השקעה והשתדלות במה שמחוייבים - חיי שרה, תשע"ד

"וירץ העבד לקראתה ויאמר הגמיאיני נא מעט מים מכדך" (בראשית, כ"ד, י"ז) ורש"י אומר "לפי שעלו המים לקראתה". והמפרשים שואלים מהיכן רואים בפסוקים נס זה? ויש אומרים שבפסוק הקודם כתוב "ותמלא כדה ותעל" (שם, שם ט"ז) ולקמן כתוב "ותרץ עוד אל הבאר לשאב ותשאב לכל גמליו" (שם, שם כ') והיות שלגמלים היא הייתה חייבת לשאוב, יש הוכחה שבפעם הראשונה המים עלו לקראתה.

לפי זה, מתעוררת שאלה אחרת. הגמרא אומרת (תענית כ"ד:) "שאין נהנין ממעשה ניסים", ואם המים היו עולים לרבקה בכל פעם שהייתה מתקרבת למעיין, יכולנו לומר שאין זה נס אלא טבע של המים כלפי צדיקים, אבל עכשיו שהמים עלו לקראתה רק כשהיא באה לשאוב בפעם הראשונה - עבור עצמה ואליעזר, א"כ שוב זה בגדר נס ואין להנות מהם?

וראיתי בהערות של אהלי תורה - חב"ד כאן שיש להבדיל בין מתי שקורה נס המשנה ממעשה בראשית לבין מתי שיש רק שינוי בנסיבות החיצוניות. כאן שלא השתנה כלום במים ורק המים עלו מהמסלול להקל על הצדיקה, אין שום בעיה ליהנות מהמים. וממילא, כשרבקה באה למלאות מים לעצמה או לעשות גמילת חסדים עם השני, שזו גם חובתה ומוטלת עליה, ה' עשה לה נס. מה שאין כן, כשהיא באה להשקות לגמלים שאין זה מחובתה אלא שהיא החליטה לעשות זאת מעל ומעבר, כאן היא כבר הייתה צריכה להשקיע כדי להשיג את מבוקשה.

וא"כ ניתן ללמוד מזה כמה שגדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה. כשמחוייבים להשיג משהו, לקיים מצווה ומשתדלים עם כל הכוחות, הקב"ה כבר ימצא את הדרך לעזור ולסייע. לעומת זאת, כשמשתדלים בדברים שאינם כורח המציאות, שם כל ההשתדלות והשקעה צריכות לבוא מכוחות עצמך, ואין את העזרה הנוספת והסייעתא דשמיא.

בברכת ערב שבת שלום,

מרדכי

שולט או נשלט - וירא, תשע"ד

זכורני כשהייתי ילד שאבי מורי שליט"א, ממנהלי טעלז ישיבה בשיקגו, אירח בחורים לשיחת חיזוק בליל שבת אצלינו בבית והציג לפניהם שאלה/תהייה מה המשמעות של "צחוק"? הוא המשיך בתיאור של כיתה ובה תלמיד מנדנד על שתי רגליים האחוריות של הכיסא כשפתאום הוא מאבד שיווי משקלו ועף אחורה. כל הכיתה מתפרצת בצחוק. אם יכולנו להקפיא זמן בדיוק ברגע שבו הוא מתחיל נפילתו והיינו שואלים, "למה אתה צוחק? בעוד רגע התלמיד עלול ליפול לרצפה, לשבור את הצוואר ולהיות מושתק לכל חייו. האם זה אירוע המתאים לצחוק?"

בפרשת השבוע הקב"ה\המלאכים מבשרים לאברהם את הבשורה שתיוולד לו ולשרה בן. "ותצחק שרה בקרבה", "למה זה צחקה שרה", "ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה ויאמר לא כי צחקת" (בראשית י"ח, י"ג-ט"ו). ואונקלס מתרגם כל הלשונות של צחק כאן כלשון "חייכת" - "חיוך". אולם בל נשכח שאברהם כבר קיבל את הבשורה בפרשת לך לך שיוולד לו בן ותגובתו הייתה, "ויפל אברהם על פניו ויצחק" (שם י"ז, י"ז) ושם אונקלס מתרגם "וחדי". וע"ש ברש"י על הבדלי התרגום "שאברהם האמין ושמח ושרה לא האמינה ולגלגה".

הרש"ר הירש מקשה על רש"י שלא תמצא בשום מקום שהשרש "צחק" ואפילו "שחק" מתבטא כלשון של שמחה. ואדרבה, גם צחוק וגם חיוך מורים בדרך כלל על לעג וזלזול, משהו אירוני, ואולי ניצחון. והוא אף מרחיב שהלשונות "צחק", "שחק", "צעק", "זעק" ו"שאג" כולם באים לבטא תחושה או תגובה כשרואים מושגים הנראים מנוגדים זה לזה. יש שילוב של שני דברים שזיווגם יחד אינו עולה יפה. אבל אדם "צוחק" או "שוחק" כשהניגודים הם אצל אחרים, והוא "צועק", "זועק" ו"שואג" כשזה קורה לעצמוו.

וכאן סודו של עם ישראל עוד מראשיתו. אברהם אבינו בן המאה ושרה בת התשעים, שלא ילדו זה מזו כל חייהם, עכשיו ייולד בן שממנו יצמח כל כלל ישראל???!! גם אם יוולד, הוא יהיה בן יחיד, וגם בטח ייתיתם בגיל צעיר, וגם אם לא, מי אומר שיילך בדרך התורה, וגם בניו ובני בניו עד מתן תורה ויקבלו את התורה והעולם ייוושע?? האם יש ניגודים יותר גדול מזה? שומעים על זה ובאים לידי צחוק. אבל הקב"ה רצה דווקא לברוא לו עם שיהיה אצבע אלוקים בקרב האנושות, שיעמוד בניגוד לכל הכוחות הפועלים בהיסטוריה, ועד היום הזה הוא מגוחך לחלוטין בעיני הסכלות הכופרת בהקב"ה.

אומרים על היהודים שסיפרו בדיחות אפילו בתאי הגזים, אבל אין להאמין לזה. היהודי כשהבין מה עומד בגורלו, הוא קרא קריאת שמע, כי שום דבר לא יכול להפריד בינו לבין אלוקיו וצוחק על כל סביבתו. יהודים חיים בארץ ישראל ככבשה בין אלפי זאבים. האם זה לא צחוק? רק בזכות הצחוק שאברהם ושרה צחקו, לעמוד איתן באמונה מול כל הניסיונות יכול לאפשר לעם ישראל היום לעמוד מול כל אויביו. רק תורה ויראת שמים ואמונה בצדקת הדרך.

וא"כ מה ההבדל בין הצחוק של אברהם שהקב"ה לא ביקר אותו עליו, לצחוק של שרה שהקב"ה הקפיד עליה? רש"ר הירש אינו מסביר, וייתכן שנוכל להשתמש בתירוץ שאבי מורי שליט"א על אותה נקודת זמן קפואה. המושג של אדם מסמל שליטה. אינסטינקט זה טוב אצל בהמות וחיות. אדם לא נותן לאינסטינקטים שלו לשלוט עליו אלא הוא שולט עליהם, וזה כל עבודת המידות שלנו, שאנו נשלוט על המידות ולא הן עלינו. כשאדם נופל מכסאו, ידיו עפות לכיוון אחד, רגליים לכיוון השני, פרצוף מעוך מפחד ושאגות בוקעות מפיו, הוא היפוכו של אדם, הוא איבד שליטה על עצמו, והניגוד הזה, האדם ללא שליטה הוא הגורם לנו לצחוק.

ואם כן, ייתכן ואצל אברהם הצחוק היה בשליטה "ויפול אברהם על פניו ויצחק", שקל בכובד ראש את כל הנתונים והשלכות והגיע למסקנה שיש כאן מקום לצחוק. לעומת זאת שרה, כששמעה את דברי אלוקים "ויצחק שרה בקרבה", הייתה כאן צחוק ספונטאני ללא שיקול וללא שליטה ועל זה הגיעה לה את הביקורת.

 בתקווה שהשבוע והבא, עם ישראל יחיה יחד באחווה ושלום וייצא קידוש שם שמיים,

שלכם,

מרדכי

לא כל הנוצץ זהב.... לך לך, תשע"ד

"ויאמר ה' אל אברהם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ב, א'). "וילך אברם.... וילך אתו לוט" (שם, שם, ד'). "ויצאו ללכת ארצה כנען" (שם, שם, ה'). ולכארה קשה שהקב"ה אמר לאברהם לשון  "לך" ובהמשך כתוב "וילך" ורק בפסוק ה' משנה התורה הלשון ל"ויצאו", כשכבר היה אפשר לכתוב בהתחלה בציווי "צא מארצך"?

שאלה כעין זן שואל הצדקת הצדיק ועי' בתשובתו על פי הזוהר שיש הליכה כדי להשיג מדרגות. אבל יש דרגא המגולה לאדם ויש דרגא מוסתרת. "וילך" מסמל את ההשגה בדרגא הגלויה, "ויצאו" מסמל את ההשגה בדרגא הסמויה. ומה שאברהם ביקש להתפלל על ישמעל, ויצחק ביקש לברך את עשיו, היה משום שאז הם לא השיגו את הדרגה הנסתרת ע"ש עבור הבנה ברורה יותר.

אבל סברתי לומר בקווים דומים למה שר' צדוק זצ"ל כותב שיש לפעמים עניין בהליכה גם ללא מטרה מוגדרת אלא ההליכה גופא, וכפי שאמר בילבו, "גם המסע הארוך ביותר מתחיל בצעד אחד קטן" אבל עדיין חסרה כאן היציאה. אדרבא, מהליכה ללא מטרה קיים סיכון גדול שנאמץ ונצרף אנשים נוספים שאמנם הולכים באותו כיוון שלנו, אבל עם מטרות שונות לגמרי בתכלית. וכפי שאנו רואים בפסוק ד' שגם אברם הלך וגם לוט הלך.

רק בפסוק ה' כשכתוב "ארצה כנען" - שיש מטרה ברורה ומוגדרת, שהתבררה כעת לאן הולכים, ורק כשההליכה היא בהנהגתו של אברם וכפי שכתוב, "ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו",  אז אפשר לכתוב לשון "ויצאו", ולא שנגרר אחרי אלמנטים שליליים ואחרי רוחות זרות.

תמיד קמות קבוצות של אנשים, חדשים לבקרים, ומציעות לציבור, "תבואו איתנו כי אנחנו לא כמו הוותיקים, אלו שאינם מתחדשים עם הזמן, אלו שאינם מטפלים בבעיות קיומיות ושהם זרים לכם". אבל לאחר שמגרדים קצת מהנוצץ, פתאום מתגלה אותה חלודה ושוב כדברי בילבו, "לא כל הנוצץ זהב". לך, לך, לך ולך יותר אבל לאן? מה המטרה שלכם? מה התכנית עבודה? מה המצע? כלום. מסכימים שיש עניין ללכת אבל לאן? והתורה מגלה לך טיפ קטן - אם אתה רוצה לדעת אם באמת יש התחדשות, אם באמת מתכוונים לטובתך, לבוקר זוהר חדש, תביט מי אלו שהם מצטרפים כשותפים למסע. אם תראה שיש אחד כמו לוט, מקבל את כל הכבוד כשווה בשווה, שמים אותו בראש ללא כל עשייה מאחוריו, אז תדע שאין להם כל מטרה וחזון אלא להוציא אותך מהבוץ ולהכניסך לבוץ אחר.

מציע מכל הלב לכל אחד שמתלבט עבור מי לחהצביע בבחירות הקרובות, שיקרא "חוות החיות" מאת ג'ורג' אורוול. זרקו את הוותיקים ומה קבלו?

רק כשיש מטרה, יש חזון ברור ובהיר, שאנשים חדשים ונקיים מכל רבב, אז יש סיכוי להגיע לארץ כנען, ארץ המובטחת.

ערב שבת שלום,
מרדכי

מי שמקנא נשאר בלי כלום - נח, תשע"ד

פוליטיקה!! בחירות!!! מחלוקת!!!! פלגנות!!!! זו העונה וקשה להתחמק מהם. גם במפלגות וגם בישיבות. והאברבאנל כותב שהיו שלושה אחים: שם, חם ויפת שנחתו נחיתה רכה בארץ ישראל והתורה מעידה ש"שלשה אלה בני נח ומאלה נפצה כל הארץ" כי מארץ ישראל – מרכז העולם, יוצא שלוש ארצות: אירופה, אפריקה ואסיה. שם לקח את אסיה, חם את אפריקה, ויפת את אירופה. מדהים! שלושה אחים שראו חורבן העולם, ולא יכלו לחיות יחד, וכל אחד היה צריך ללכת לדרכו.

אבל המדרש אומר יותר מזה, שנח קילל דווקא את כנען כי חם מנע ממנו בן רביעי. רבע מהעולם לא הספיק לו. הוא לא היה מוכן לוותר על פחות משליש.

ועל זה שואל האברבאנל ששלוש פעמים נח קילל את כנען:

1.     "ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו"

2.     "ויאמר ברוך יהוה אלהי שם ויהי כנען עבד למו"

3.     "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם ויהי כנען עבד למו"

ולא די לקלל פעם אחת?

והוא מסביר שנח ראה ברוח הקודש שקודם כנען יהיה עבד לאחיו מבני חם, וכשה' ייתן לבני שם, דהיינו לבני ישראל את ארץ ישראל, כנען ישתחרר מעבדות לבני חם ויהיה עבד לבני ישראל. וגם כשיבואו בני יפת הרומאיים ויכבשו את ארץ ישראל, וישעבדו את בני ישראל, עדיין כנען לא ייהנה מזה אלא יהפוך להיוך עבד של בני יפת.

וכל זה, מתוך מידת הקנאה..... שלא מספיק מה שיקבל, אלא שגם שלאחרים לא יהיה. ונענש מידה כנגד מידה, ש"כל מה שקנה עבד קנה רבו", ולו אין כלום!

שנזכה תמיד להיות שמח בחלקינו!!!

בברכת ערב שבת שלום, חודש טוב וחורף בריא!

מרדכי

בעיטות ומפלגות - סוכות, תשע"ד

הקב"ה מצווה אותנו בתורה, "תשבו כעין תדורו", שעל עם ישראל להיכנס לסוכה לשבעה ימים לאחר שהיטהר ביום הכיפורים. ויש לומר שגם אם יהודי מצטער ואינו יכול לשהות בסוכה, עדיין שהייתו מחוץ לסוכה הוי כאילו קיים מצות סוכה, כמו שמשמע מהגמרא במס' סוכה דף כ"ו. ולכן מצוות סוכה אפילו נקראת "מצוה קלה" (מס' ע"ז ג.) שיהודי יכול לא לקיימו ואפילו כן כאילו קיימו. 

וא"כ שואל הדברי חיים זצ"ל מה הטענה על הגויים שהגמ' (שם) אומרת שהגויים לא קבלו שכר על מצוות סוכה כשהם יצאו ממנה כי היה להם חם, ואם הקב"ה לא בא בטרוניה על הבריות (שם) למה שהם לא יקבלו שכר בדיוק כמו יהודי שמצטער בסוכה ועדיין מקבל שכר?

אלא שפשוט שיהודי רוצה להיות בסוכה ולכן גם כשהוא אינו יכול להיות בסוכה מסיבות אובייקטיביות ואפילו סובייקטיביות, עדיין הקב"ה מחשיב לו את רצונו כאילו קיימה בפועל. לעומת זאת, הגוים כשנהייה להם קצת חם, לא רק שהם עוזבים את הסוכה אלא "בועטים ויוצאים". מי שבועט, מנתק את עצמו לגמרי אינו זכאי להיחשב כאילו עשה את המצווה.

ולעניינינו, אתמול הוגשו רשימות אין ספור להתמודד בבחירות הקרובות. לא מעט רשימות קמו כאות מחאה על עוול שנעשה או נחזה שנעשה לציבור זה או אחר. בכל מקרה יש לדון לגופו אם יש צדק או אין בטענותיהם, אבל בכל מקרה, חשוב לדעת שגם כשעוזבים את המסגרת, מסיבה מוצדקת ככל שתהיה, אל תיתן את הבעיטה בדרך החוצה.

ושנזכה לקיים "ויעשו כולם אגודה אחת". 

בברכת חג שמח,

מרדכי

האמת שבתשובה ותשובה אמיתית - ערב יוה"כ, תשע"ד

שני סיפורים מדהימים בש"ס, דומים להפליא עם הבדלים דקים ביניהם וראוי לעמוד עליהם כאן.

מעשה ברבי אלעזר בן דורדיא (עבודה זרה י"ז.) שלא היה רבי ולא תלמיד חכם ולא בן תורה ומעיד עליו המהר"ל שקיים רדיפה אחרי עבירות בדרגה שהקב"ה דורש מאיתנו לקיים מצוות. כדי לקיים עבירה, הוא היה מוכן למסור את כל כספו, כל כוחו ואפילו למסור את נפשו. ובשעה שעומד לעבור על החטא, אומרת לו הזונה, "כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה." בשמיעת דברים מזעזים הללו, הלך וחיפש במי לתלות מצבו, הרים וגבעות, שמים וארץ, שמש וירח, כוכבים ומזלות עד שהגיע למסקנה שאין הדבר תלוי אלא בו. מייד חזר בתשובה ופרחה נשמתו, ועליו אמר רבי יש שקונה עולמו בשעה אחת.

מעשה שני עם אלישע בן אבויה המכונה "אחר" שהיה תלמידו של רבי עקיבא ורבו של רבי מאיר (חגיגה ט"ו. ובמקומות אחרים) שיצתה בת קול מבית קודש הקדושם ביוה"כ שחל בשבת ואמרה (ירמיהו ג, יד) "שובו בנים שובבים חוץ מאחר" וכששמעו דברים הללו, מיד התפקר לגמרי ועבר על גילוי עריות וחילול שבת כיון שבין כך לא יכול לחזור בתשובה.

ויש להבין איך קרה שכאן רבי אלעזר בן דורדיא שלא היה תלמיד חכם, לא שמע את הקול מבת קול ואף לא הוזכר פסוק הצליח לתפוס את עצמו ולחזור בתשובה, ואחר, שכל ימיו גדל בתוך בית המדרש, שמע פסוק ומבת קול, הלך והתפקר לגמרי? הקב"ה עושה חסד כל כך גדול איתו ומעביר אליו אזהרה הכי ברורה שיש והוא עושה דווקא להיפך?

הגמרא ומדרשים מביאים שלוש סיבות היכולות לשפוך אור על התנהלותו של אחר: 1. שאביו ראה את הכבוד ללומדי תורה בבריתו ומסר אותו לתורה אבל שלא לשם שמים. 2. אמו כשהייתה בהריון איתו הייתה מריחה ריחות של מינות. 3. ראה צדיק ורע לו ורשע וטוב לו. ודבר ידוע הוא ע"פ תורת הפסיכולוגית שכל התנהגותו של אדם נובעת או מתורשתו או מסביבתו, אבל אנו המאמינים יודעים שיש לבן אדם בחירה לבחור בין טוב ורע, והוא עושה זאת על אחריותו בלבד, אז יש להעמיק יותר כדי להבן את ההבדלים בין שני מעשיות הללו?

הפחד יצחק (ראש השנה מאמר ח') שואל ללשונו של "אמת" בתוך הי"ג מידות שעניינו כל כולו תשובה, ומסביר בדרכו המיוחדת שאמת מתגברת על מימד הזמן - היה, הווה ויהיה. וכן תשובה, היות שהקב"ה הבטיח שבעתיד כל אחד יכול לחזור בתשובה, אז זה מחייב שיהיה אפשר לקבל אותנו בתשובה גם עכשיו. רואים בזה שאין תשובה לחצאין או במאמץ חלקי. כדי לזכות בתשובה יש צורך במאה אחוזים - עבר, הווה עתיד.

ראיתי בגמרא בסנהדרין (ג.) ש"יושבי קרנות" כשרים לדון, ורש"י מפרש (ד"ה גזירה משום יושבי קרנות) "תגרין (סוחרים) שאין בקיאים בטיב דינין". ובמילים אחרות, מי שלא מומחה להלכה, שלא מילא את כריסו בהלכות נקרא יושב קרנות, ביטוי שאינו מחמיא בהחלט, אבל עדיין כשר לדון דין תורה!! ומי פסול לדון דין תורה? המשנה אומרת (סנהדרין כ"ד:) "ואלו הן הפסולין: המשחק בקוביא והמלווה בריבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית וכו' אומר רבי יהודה, אימתי, בזמן שאין להן אומנות אלא הוא ומסביר רש"י (ד"ה שאין לו) "דהואיל ואין עסוקין ביישובו של עולם אינן בקיאין בטיב דינין ומשא ומתן ואינן יראי חטא". וראה זה פלא, מי שלא לומד אבל עוסק במסחר כשר לדון לעומת מי שאולי יודע את הלכות הרבה מעל ומעבר לסוחר הממוצע, אבל כושר שיפוטו מעוות ואינו ירא חטא.

וא"כ נוכל אולי במהלך זה להסביר את ההבדלים בין שני המקרים. רבי אלעזר בן דורדיא, על אף שהיה בעל תאוות גדול, לא כתוב שגנב או ליסתם את הבריות, היה מוכן לעבוד קשה ולהתאמץ לממן תענוגותיו. כשהוא שמע מה ששמע מהזונה, מייד הלך לבדוק אם יש במי לתלות את האשם, שקל שיקולים, חשב בצורה בריאה, והגיע למסקנה שאין במי לתלות את בו. לעומת זאת, אחר גדל בחממה, אבא אשם, אמא אשמה, יש במי לתלות את הכל - כולם אשמים חוץ ממנו. הוא ברח מלקבל אחריות על עצמו ולכן שיקול דעתו הייתה מעוות. מגיעה בת קול משמים ובמקום להשפיע לטוב, סיפק לו שוב תירוץ - עכשיו אפשר לתלות את האשמה בהקב"ה, והתפקר לגמרי.

בואו נתפלל השנה ששיקולינו יהיו הנכונים, ולא משנה מה קורה לנו, מה מיועד לנו, נדע שהכל מהקב"ה אבינו בשמים והכל לטובתינו, ונזכה לתשובה שלמה ואמיתית לפני אבינו שבשמים.

גמר חתימה טובה,
מרדכי

הכח של ראש השנה, תשע"ד

כידוע, עיקר העבודה בראש השנה היא להמליך את הקב"ה עלינו. ראש השנה הוא יום הדין, שבו אנו באים לפניו בבחינת מלך, ואין ביטוי יותר גדול ליחס בין מולך ונמלך ממה שיש בכח של המלך לדון את אלו הכפופים אליו.

וא"כ, האם לא היה יותר ראוי שיהיה ראש השנה כל יום ויום? כל פעם שאנו מברכים, "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם וכו', יש בזה המלכת הקב"ה. כל תפילה - אתה גיבור, מלך אוהב צדקה ומשפט, וכן בברכת המזון ועוד ועוד, כל אלו הם המלכת הקב"ה, אבל איננו עומדים לדין, ואין בהם כדין ראש השנה.

וראיתי ב"משנת רבי אהרן" מר' אהרון קוטלר זצ"ל (חלק ב' במאמר "התחזקות לאלול" עמ' י"א) שמביא את המדרש "לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן" שאינם טרודים ומודאגים בעניניהם, כי לעסק התורה צריך מנוחת הנפש. ולכארה יש סתירה מהגמ' ביומא "מפני מה לא ירד להם מן לישראל פעם אחת בשנה?" והגמ' מתרצת, "כדי שיכוונו את לבם לשמים" ומשמע שיש לעודד את הביטחון בהקב"ה. אז ככל שמגבירים את הצורך בביטחון, מגבירים את הטרדה, וככל שמקטינים את הטרדה בפרנסה, גם מקטינים את הביטחון, וצ"ע? וכותב ר' אהרן שאכן הניסיון מצד זה (ביטחון) הוא פחות מהניסיון האחר של שביעה והתנשאות, דהיינו יש חשש יותר גדול אם היה מקבל פעם בשנה מקסימום צרכיו, הוא כבר יתחיל להאמין שזה מכח עצמו ובזכות עצמו.

וא"כ אולי ניתן לומר אותו דבר בעניין שבאים לפני מלך כל יום לדין, יש חשש שיכהה חושיו ויתחיל לראות כל דבר שקורה לו כאילו זה תלוי בו. ולכן, כל השנה עבודתינו היא להמליך את הקב"ה עלינו ללא שניכנס לדין לפניו, אבל בראש השנה יש דין שבו ייקבע לנו לכל השנה.
וצ"ע והרחבה בשנה הבאה בעזרת ה'.

כתיבה וחתימה טובה,
מרדכי אדלר