שמתייחס אליה. בכל מקום בתורה (ולפחות בבדיקה מדגמית שבצעתי) התרגום של ישב = יתב. "וישבו אל ארץ פלישתים" = ותבו לארע פלישתאי. "וישב יצחק בגרר" = ויתיב יצחק בגרר. "וישב יעקב" = ויתיב יעקב. "וישב ראובן" = ותב ראובן. וראה זה פלא שכאן "וישבו לאכל לחם" מתרגם אונקלוס "ואסחרו למיכל לחמא" יש כאן עניין של מסחר, של ביזנס ולא של אכילה. בדרך כלל אכילה באה מתוך מנוחה ומתוך רוגע. גם בגמרא מוצאים את הלשון של מיתבי כששואלים שאלה. כשמקשיבים לשני, קולטים את דבריו ומעכלים אותם נכון מתוך יישוב הדעת מגיעה שאלה ראוייה.

ואם כן כאן אולי ניתן לומר שהיה כאן בילבול כוונות אצל האחים. כשבאים לעשות מעשים לשם שמים, שיש בהם להשפיע על עם ישראל ועל כל מהלכי הדורות הבאים, על כל השיקולים להיות נקיים מכל עניין אישי, ומתוך אחדות מוחלטת. אכן השימה הראשונה בבור לא הייתה כדי להרוג את יוסף אלא כדי לקנות זמן. מטרת הישיבה לאכול הייתה חלק מההתדרדרות (כביכול) מהמדריגה הראוייה וירידה לעניינים יותר גשמיים. לכן יש את הלשון "ואסחרו". כבר לא הייתה ההסכמה ונעלמה התמימות דעים הראוייה כדי לעשות מעשה. על כן, כשלאחר מכן הגיע השיירה של הישמעלים, אמר יהודה "מה בצע" שזו כבר ירידה גדולה כשכמובן הכל בדרגות של השבטים שאין לנו להבין אותם אלא רק ללמוד מהם. כשחסרה מהתמימות ומעורבים שיקולים אישיים, ההתדרדרות אינה רחוקה מלבוא. הכל מתחיל עם רוממות הק-ל בפיהם ומאד מהר מתגלה כרכישת ג'ובים ותקציבים.

על הערותיכם והארותיכם אודה,

באיחולי ערב שבת שלום,

מרדכי

אותה פוליטיקה, אותן תוצאות - וישלח, תשע"ד

לכל כלל יש יוצא מן הכלל וא"כ מה היוצא מן הכלל לכלל ש"כל שלם שווה ל או יותר גדול מסכום החלקים שבו"? והתשובה היא - האינטליגנציה של אדם. ככל שתאסוף יחד יותר חכמים, יותר נבונים ויותר עילויים, ממוצעת האינטליגנציה תרד. שים 120 חכמים בחדר אחד, חלקם פרופסורים, חלקם עורכי דין, רואי חשבון ויש אפילו כמה אברכים לשעבר ורמת האינטליגציה שואפת לאפס.

אני יודע, אני הייתי שם שבוע שעבר כמוזמן לוועדת שקד לנושא שיוויון בנטל ושילוב חרדים וכמעט כולם שם שיחקו ב"כאילו". אלו איימו לגייס עשרות אלפי חרדים, בואו נראה שיגייסו קודם מאה, ואלו איימו להוציא מישראל יותר חרדים ממה שמשה הוציא ממצרים. למעט כמה חברי כנסת שנוסעים לחו"ל בתדירות על חשבונינו, לא נראה לי שהציבור אפילו רץ להזמין דרכונים.

(עלי להיות הוגן ולציין שיו"ר הוועדה, ח"כ איילת שקד, פרופסור ידידיה שטרן וח"כ אריאל אטיאס דברו דברים של טעם, בנועם וניכר עליהם שהם באמת מתכוונים לחפש פיתרון יישים והוגן לבעיה המעיקה על כולנו) 

יש כאלו הטוענים שפוליטיקה היא האומנות של להיות בצד המנצח. לכן לפני חודש אורי אוהד היה חביב החרדים בפתח תקווה, ולפני שבועיים האהוד הטורן היה ברוורמן (מישהו בכלל הספיק לקלוט את שמו הפרטי?). אבל אין ספק שהכלל ש"רק חמור לא משנה את דעתו" חל במקרה הזה. אורי אוהד בגד באלו שהכי תמכו בו ולא הותיר כל ברירה אלא להעביר את התמיכה למועמד השני.

ובכל זאת, אני רואה כאן בפרשת השבוע שפוליטיקה היא האומנות של יוזמה. מי שיוזם יוצא עם ידו על העליונה, אם לא בתווך הארוך, לפחות בתווך הקצר. וכאן כדרכי בקודש, אני אציג שאלות המציקות לי בפרשה ואנסה להשליך מהן על ענייני השעה. הקוראים הנכבדים אינם חייבים להסכים עם המסקנות שלי, אבל לפחות תחשבו מעצמכם, על תשובות אחרות, ואדרבא, אפשר לשתף את כולם בקישור לבלוג למעלה.

"ויעקב שמע כי טמא את דינה בתו ובניו היו את מקנהו בשדה והחריש יעקב עד באם" (בראשית ל"ד, ה'). והלוצקר רב (אזנים לתורה) שואל מה הקשר בין טומאת דינה לעובדה שבניו רעו את המקנה? ע"ש בתשובתו אבל בפסוק הבא חמור בא לדבר עם יעקב, אבל לא מוצאים שהוא אומר משהו? האחים באים מן השדה ומתעצבנים וכועסים, וחמור מתחיל לדבר איתם ולא עם יעקב? הם עוד לא עונים וכבר גם לשכם יש מה להגיד. רק אז עונים האחים במרמה ומכניסים להילוך את התכנית והורגים את כל העיר. ומה היה לבסוף? אדיבור יעקב אליהם "עכרתם אותי להבאישני" ותשובתם המנצחת (או לא) "הכזונה יעשה את אחותינו"?

תחושתי היא שכל השתלשלות העניינים כאן נובעים מחוסר יוזמה. דינה יצאה והסתובבה כי לא היה לה פיתרון ראוי אחר. ברור לכולם ששוטטות ברחובות העיר לא תביא כל תועלת, אבל לנעול את הצעירים במבצרים בלי להכין אותם לניסיונות האורבות בחוץ (עי' ערך עשיו ודינה בתיבה) רק תכפיל ותשליש את הבעיה ואת הסכנה. יעקב שומע את האירוע - ביתו נאנסה בדרך הכי אכזרית ומשפילה והוא החריש עד בואם???!! הייתכן??

וכאן מסביר הלוצקר רב שזו הסמיכות בין טומאת דינה לרועי מקנה. אילו היו שומרים על אחותם כפי ששמרו על הצאן, כל זה לא היה קורה ולכן יעקב ראה בהם אחראים. ואולי אפשר להוסיף ולומר שכמו שרועי צאן לא שומרים על הצאן בתוך הכלוב או דיר אפילו ששם המקום הכי בטוח, אלא מוציאים אותם לשדות ולמרעה היכן שיש סכנות, כל יום מביא את הצרה שלו, ונדרש כל פעם יוזמה חדשה ופיתרון חדש, כך צריכים לשמור על בנותינו ועל הנוער, ליתן להם את האפשרויות והסיכויים הכי טובים כדי להצליח, ליזום פתרונות כי אם לא, כל מה שקורה אחר כך, באחריותינו.

לכן חמור בא, ויעקב לא הלך לצעוק עליו, וגם כשהוא בא, הוא דיבר, ולא יעקב ואף לא האחים. אחר כך שכם דיבר, ורק לאחר ששכם וחמור קבעו את המגרש ואת הכללים, אז אחי דינה היו צריכים להגיע להריגת כל שכם ב"מרמה" ובלי העליונות המוסרית שאיתה בני ישראל לוחמים את מלחמותיהם. 

שבת שלום לכל הקוראים,

מרדכי