מלחמה עבור שלום, פנחס, תשע"ג

בעברי על פרשת השבוע, שני פתגמים צצו במחשבתי. הראשון מראש ממשלת אנגליה ווינסטון צ'רצ'יל,

"יבוא יום ויצטרכו לבחור בין בושה למלחמה. יבחרו בבושה ולבסוף גם יקבלו מלחמה".

והשני מנאום ההכתרה של ג'ון פ. קנדי,

"שתדע כל אומה, בין אם היא בעדינו או נגדינו, כי נשלם כל מחיר, נשא בכל נטל, נעמוד בכל קושי, נתמוך בכל ידיד, נתנגד לכל אויב, כדי להבטיח את ההישרדות וההצלחה של חירות."

יש להתרשם פחות ממעשה הגבורה של פנחס שהיה מוכן להילחם, ואפילו למות עבור הערכים הכה חשובים לעם ישראל ועם התורה, אלא שיש להתפעל בעיקר מהשכר שקיבל מאת הקב"ה, "ונתתי לו את בריתי שלום". ורואים מזה ברור שרק בעמידה איתנה על העקרונות אפשר להשיג שלום.

ויש גם את הצד השני של המטבע. אומר המשך חכמה על הפסוק, "וידבר משה ואלעזר הכוהן אותם בערבות מואב" (במדבר, כ"ו, ג') ועי' ברש"י שם "אותם" – "עמם". ולכארה לא ברור מה כוונת הפסוק בזה כי בוודאי דברו עם בני ישראל, אלא עם מי? ומסביר שבמניין הראשון של עם ישראל בפרשת במדבר (א', ד') משה העביר את הציווי למנות את עם ישראל לנשיאים שימנו עמו. אבל כעת, לאחר שאחד מהנשיאים חטא ועל ידו נהרגו 24,000 מבני ישראל, השאירו את כל הנשיאים מחוץ לספירה, ולכן הפסוק מדגיש שמשה דבר "אותם" ישירות עם כלל ישראל ולא אל הנשיאים, עכת"ד.

ולכארה לא ברור הקשר בין עבירה של אחד מהנשיאים לאי ספירת עם ישראל על ידי שאר הנשיאים? אלא שספירת עם ואומה היא מסממני האחדות והשלום והחשיבות של אזרחי האומה. בדיקטטורות, אין ספירת מלאי כי אין ערך לתושב או לאזרח. שלום ואחדות יכולים להיות רק כשלכולם יש מטרות, יעדים וערכים משותפים שכולם יחד פועלים להשיג.

כשנשיא שמעון פגע בערכים הללו, הוא לא רק פגע בעצמו אלא פגע בכל המרקם הרוחני של עם ישראל. הוא פגע בשלום!! והיה מוטל על שאר הנשיאים, המנהיגים, הראשונים שבעם לעקור קלון זה מהשורש. והם בחרו בבושה, בדרך המזוייפת של שלום, ואולי אם הם היו יותר תקיפים, אם לא הייתה הסכמה שבשתיקה למעשה הנלוז של נשיא שמעון, היה אפילו שייך להציל את חייו.

ממילא אנשים הללו לא יוכלו אחר כך להשתתף במעשה ספירת העם, מה שמסמל את השלום האמיתי, ואדרבא, פנחס במעשיו כן זכה לבריתי שלום.

בברכת ערב שבת שלום לכל עם ישראל

מרדכי אדלר.

השיעור קומה שלנו בהבנת העולם מסביבינו - בלק, תשע"ג

מזל טוב לבבי לידידי ושאר בשרי ר' יהודה טרייטל סאמט, רעייתו וכל משפחתו שליט"א לרגל נשואי בנם/אחיהם עב"ג! שהפצת ולימוד דבר תורה זה יהיו לזכות הזוג הצעיר בבניית ביתם לתפארת כלל ישראל!

ויש לשאול בכלל מדוע נקראה פרשה זו "בלק" ולא "בלעם"? השחקן הראשי בפרשתנו הוא בלעם! כל המו"מ הוא בינו לבין ה', וגם השחקן המשני, האתון ופיו השייכים לבלעם תופסים מקום יותר מכובד מברק? ועל זה יש להוסיף שבכלל לא ברור כל האריכות כאן בתורה עם בלעם כמה שהקב"ה טרח למנוע ממנו לקלל את עם ישראל. האם לא הובטח כבר לאברהם אבינו "ומקללך אאור"? לא יותר קל שבלעם יוציא כמה קללות עסיסיות, ושהקב"ה ידאג שהם לא יחולו, או בכל צורה אחרת?

יש משל על אתיאסט שעלה למטוס וישב ליד ילדה קטנה. לאחר ההמראה הוא פנה אליה ובקש לדבר על קיומו או אי קיומו של אלוקים? הילדה חשבה לכמה שניות, ואז אמרה, "מסכימה אבל קודם תענה למה יש שוני בצרכים של צבי, סוס ופרה, כשבפרה מדובר בגושים גדולים ונוזליים, בסוס פחות גדול ופחות נוזלי, ובצבי ממש קטן אבל מוצק"? כמובן האתיאסט אמר שאין לו מושג, אז הילדה הטיחה בו, "אם אין לך מושג קלוש בדברים כה שפלים, איך אתה רואה את עצמך מוסמך לדון בדברים נשגבים כמו אלוקים"?

וכעין זה מסביר השיעורי דעת (המהרי"ל בלוך מטעלז זצוק"ל) במאמרו "שיעור קומה" שאין כאן שאלה כלל כי דברים הללו הם נשגבים, בלתי מובנים כלל, לעומת אצל "דורות הראשונים" שהיו פשוטים וידועים ללא שום חדוש. ואין זאת אלא מפני שאנו חיים את חיינו בעולם התחתון והשפל, "השעור –קומה" שלנו קטן והוא מכיל בקרבו רק את הטבע הגס והפשוט, והננו יודעים להשתמש רק בדברים אלו שאנו רואים בעינינו, והנמצאים פה בעולם המעשי.

וזהו מה שאמרו חז"ל, (חגיגה י"ב) "אדם הראשון מן הארץ עד לרקיע וכו' וכיון שסרח הניח הקב"ה ידיו עליו ומיעטו" ושם להלן: "אמר רב יהודה אמר רב, אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו וכו', וכיון שסרח הניח הקב"ה ידו עליו ומיעטו". והיינו, כי מתחלה היה האדם מכיל את כל גובה ורוחב הבריאה וכל עניניו וב"שעור קומה" שלו הגיע אל העולמות הכי גבוהים, עד לרקיע.

אנו מתפלאים כשזורעים גרעין באדמה והוא אינו גודל וצומח, במקום שיהיה להיפך, שעלינו להתפלא מצמיחת גרעין לחיטה ומזון. וכן לשאול שאלה "מה זו קללה ומה היא מועילה" אינה אלא שאין לנו מושג בדברים הללו כלל, ואדרבה, ברק ידע והבין מצויין מה הוא עושה ולכן על שמו נקראה הפרשה. וזה הרעיון המכונה אצל הרב דסלר זצ"ל כ"נקודת הבחירה" וככל שנעלה אותה, נשיג טוב יותר את כל נפלאות העולם.

מה רבו מעשיך ה'!!

(רק נוסיף במאמר מוסגר שהעניינים הם כאלו גבוהים שהיה צורך להקב"ה לברוא פי האתון בבין השמשות לצורך מניעת הקללה של בלעם.) 

ערב שבת שלום ומבורך,

מרדכי אדלר

ביצור עולם הישיבות יהדוף את הרדיפה - חקת, תשע"ג

"אמר ריש לקיש, מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באהל" (מסכת ברכות ס"ג, ב') ויש לשאול מדוע דווקא כאן בפרשתינו בחרה התורה לדרוש דרשה זו, כשהיא מתאימה לכל מיני מקומות אחרים?

הרמח"ל באוצרות הרמח"ל אגרת כ"ה, עמ' שמ"ט מפרט בתשובתו על עניין גזירת שריפת ספרי תורה באיטליה ר"ל, שכשיש קטרוג גדול למטה (אצלינו), כביכול השכינה לעילא מוסרת את עצמה לשריפה. אבל צריך התעוררות מלמטה, וזה עניין שריפת פרה האדומה. וזה לשונו, "וכיון שחרב הבית ואין פרה, הוצרכה התורה עצמה בעה״ר לימסר כך לשריפה בעבור ישראל וכו' אבל בהתגבר הקטרוגים ח״ו - צריך תיקון אחר".

אבל הדרך העיקרית למנוע התגברות הקטרוגים היא שישראל ימיתו עצמם על דברי תורה, ולכן דווקא בפרשת פרה האדומה נאמר ״זאת התורה אדם כי ימות באהל״ כי זה התרופה העיקרית שלא יהיה צורך באפר ושריפה למטה.

והרמח"ל מסיים "והאמת, כי במקומות האלה היו קטרוגי התורה יותר, כי יותר לא המיתו עצמם והלכו אחרי הנאות העולם. כי כן בכל איטליא."

ודבריו עמוקים מאד. שהטענה העיקרית אינה על מי שלא לומד בכלל, אלא על מי שנמנה בין לומדי התורה ואינו ממית את עצמו עליה. כולם יודעים לצעוק "חדש אסור מן התורה" בנוגע לכל מיני יוזמות העולות לשלב חרדים באקדמיה ופרנסה, שאין זה אלא שקר ורמאות ועצת היצר הרע. בווילנא של פעם היו בתי כנסיות של בעלי בתים. כל ילד כשהגיע זמנו שראו שאינו מתאים להימנות בין לומדי תורה, היה מצטרף לבית כנסת של אומנות מסויימת, ושם היה מתפלל, לומד, משתתף בשיעורים ולומד אומנות. טול קורה מבין עיניהם!! ה"חדש" הוא כשראשי ישיבות וכוללים מחזיקים במוסדותיהם בחורים ואברכים שאינם לומדים כלל ואינם מעוניינים ללמוד, ובוודאי אינם ממיתים את עצמם באוהלה של תורה. תעשייה שלימה של "ישיבות לנושרים" הוקמה בעשור האחרון, לתפארת העומדים בראשה, ולא לתפארת כלל ישראל.

ואם יש קיטרוג עכשיו, שרודפים את עולם הישיבות, אולי הגיע הזמן ליישם את עצת הרמח"ל, שהגדרת "בחור ישיבה" תהיה אך ורק מי שממית את עצמו באהלה של תורה?

ערב שבת שלום,

מרדכי אדלר

על הפגנות להיות ממוקדות, קרח, תשע"ג

פרשת קרח!! האם יש צורך לומר יותר????

ובכל זאת..............

(במדבר ט"ז, כ"א): "הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אתם כרגע. (כ"ב): ויפלו על פניהם ויאמרו וכו', האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף". ובפרק י"ז,  י', "הרמו מתוך העדה הזאת ואכלה אתם כרגע ויפלו על פניהם".

ולכארה בולטת שתי שאלות שלא מצאתי מי שישאל אותן. א. מה הבדל הלשון בין "הבדלו" ל"הרמו"? וב. למה "ויפלו על פניהם" בפעם הראשונה היא תחילה של פסוק חדש, ובפעם השנייה סיומו של הפסוק הראשון?

ויש לומר שיש כאן הבדל בגישה של משה רבינו מנהיג הדור לעם ישראל בפעם הראשונה לשנייה. בפעם הראשונה באו קרח ומאתיים חמישים אנשים איתו עם טענה למשה ואהרון. טענה צודקת? כנראה שלא, אפילו שהמפרשים מסבירים שלעתיד לבוא כל עם ישראל יהיו כהנים והטעות הייתה בעיתוי, אבל לצורך העניין גם אם נאמר שהם לא בסדר ולא צודקים בבקשותיהם, יש להם בעיה מוגדרת, בעיה עם פיתרון לצידה. משה עונה ומסביר להם ומנהל מו"מ איתם. אז בא הקב"ה ואומר "הבדלו", אתם לצד אחד והם לצד שני, ורק אז אכלה אותם. ומשה ואהרן נופלים על פניהם כדי להתחנן להקב"ה שגם אם יש על מה להיבדל, אין זה אומר שיש צורך בכלייה של עם ישראל.

לעומת זאת, בפעם השנייה עם ישראל באו והתלוננו, "למה המיתם"? צעקות שאגות, הפגנות, לא דיבורים, לא מו"מ, בלי מטרה ברורה ובלי פיתרון לבעיה. אין כאן בקשה והעלאת פיתרון כמו שהיה אצל קרח שרצה משהו מוגדר וספיציפי. במצב כזה אין שני צדדים כאן ואין כאן שיוויון, אלא "הרמו" מתוך העדה, וכאן משה כבר לא מתפלל עבורם אלא "ויפלו על פניהם" מגודל האסון העומד ליארע לישראל.

ויכוחים תמיד היו ותמיד יהיו בעם ישראל, אבל חשוב, כמה שחשוב כשצד אחד בא בטענות ומוכן לדבר שחלילה וחס אין לדחותו ולהפגין שרירים נגדו, אלא לענות ולהסביר ולפייס בדרכי נעם, וזו כל עוד שיש לו טענות ומטרות ברורות. אולם אם מי שבא ומפגין מבלי להסביר מה מטרתו, ומה הפיתרונות לבעיות הקיימות ושכולם מודים שלא חסר בעיות, על זה כבר אין מקום לניהול מו"מ ולנסות לפייס.

כל קשר בין דברים הללו לענייני דיומא, הקורא עושה על דעתו ואחריותו הבלעדית.

לעילוי נשמת ר' שמואל יהושע בן ר' יהודה.
 
בברכת ערב שבת שלום!
מרדכי אדלר