אמת או שקר? הכל בעיני המתבונן - ויגש, תשע"ד

"ונאמר אל אדני יש לנו אב זקן וילד זקנים קטן ואחיו מת" (בראשית מ"ד, כ') ורש"י על אתר מביא בשם הילקוט, "מפני היראה היה מוציא דבר שקר מפיו, אמר אם אומר לו שהוא קיים, יאמר הביאוהו אצלי". ולכארה קשה שבאופן כללי אסור לשקר כפי שכתוב "ולא תשקרו איש בעמיתו" (ויקרא י"ט, י"א) וכן "מדבר שקר תרחק" (שמות כ"ג, ז') וגם אם נאמר שדינים אלו נאמרו רק בענייני ממונות, עדיין מדובר בשבטי י-ה הנחשבים כתלמידי חכמים והגמ' בב"מ דף כ"ג: אומרת ש"אמר רב יהודה אמר שמואל: בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו: במסכת, ובפוריא, ובאושפיזא."?

היתר נוסף לשנות מהאמת הוא מפני השלום או מפני סכנת נפשות וצ"ע אם זו כוונת רש"י כאן שנותן סיבה מפורשת "מפני היראה"?

ועי' במהר"ל שקשה מדלעיל שהאחים כבר אמרו ליוסף ש"האחד איננו" (שם מ"ב, י"ג) ועכשיו אומרים שהוא מת, אז לא רק שהאחים שקרנים כמו שרש"י כותב אלא שהם גם לא שקרנים מוצלחים מי יודע מה? המהר"ל לאחר אריכות לא אופיינית מסביר שהשקר כאן היה בעיני האחים עצמם ובכוונתם. שמקודם מה שאמרו "האחד איננו" כוונתם הייתה שלא ידענו אם יוסף מת או לא ולכן התפזרנו בין העשרה שערים לחפשו. אבל עכשיו לאחר שהוא לא בא ואין זכר ממנו, יש עכשיו חזקה שהוא מת ולא רק שחסר להם הידיעה אם מת או לא. וזה שקר, כי גם מקודם וגם עכשיו יש להם אותה ידיעה ושום דבר לא השתנה ולכן רש"י מסיק שהאחים שקרו.

וקשה להבין תוכן דבריו? האם כשאדם מביע מה דעתו בנושא מסוים ואחר כן משנה דעתו שקר ייקרא? לפי דברי המהר"ל השבטים סברו מקודם שהוא חי ולכן התפזרו ועכשיו איבדו כל תקווה וסברו שיוסף מת, ומה שקר בדבר?

אלא שצריך לומר שיש כאן חידוש בעניין של שקר. אין כאן שקר במה שהם הביעו הערכתם שיוסף מת או איננו, ולכן לא היה כל איסור חס וחלילה במעשה השבטים. אלא שרש"י מלמד אותנו שהיראה מפני הצורך להביא את האח הנוסף גרם להם להעריך את הנתונים ואת השיקולים בצורה לא נכונה, ואצל השבטים בדרגתם זה ייקרא שקר. אבל שקר זה הוא בינם לבין עצמם ולכן אין כל איסור.

ועי' במשך חכמה שלכארה חולק על רש"י ואומר שאין כאן כל שקר בהתבסס על הגמ' כתובות כ"ב: שמדובר בטענת ברי.

ולולא דמסתפינא, הייתי אומר שרש"י זה אינו במקום הנכון ו/או לפחות צריך לקוראו יחד עם הפסוק, "ויצא האחד מאתי ואמר אך טרף טרף, ולא ראיתיו עד הנה" (שם מ"ד, כ"ח). בפסוק זה האחים מצטטים אביהם יעקב במילים שלא אמר בהקשר של ירידת האחים למצרים אלא בזמן שהביאו לו את הכתונת פסים של יוסף. ואם כן, לא ייתכן שבזמן שמצטטים אביהם יאמרו שהאח "איננו" שלשון זו אינה עולה בקנה אחד עם "טרף טרף". אבל עדיין אין בזה לתרץ את הקושיות דלעיל וצ"ע.

ערב שבת שלום,

מרדכי

בשבת מצאתי שלא שלשון הילקוט שרש"י מביא אינו אומר שהיה שקר, ושזו התוספת של רש"י. לא מעט מפרשים מתפלאים על רש"י שמחלק בין הלשון "איננו" ל"מת", שאין הבדל ביניהם וכמו שמוצאים אצל חנוך לשון "ואיננו" והכוונה למת.
ובצדקת הצדיק כתוב שהקב"ה הבטיח עבדות לפני קיום ההבטחות של הברית בין הבתרים. יעקב חשב שהוא קיים את העבדות על ידי העבדות אצל לבן (וחדשתי שזה מרומז בפסוק "זה לי עשרים שנה בביתך עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנתיך ושש שנים בצאנך" (בראשית ל"א, מ"א) ובפעם השלישית כתוב "שנים" ולא "שנה" ו"שנים" בגימטריה 210). לכן מיד אחר כך כתוב שיעקב ביקש לשבת בשלוה, כי סבר שכבר זכה צאת ברכוש גדול. ואז השבטים מכרו את יוסף לעבד כדי שעל ידי עבדותו תתקיים העבדות, ולכן הם אמרו "ואיננו". אבל עכשיו שראו שהשולט על מצרים רוצה לקחת בנימין לעבד, אז הם הבינו שיוסף לא היה עבד ולא התקיימה העבדות על ידו ואם כן זה סימן שהוא כבר מת, ולכן עכשיו שינו את לשון ל"מת".

ביאת עמלק דורשת בדק בית אצלינו, פורים תשע"ג

פורים שמח לכל המנויים!!

יש כאלו שאוהבים למצוא הוכחות וראיות לענייני דיומא מפרשיות השבוע, ואולי אתם אפילו מכירים כאלו. בתקופה אחרונה שומעים לא מעט על אלו המשווים בין עמדות מועמדים מסויימים לרדיפת היהודים ואפילו לעמלק.

זה גרם לי לחשוב למה באמת יש שתי פרשיות של עמלק, אחת בפרשת בשלח ואחת בפרשת כי תצא, ויתירה מזו, דווקא כשאנו קוראים בספר שמות, מטריחים אותנו להוציא ספר שני לקרוא בדברים, ולכל הציבור (שאין להם בחומשים את פרשת זכור - הודות לפלדהיים ושאר בתי הדפוס) לחפש את הפרשה?

אבל האמת היא שיש תהום רב בין שתי הפרשיות ואסביר. בפרשת בשלח מדובר בסצינה שבה עם מסכן יצא לאחר שיעבוד ועבדות של 210 שנה, בסך הכל ביקש קצת עצמאות ושקט לעבוד את אלוקיו, ובא איזה בריון השכונה ותקף אותו ללא כל סיבה נראית לעין. באמת מקומם ומרגיז. אבל דווקא את הפרשה הזאת אנו לא קוראים כל שנה כדי לצאת ידי חובת פרשת זכור.

את הפרשה השנייה בפרשת כי תצא יש משמעות אחרת לחלוטין, ופרשת עמלק נסמכת לפרשת "אבן שלמה וצדק" וכותב רש"י (דברים, כ"ה, י"ז, ד"ה זכור) "אם שקרת במדות ובמשקלות הוי דואג מגרוי האויב". ולכארה מה הקשר בין מצווה זו של מדות ומשקלות להבאת עמלק עלינו חס ושלום? וראיתי בפרי צדיק עה"ת המביא את מדרש תנחומא בדברים ש"עמלק" מקורו במילה "עם ילק" (דווקא במדרש עצמו ראיתי מובא "עם לק" ואולי זו כוונת המדרש) ומפנה לתרגום (נחום ג', ט"ו-ט"ז) "כזחלא דשלח ופרח", הזוחל שנשלח מרחוק, וזה עמלק שדומה לנחש שבא מרחוק כדי לתקוף את עם ישראל.

ולכן על מידות ומשקלות שקר בא הנחש - כפי שכתוב "והנחש היה ערום מכל חית השדה" (בראשית ג', א'). אבל לא על כל שקר הוא בא, אלא השקר שאנו משקרים בינינו לעצמינו, שאנו מחזיקים חזות של מכובדים והשקרים הם ערמומיים, דווקא על זה הוא בא, וכפי שנכתב בזוהר, "אמר רבי יצחק כל דבריו דברי שקר, ואפילו בתחילת הדברים דבר שקר, שכתוב, אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן, ואינו כן, שהרי כתוב מכל עץ הגן אכל תאכל, והתיר לו הכל."

ולכן דווקא פרשה זו אנו מצווים לקרוא כל שנה, שלא נטעה את עצמינו לחשוב שאנו מסכנים ותמימים אלא שעלינו לעשות בדק בית רציני, האם יש תעשייה של שקר בינינו שאנו כבר לא רואים שיש כאן שקר.

ומאד מאד שמחתי לשמוע מחסיד גור יקר מפז, שמהדברים הראשונים שהאדמו"ר הנוכחי הנהיג כשהתמנה לאדמו"ר היה שאין שום רמאות ברישומים לישיבות וכוללים, וכשפנו אליו ואמרו שיצטרכו לסגור את הכוללים, הוא ענה בפשיטותא, "אין כל חיוב ללמוד כל היום למי שאינו יכול, אבל יש איסור דאורייתא לשקר".

בברכת פורים שמח,
מרדכי אדלר