גם אבותינו השתדלו בפרנסה

א"ר אילעא: באושא התקינו, המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. תניא נמי הכי: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות; ומעשה באחד שבקש לבזבז יותר מחומש ולא הניח לו חבירו, ומנו? רבי ישבב, ואמרי לה רבי ישבב, ולא הניחו חבירו, ומנו? רבי עקיבא. אמר רב נחמן, ואיתימא רב אחא בר יעקב: מאי קרא? "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך". והא לא דמי עישורא בתרא לעישורא קמא! אמר רב אשי: אעשרנו לבתרא כי קמא.

ואומר רש"י על אתר ד"ה המבזבז, "המבזבז לעניים אל תבזבז יותר מחומש. והכלי חמדה שואל לכארה מה רש"י בא להוסיף כאן? והשיטה מקובצת מביא מהדורא קמא של רש"י שהיה כתוב "המבזבז להקדש". וע"פ זה הוא מסביר שיש מחלוקת האם הדין של המבזבז מדובר רק לגבי עניים (בין אדם לחבירו) או בכל המצוות (גם בין אדם למקום), וכפי שמשמע מהרמב"ם (ערכין וחרמין פ"ח ,י"ג) "אלא כל המפזר ממונו במצוות אל יפזר יותר מחומש", שמדייק לכל המצוות ולאו דווקא רק בצדקה (וזו למה שהרמב"ם מביא את הדין בערכין ולא במתנת עניים, והבן). ויש לומר שבמהדורה קמא רש"י סבר דווקא להקדש לא לבזבז יותר מחומש כיון שמדובר בבין אדם למקום, אבל לעניים כן אפשר יותר מחומש, ובמהדורה לפנינו הביא לעניים שגם על מצוות בין אדם לחבירו אין לבזבז יותר מחומש.

והכלי חמדה מאריך מאד וע"ש ותרווה נחת שלכארה קשה מה ההבדל בין צדקה/עניים לשאר המצוות? והכלי חמדה מסביר שיש הלכה שמוטל על יהודי למסור את נפשו כדי לא לעבור על עבודה זרה ולומדים את זה מהפסוק (בכל נפשך).לעומת זאת, את ההלכה שאין אדם מציל את חייו עם חייו של חבירו לומדים מסברה "מה חזית דדמך סמיק טפי" – מי אומר שדמך יותר חשוב מדמו של השני? מכאן, שאדם יכול להציל את חייו עם ממונו של חבירו כי בוודאי חייו שווים יותר ממונו של חבירו. לפי זה ממשיך הכלי חמדה, יש סברה פשוטה שאין לבזבז יותר מחומש בפיזור לצדקה מדין מה חזית! מה פתאום למסור ממונך לחבירך כדי שיהיה לו ממון ולא יהיה לך. לכן רש"י אומר שלא רק בהקדש (לגבוה) אין לבזבז יותר מחומש אלא אף לעניים וזה מדין מה חזית.

אבל לכארה ישנה שאלה אחרת שאפשר לשאול וזו למה בכלל מביא הגמרא את הפסוק בפרשתינו לגבי יעקב כשאפשר להביא את הפסוק לגבי עצם הדין של מעשר בדברים, "עשר תעשר את כל תבואת זרעך"? ולמה מיעקב יותר ניתן ללמוד את הדין של חומש מאצל הדין של מעשר עצמו? ואין לומר שאם משם הייתי לומד שזה חובה וכאן זה נדבה, שאם כן היה יכול לכתוב "חמש את כל תבואת זרעיך" ומה שכתוב בלשון כפול משמע נדבה. וכן משמע מהסוגיה אצלינו ששואל שלאחר המעשר הראשון, המעשר השני הוי פחות (9/10), ומתרצת "אעשרנו לבתרא כי קמא" וזה יותר מתאים  לדרוש ולנדבה מעצם הדין?

שאלה נוספת היא עצם הנדר שיעקב נודר כאן, שהקב"ה הבטיח ליעקב בחלום את כל ההבטחות, ואז בבוקר כשיעקב קם הוא נודר ש"אם ה' יהיה עמדי" כאילו יש לו ספק אם ה' יקיים את הבטחתו או לא, ודבר זה הוא פלא?

ועוד, למה יש את הלשון המיותר, "ושבתי בשלום אל בית אבי" ולא "אל אבי"?

ואולי ניתן לומר על פי מה שראיתי בשם ר' זושא מאניפולי שמסביר את הרש"י על הפסוק (בראשית כ"ו, י"ב) "ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו יהוה", ורש"י שם מפרש למעשרות היה. ומאיפה ידוע לרש"י שמאה חלקים הללו היו מעשר אלא שכתוב "ויברכהו ה'" ובזהר כתוב שאין ברכה של הקב"ה פחות מאלף כמו שכתוב, "ה' אלקי אבותכם יסף עליכם ככם אלף פעמים" ומוכח שהמאה שערים הם המעשר של כל האלף. ומובא בשם ר' יצחק מווארקי שהברכה אצל יצחק היה מיוחד כי כתוב "ויזרע יצחק" שיצחק טרח והקב"ה יכל להחיל את הברכה על מה שיצחק טרח. וידוע שכל העולם הזה והתנהלות של הקב"ה הוא בדרך הצמצום, שהקב"ה מנהל את העולם כאילו אנו טורחים ועושים ומגיעים לידי תוצאה. ורק כשאין ברירה, הקב"ה מנהל את העולם בדרך ניסי ולא דרך הצמצום, וזה מה שאנו קוראים כביכול ניסים.

אם כן אולי אפשר לומר בענינינו שהקב"ה הבטיח ליעקב להיות איתו לאורך כל הדרך עם הבטחות מפליגות, אבל יעקב הבין שכל זה יהיה בדרך ניסי ולא כתוצאה מהטירחה שלו וההשתדלות שלו. כשאדם נותן צדקה מכספים שלא טרח בשבילם אין כאן כל חידוש או מעשה ראוי להערכה. רק כשאדם מרגיש שדבר שייך לו, ועדיין הוא מוכן להיפרד ממנו כדי לעבוד את ה', יש מושא ראוי לשבח. אז יעקב מתפלל שכל ההתנהלות של הקב"ה יהיה כ"בית אבי", שאטרח ואשתדל ואזיע כדרך העולם ועדיין אני אהיה בהבנה ששום דבר אינו שלי ואינו בזכותי, שהכל מה', ואשמח ליתן מעשרות בדיוק אם לא הייתי טורח כלל. זו תפילה של צדיק, לא רק לקבל מאת ה' אלא גם להבין שכל השתדלותו וטירחתו אינו פועל כי הוא זה, והכל התנהלות ניסית ורק יש כאן התנהגות של צמצום.

ולכן, דווקא מכאן לומדים את הדין של חומש. רק מישהו שמרגיש כנ"ל, ששום דבר אינו שלו ראוי גם ליתן חומש מנכסיו לצדקה. בפרשה של מעשרות מדובר בכל אחד ואחד שטורח וחושב שנכסיו הם תוצאה של השתדלותו כפי שכתוב "את כל תבואת זרעיך", מה שטרחת וזרעת. מאחד כזה על אף דרגתו, אין הוא ראוי ליתן חומש. אבל אחד שמבין שהכל מהקב"ה וכל טירחתו אינה אלא כדי כביכול להקל על הקב"ה, הוא הראוי ליתן חומש.

כמה חשוב אף בעיני אבותינו הקדושים את העניין של השתדלות בפרנסה, ולא  להיות מהסומכין על הנס, וראוי לדייק ולהביא את הלשון המדוייק של ר' יצחק מווארקי, "שהקב"ה הביע את תודתו.... כי אם לא היה זורע ----- היה צריך לשדר מערכות הטבע כדי לברכו".