"ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה (בראשית כג, א) ורש"י אומר, "לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו, בת מאה כבת עשרים לחטא, מה בת עשרים לא חטאה, שהרי אינה בת עונשין, אף בת מאה בלא חטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי". וברש"י ד"ה שני חיי שרה: "כלן שוין לטובה." ועי' בשפתי חכמים שמה שהפריע לרש"י היא ה"שנה" האמצעית בעיקר שגם בבראשית פרק ה' כשמנו שנות חיי הדורות מאדם עד נח, וכן בנח פרק י"א שמנו משם עד תרח אבי אברהם הפרידו עם המילה שנה בין המאות לעשרות ואחדות, אבל לא מצאנו שהפרידו בין העשרות לבין האחדות.
ולכארה קשה כמה דברים:
א. אם רק שנה אחת מיותרת איך דורשים שתי דרשות?
ב. בת עשרים נדרש לשני הכיוונים, פעם כהמשפיע (בת מאה כבת עשרים לחטא) ופעם כהמושפע (בת עשרים כבת שבע)?
ג. הדרשה שנדרשת היה יותר מתאים אם סדר הפסוק היה שבע שנים ועשרים שנה ומאה שנים, שראוי להזכיר את המשפיע קודם ואח"כ המושפע?
ד. עד עכשיו בתורה נאמרה "ויהיו ימי......", וכאן אנו מוצאים לפעם הראשונה, "ויהיו חיי" ולבסוף, "שני חיי שרה" ולא "ימי חיי שרה", עם הדגש על שנים ולא על ימים?
ה. יש גם ייתור מסויים שגם שלאחר שרש"י מסביר ש"שני חיי שרה" בא לכלול את כל השנים לטובה, עדיין היה אפשר להשיג זו על ידי כתיבת מייד בתחילת הפסוק, "ויהיו שני חיי שרה וכו'" ובלי לכתוב בסוף שוב "שני חיי שרה"?
כדי להבין את העניין מהראוי להניח קודם הקדמה קצרה. יש להבדיל בין יום לשנה ולא רק בשוני ביניהם במדידת הזמן. אלא שכל יום מורכב גם מיום וגם לילה, ובכל זאת מתייחסים לשניהם ביחד כיום אחד. וזאת למה, כיון שבזמן האור מוטל על האדם לבצע את עסקיו ולנצל את זמנו כדי להתקדם, ולאחר מכן מגיע הלילה איפה שיכול לנוח מעיסוקיו. אולם אצל יהודים שהלילה בא לפני היום, יש הסתכלות הפוכה. הלילה באה כדי להכין את האדם ליום שבא אחריו. ויש הבדל עצום בין שתי הגישות. כי אצל הגויים הם עובדים עד שאין להם כח, וממילא אז צריכים להתאושש, כשההתאוששות אינה חלק מהעבודה שלהם. לעומת זאת אצל היהודים גם המנוחה, גם ההכנה הן חלק מעבודת היהודי, ולכן הלילה באה לפני היום.
אם כן, יש הבדל בין יום לשנה שכל יום מורכב מהזמנים היותר מועילים והפחות מועילים, ולא מתייחסים לסך של היום. לעומת זאת השנה היא הסך של כל המעשים הטובים והרעים שאדם עשה במשך הזמן המוגדר, את הכיוון שבו צועד והדרגה שמשיג. לכן ישנה אפשרות לדון אדם בסוף השנה ולא על כל יום ויום. אברהם אבינו ושרה אמנו היו היהודים הראשונים ועד עכשיו כל אלו שחיו לא הייתה כל אפשרות לקרוא לזמן חייהם "שנים" מבחינת הצטברות של כל המעשים, אלא כל השנים שהם חיו היו רק בגדר ימים.
אז יש כאן חידוש על חיי שרה שאצלה לא רק כל הימים הצטברו לשנה אלא כל השנים שלה הצטברו לחיים מושלמים, ולכן הפסוק פותח "ויהיו חיי שרה" שהיו חיים שלמים ומושלמים, מבחינת רוחניות (חטא) ומבחינת גשמיות (יופי) ששניהם נוצלו להתקדמות לעבודת ה' בדיוק כמו שיהודי מנצל את הלילה עבור היום. ובאמת יש לדרוש כמו שרש"י דורש, אבל סוף הפסוק מה שרש"י אומר בא לכוללם יחד, הכוונה היא לדרוש לשני הכיוונים. בת מאה כבת עשרים כבת שבע ליופי ובת שבע כבת עשרים כבת מאה לחטא. שהיופי בגיל מאה היה מושלם כמו היופי בגיל שבע, ולהיפך שבגיל שבע התשוקה לחטא הייתה אצל זקנה בת מאה.
ובזה אפשר להבין את דברי המדרש, "רבי עקיבא היה יושב ודורש והצבור מתנמנם בקש לעוררן אמר מה ראתה אסתר שתמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה אלא תבא אסתר שהיתה בת בתה של שרה שחיתה ק' וכ' וז' ותמלוך על ק' וכ' וז' מדינות", וברור שיש כאן יותר מקשר מספרי? וגם לא ברור למה כתוב "מה ראתה" ולא "במה זכתה". ועי' באש דת (שממנו הושפעתי – אבל יש הבדלים) שיש כאן עניין של מלכות, וחיי היהודי דומה למלכות. מלכות אינה עשייה או חדלות, אלא שזה מצב – סטאטוס. מי שהוא מלך נוהג כמלך כל הזמן אפילו בחדרי חדרים, אפילו בחופש, וליתר דיוק אין חופש מלהיות מלך. וזה חיי יהודי הנלמד מהאבות. יש שלמות טוטאלית, ולא ימים שיש ככה ויש ככה. ולכן מה ראתה אסתר שהיא ראתה איך יהודי מתנהג, מה נדרש ממנו.
ולכן רבי עקיבא כשהוא ראה שהתלמידים בבית המדרש מנמנמים בא אליהם בטענה והזכיר להם שיהודים הם לא כמו הגויים. יהודי שמנמם בבית המדרש סימן שהוא לא ישן מספיק בלילה הקודם כדי להיות ערני בבית המדרש, אלא שנהג מנהג הגויים, כאילו השינה באה להפיג את העייפות. ואם כן, לעולם לא יהיו לו שנים כמו אצל שרה, ואת זה אסתר ראתה.
וכן מבואר בזה הגמרא בסנהדרין (ע"א), "הישן בבית המדרש תורתו נעשית לו קרעים קרעים". ולכארה משמע שזה יותר גרוע ממה שלא היה בא בכלל!! הבית מדרש אינו מקום מפלט שבו הולכים להשיג עניינים שאין ביניהם לעבודת ה' ולא כלום. כי אם כן, מה נורא אם אחד נרדם בבית המדרש? אלא שהנוכחות בבית המדרש צריך להיות לאחר שאדם עשה את הכל כדי שיוכל להיות פנוי אך ורק ללימוד תורה כי אם לא, היה עדיף אפילו לא להגיע.
וב"ה שזכינו בימינו לישיבות וכוללים שבהם בחורים ואברכים יושבים ולומדים בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאודם, והלוואי שנזכה לעוד ועוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה