מתי כבר תיפסק מלכותה של תורה? ויחי, תשע"ג

האם אתם כמוני, תוהים ומתפלאים מרמת ועומק המעורבות והשפעת גדולי ישראל על חיינו? אולי אני שגדלתי בארה"ב יותר רגיש לנושא, אבל עדיין חרוט בזכרוני ההיתקלות הראשונית שלי עם התופעה. הייתי אברך צעיר בכולל אור יצחק ביהוד והחברותא שלי, חוזר בתשובה או מתחזק איחר בקר אחד. בהגיעו לא היסס לומר לי שאיחורו נגרם עקב כניסתו להתייעץ עם הרה"ג ר' חיים קנייבסקי שליט"א על השם הראוי לקרוא לבנו שנולד בשעטו"מ. באותו רגע הרגשתי חילוני לעומתו. בני הבכור שנולד חודש או חודשיים קודם נקרא על שם הסבים שלו לאחר התייעצותי עם אשתי שתחי'. לא התייעצתי עם גדול בישראל על דבר כזה גורלי כמו קריאת שם לבני! האם זה לא סוג של כפירה? חברי הטוב עם רקעו כל כך מודע לחשיבות העניין, ולי לא היה אפילו שמץ של הרהור שיש צורך לפנות לכל גורם אחר! כתלמיד בישיבות ליטאיות קלאסיות נתקפתי מייד בנקיפות מצפון על הגאווה שהשטלתה עליי.

לא מזמן נסעתי לארה"ב וזכיתי לראות מגדלים בערים הגדולות עם מודעות לאורכם של שחקן הוליווד זה או אחר, שחקן בייסבול ושל נשיאה של ארצות הברית – מר ברק חוסיין אובמה. סע בבני ברק ותזכה לראות מודעות שתי קומות עם דיוקנו של הרה"ג ר' חיים או הרה"ג ר' אי"ל שטינמן שליט"א עם תרנגולת או תינוק הקוראות לך לתרום לצדקה זו או אחרת! מי רואה אותם תלויים ואינו תולה עצמו? סליחה, מי רואה אותם תורמים ואינו תורם? ויכוחים קלאסיים הנשמעים בציבור היום הם, האם קנית דירה אצל דיין פלוני או רב אלמוני? אין משמעות כלל למי  הקבלן! לקרנות הון אין סיכוי לגייס גרוש בציבור החרדי בלי הסכמת בית דין. וזה עוד לפני שהזכרנו הנשיאויות במוסדות החינוך, המעורבות בפוליטיקה, כשרויות, ועוד היד נטויה וקצר הגליון מלהכיל. רב או ת"ח נכנס לאולם שמחות ושרים לו לא פחות מ"ימים על ימי מלך" שפסוק זה בא מיד אחרי (תהילים ס"א, ו') "כי אתה אלהים שמעת לנדרי נתת ירשת יראי שמך וכפי שמסביר המלבים, "אחר שנתת לי המלוכה שהבטחתני שיהיה ירושה לזרעי בעת שיהיו יראי שמך".

האם זו הפעם הראשונה שהייתה כזו תופעה רחבת מימדים? האם היא קיימת בכל דור ובכל מקום? האם היה דבר כזה בעבר? אז לכל הקוראים שעדיין נמצאים איתי, כדאי שתדעו שלתופעה הזו יש שם, "מלכות של תורה", דהיינו שילטון של גדולי ישראל על העם, וכמש"כ באבות (ו', א') כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה......ונותנת לו מלכות וממשלה". שמיעה בקול גדולי ישראל בנושאים שאינם הלכתיים גרידא מבטאים סוג של מלכות, וכפי שנראה, אין זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שהתייחסו לתלמידי חכמים כמלכים.

אומר הרמב"ן (בראשית מ"ט, י' באמצע דיבורו) על הפסוק "לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו: עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים" שהחשמונאים קבעו לעצמם מעמד מלכותי והם משבט לוי, כהנים גדולים, "וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז"ל [ב"ב ג:] כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא שנכרתו כלם בעון הזה ואף על פי שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים"[יוחנן כהן גדול בנו של שמעון שנעשה צדוקי בסוף ימיו] אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם והם הכריתום"

האם הדבר הזה אינו נפלא? משפחת החשמונאים, שהצילה את עם ישראל הגיעה למצב הזה של כריתת כל המשפחה? ועל מה? על שהם לקחו לעצמם מלוכה משבט יהודה? ומו"ר ר' יששכר מאיר זצ"ל בספרו שכר שכיר עה"ת (שיחה כ"ז) מדגיש בדברי הרמב"ן, "והסירו השבט והמחוקק לגמרי" ולכן מדה כנגד מידה הם נכרתו לגמרי. ואין לומר שמדובר שמדובר בנושאים תורניים גרידא אלא מדובר בהכנעת העם למרותם בכל הנושאים "לגמרי" וכמו למלך. אבל הוא שואל מה זה הדבר הנורא שהם עשו שעד כדי כך היה עליהם להגיע לידי כריתות?

והוא מסביר שלמלכות של תורה יש שני סייגים: א. מלכות לשעה, ב. לעורר ולחזק את העם לתורה, וע"ש בהרחבה. סייגים הללו מזינים אחד את השני וכרוכים יחד. כשהדור פרוץ, ישנה נפילה רוחנית גדולה ואין הנהגה, כמו בזמן היוונים, וכן בדומה למצב לאחר השואה, ומוטל על תלמידי חכמים להיכנס לעניינים, לתפוס את המושכות ואת הנהגת עם ישראל. על ידי שהם באים לעודד את התורה ולחזק את הרוחניות בעם, הם זוכים למלכות, ובמטרה שיכולו להמשיך לחזק את עם ואת התורה. אבל אז, יש להרפות, להעביר את המושכות חזרה אל העם, אל מלכות של העם, אל בית דוד.

והוא ממשיך, והסכת ושמע לדבריו הקדושים, "שבכל מקום יש אנשים יחידים וגדולים (אם לא תמיד גדולים בתורה, מכל מקום הם אנשי מעשה והם בעלי בתים גדולים), שמוסרים נפשם להיות מחזיקי תורה והם עמודי התווך של הציבור, וזה על ידי עבודת ה' שכל אחד אף שהוא בעצמו שפל מאד וכו' וכו'".

וע"ש בהמשך דבריו, ועל אף שלא זכיתי לרדת לסוף דעתו מתוך הספר, אולי זכרוני משמיעת השיחה מסייע לי להסביר את הקשר בין מלכות לשעה וכחה של תורה. הוא מסביר ע"פ המהר"ל שהכח של יון היה בחיצוניות, בהאדרת הגוף לעומת הכהן גדול שקדושתו וכח התורה שבו נסתרים ופנימיים. וזה נס של פך השמן עם חותמתו של כה"ג. ולכן היונים בקשו לכתוב את התורה על קרן של השור ולתרגמו, כדי להפוך תורתינו הקדושה לדבר חיצוני וגלוי. אבל כשלוקחים מלכות והנהגה המבוססת על כח התורה, "איז ניט שייך" שלא יהיו סממנים חיצוניים וגלויים למלכות שבו, ולכן אפשר להחזיק מלכות כזאת רק לשעה. ככל שאורכת המלכות של תורה יותר ויותר זמן, כך המלכות מקבלת יותר ביטוי חיצוני וגילוי הפוגעת בכוחה של התורה, עד שהיא ח"ו נעקרת ונכרתת לגמרי.

זכורני דברי ר' יששכר זצ"ל אלינו שתמיד דירבנו אותנו ללמוד בקיאות, עמוד ליום, מה פחות ומה יותר, והיה אומר, ומדובר לפני עשרים וחמש שנים, אם לא ילמדו בקיאות בישיבות כראוי, בסוף, לא ילמדו בעיון כלל. לכל פעולה יש תגובה, ואין חלל. ככל שמלכות של תורה מארכת את שילטונה, כך היא פוגעת בעצמה יותר ויותר.

אין לי כל ספק שאחרי השואה והחרבן היה צורך גדול בגדולי ישראל שייכנסו וייקבעו הסדרים ולהיות מעורבים בכל מיני תחומים. אבל היום, שבעים שנה אחריה, אולי הגיע הזמן להחזיר את המושכות לעם?

דע את זכויותיך – ויגש, תשע"ג

ערב שבת שלום לכל המנויים!

התחילו איתך? פגעו בך? נשלו אותך מזכויותיך הבסיסיות? מה התגובה הראויה ע"פ התורה? לשתוק? לוותר? להשלים? ואולי לקום ולהילחם בכל דרך אפשרית , ללא חת וללא פשרות?

"ויגש אליו יהודה" (בראשית מ"ד, י"ח) ואומר הבעל הטורים שבגימטריה שווה ל "זהו להלחם עם יוסף" (בדקתי וזה כמעט שווה – חסר 1), והאור החיים מעיר שממש בסוף הפרשה הקודמת יהודה היה די כנוע והסכים שכולם יהיו עבדים, אז מה קרה שעכשיו שכח וניגש למלחמה? והנני שואל כעין זה שלכאורה במפגש ההיסטורי בין יעקב לעשיו, ידוע שיעקב התכונן בשלוש דרכים – דורון, תפילה ומלחמה, אז מדוע יהודה עזב את מנהג אבותיו ורק התכונן למלחמה? האור החיים מקצר מאד בתשובתו (למטה הבאתי דבריו), אבל הלב אליהו בפרשת מקץ (מאמר השכל והחוש עמ' קס"א-קס"ג) מרחיב בשם חז"ל ומבלי להזכיר במפורש את האור החיים הקדוש.

מסביר הלב אליהו, שאה"נ האחים הודו עכשיו ש"האלקים מצא את עבדיך" וכמו שפירש רש"י שעכשיו כל השבטים הודו על חטא מכירת יוסף, וא"כ הבינו שעליהם להימכר לעבדים כמו שמכרו את יוסף, מידה כנגד מידה. אבל כשיוסף ענה שכולם יכולים לחזור לשלום לאביהם, ודווקא בנימין שלא השתתף כלל במכירת יוסף יישאר לעבד, אז הבינו שאין בין השתלשלות העניינים לחטאם ולא כלום. אז, אם מדובר ברשעותו מתוך בחירה החפשית של יוסף להתעלל בהם ולהציק אותם, אז קדימה, מלחמה עד הסוף.

ואולי בנימין נתפס על עוונם? ואולי בנימין עשה חטא אחר? ואולי הם נתפסים לכפרה על הדור? ואולי עדיף לוותר? ואולי ואולי ואולי?

אלא שרואים כאן יסוד עצום בדברי חז"ל איך על אדם להתנהג ולהגיב כשבא אחר ופוגע בו. אין כאן חשבונות של השתדלות, של שלום מדומה, לא כאן המקום להתייעצויות עם גדולים וחכמים ממנו ובודאי שלא שייך כאן עניינים של "פרומקייט". ברגע שהצד השני מתגלה במערומיו, אל תחפש את התשובה בתוך עצמך. אסור לך לוותר לרשעות, ועצם הרשעות נותן לך את העליונות המוסרית לעמוד על זכויותיך ובכל דרך ובכל מחיר.

אז יש כאן שני תנאים מצטברים: א. שאינך רואה בבירור מוחלט הקשר בין מעשיך לאירוע, ב. שיש כאן רשעות מצד השני. בהתחלה כשהיה ברור להם שמדובר על עונש "מאת ה'" וליוסף אין אינטרס בכל הסיפור, על אף שמדובר ביהודה והשבטים שיכלו לפרק את כל מצרים, הם נכנעו. אולם, כשראו שזה שעומד מולם אינם "צדיק", אז כבר אין מקום לניהול מו"מ, לחפש פשרות, לקבל מקום ה-83 ברשימה.

אבות המייסדים של ארה"ב אמרו Don't tread on me, אל תדרוך עלי. חזקת הכשרות מונחת בכיסך. על כל אחד להאמין בצדקתו ובשליטה על הנעשה לו כל עוד אינו יודע אחרת, וגם אם יודע אחרת שח"ו יש בידיו עבירות כאלו ואחרות, אין כל היתר לאף אחד אחר להציק לו, להעניש אותו או לגרום לו כל צער שהוא. ומי שלא עומד על זכויותיו, פושע לעצמו, למשפחתו ולעמו.

דבר תורה זה מוקדש לזכותו של בן-דוי, ארנולד (בומי) בן אהרון ורחל לזר, לוחם פארטיזן בסלובקיה ארנולד (בומי) לזר.

שבת שלום ומבורך לכל עם ישראל!!

מרדכי אדלר

לשון האור החיים הקדוש:
וז"ל, "עוד ירצה כי לא נגש יהודה לדבר אלא למה שאליו פי' למה שהבינו כי הגזירה לא מאת ה' באה כמו שפרשתי בפרשה הקודמת בפסוק "חלילה", וכיון שאין העניין בא אלא מיוסף ואליו הדברים מסורים לאשר יחפוץ עשות לזה ויגש".

ובפרשה הקודמת, "כי מקודם חשב כי מה' יצא הדבר כי מצא האלקים עונם, וכשראו שלא קבל יוסף אלא בנימין לבד אמר הרי זה לך לאות כי לא על עון נתפסו ומעתה עמד הדבר לצד בחירת הבחירי לזה ויגש אליו יהודה". 

חטא מכירת יוסף ממשיך להתגלגל בתוכינו!! פרשת מקץ, תשע"ג

כולנו מכירים את הפיוט ביום כיפור, והקינה בתשעה באב על עשרת הרוגי מלכות , שהריגתם זעזע לא רק את הארץ אלא אף שמים, עד שבאו מלאכי השרת לפני הקב"ה ובלשון הקינה:

שַׂרְפֵי מַעְלָה צָעֲקוּ בְמָרָה                                      זוּ תורָה וְזוּ שְׂכָרָהּ

עוטֶה כַּשַּׂלְמָה אורָה                                             אויֵב מְנָאֵץ שִׁמְךָ הַגָּדול וְהַנּורָא

וּמְחָרֵף וּמְגַדֵּף עַל דִּבְרֵי תורָה

עָנְתָה בַּת קול מִשָּׁמַיִם                                          אִם אֶשְׁמַע קול אַחֵר אֶהֱפךְ אֶת הָעולָם לְמַיִם

לְתהוּ וָבהוּ אָשִׁית הֲדומַיִם                                     גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי קַבְּלוּהָ מְשַׁעְשְׁעֵי דַת יומָיִם

ולכארה הקב"ה אינו עונה לטענת המלכים, והמפרשים מסבירים שבאמת הקב"ה התנהג כאן במידת הדין כפי שהתכוון לברוא את העולם לכתחילה מבלי התנהגות של רחמים, וא"כ צריך להבין את הקשר בין זה לבין עשרת הרוגי מלכות.

כידוע, כל סיפורו של עשרת הרוגי מלכות החל כשהמלך שאל לגבי מכירת יוסף, שטרם נענשו השבטים על מכירת יוסף, אבל העניין מתגלה במלוא עוצמתו כשמסתכלים לא בפרשת וישב איפה שקורה המכירה, אלא דווקא כאן בפרשתינו כשהשבטים נמצאים לפני יוסף, וקולטים שהם עומדים להיענש על חלקם במכירת יוסף.

ומהם דברי האחים? "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת" (בראשית מ"ב, כ"א). ועי' ברשר"ה שהלשון "אשם" מצביע על שממה חיצונית, כשעצם המעשה בסדר, ורק יש כאן עניין חיצוני שלא שמענו בקול התחנונים של אחינו. וכן מדייק הנצי"ב מלשון "אלינו" (כנראה במקום "עלינו") שדווקא אלינו שהקשחנו את לבבינו ולא אל שאר האחים שבדין פעלו, ומזה מוכיח שמדובר בשמעון ולוי.

אנו רואים מכאן, שהיה גם היעדר רחמים, וא"כ, מידה כנגד מידה, כדי לכפר על המעשה, על הקב"ה להתנהג גם בהיעדר רחמים.

אבל מה ראובן עונה להם? "אל תחטאו בילד". ההכרזה שהיום יש להשמיע יותר מאי פעם. באו אנשים, עם התורה בידם ורוממות שמים בגרונם, וחוטאים בילד. כביכול מענישים את ההורים על ידי שמחליטים על גורל ועתידו של הילד. מי לימין ומי לשמאל? מי יתקבל לחיידר זה, ומי תידחה מסמינר זה. מילא אם הם היו צודקים ורק הקשיחו את עצמם כנגד כל הטענות, בכייות ותחנונים של ההורים, אבל מה הילד אשם? ובזה מוכיחים לנו שגם מעשיהם לכתחילה אין בהם לא מהתורה ולא מהיראה.

ואיך מסיים הפסוק? "וגם דמו הנה נדרש", נדרש לשון רבים – כולנו ניתן עליו את הדין ולא רק האחד או השניים. ישנם הורים אחרים, תושבי השכונה ואפילו רבנים, היודעים על הנעשה ושותקים מכל מיני סיבות, ענייניות יותר וענייניות פחות, אבל גם מי ששותק ייתן עליו את הדין, אם לא יסבול ח"ו מעצמו.

קודם, כשלקחו את היהודים, שתקתי, כי לא הייתי יהודי;

אחר כך, כשלקחו את הצוענים, שתקתי, כי לא הייתי צועני;

אחר כך, כשבאו לקחת את הקומוניסטים, שתקתי, שהרי לא הייתי קומוניסט;

כשלקחו את הכמרים שתקתי, כי לא הייתי דתי,

ולבסוף, כשבאו לקחת אותי - לא היה מי שידבר בשבילי

ברטולד ברכט או מרטין ניימלר (לפי גירסה אחרת) כומר נוצרי בגרמניה הנאצית

ועוד על מה ניתן את הדין? לא רק על עצם המכירה, הדחייה מהמוסד, ואח"כ שאותו מנהל יעלה על משכבו ויחשוב שלום עלי נפשי, אלא גם דמו, כל מה שקורה לו בעתיד עקב החלטתו האומללה, ובלשונו, "אבל אפשר שנהרג או מת מרוב צרות.... ונדרש דמו מכולנו". לא יעזור טענת גרמא או גרמי, ולא כל הפלפולים וחילוקים או מחבואים מאחורי ועדות קבלה או רבנים למיניהם..

מדובר ברציחה לכל דבר, ועי' בגמרא (יומא ט:) "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים... אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם".

והנצי"ב (מרומי שדה שם) מביא לדבר הזה הסבר מעניין:

"ויש לדעת דבאמת היה שפיכות דמים לרוב בבית שני... אלא שלא היה שפיכות דמים אלו במחשבת איסור, אלא רק במחשבת מצווה, והיינו [בגלל]שחשבו זה את זה לצדוקי ואפיקורס... ומה גרם להם לחשוב הכי?, רק מסיבת שנאת חינם. ומשום כך, כשראה את חבירו עובר עבירה לא שפט אותו שהוא עשה רק משום תאוה וכדומה, אלא משום שהוא אפיקורס ורשאי ומצוה להורגו".

הנצי"ב טוען שבזמן בית שני אנשים רדפו אחד את השני מאחר והם הפכו את בני עמם לאויבים. הכל נעשה לשם שמים. חוסר היכולת של אנשים לקבל את השונים מהם, גרם לקרע חברתי עמוק. ואת זה רואים במכירת יוסף כשיש קרע בין אחים, נתפסים באמתלאות של חשבונות שמים כדי להשיג שליטה ושררה מעל אחרים.

מי ייתן ואור הנרות של שבת וחנוכה יאירו בתוך לבבות של עם ישראל וישברו את הקרח ונזכה להיות עם אחד בלב אחד.

שבת שלום!

מרדכי אדלר

יצר הרע, פך השמן ונחל החרדי – וישב, תשע"ג

(דברים שאמרתי בשבת אימון גדודי ברמת הגולן)

יוסף המכונה בפי כל, "יוסף הצדיק" נכנס באותו יום לבית פוטיפר, ולפי שיטה אחת בגמרא (סוטה ל"ו:) "ויבא הביתה לעשות מלאכתו, א"ר יוחנן מלמד ששניהם לדבר עבירה נתכוונו" שליוסף היה כוונה לעבור עבירה עם אשת פוטיפר אבל לבסוף נמנע והצליח להתגבר על יצרו. ועל זה נאמר במדרש (ויקרא רבה), "יוסף גדר עצמו מן הערווה, בזכותו גדרו עצמם הזכרים. וכן בגמרא (יומא ל"ה: ) משבחין ומקלסין את יוסף הצדיק שכל רשע שבא לפני בית דין של מעלה ושואלים אותו, "מפני מה לא עסקת בתורה אם אמר נאה הייתי וטרוד ביצרי, אומרים לו כלום נאה היית מיוסף" וממש כמו שהלל שהיה עני מרוד מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום שהיה עשיר מופלג מחייב את העשירים, כך יוסף שהיה נאה ועדיין התגבר על יצרו מחייב את הרשעים.

ולכארה זה קשה שדווקא יוסף מובא לשבח וכמי שמחייב את הרשעים, כי ידועה שהגמרא שם (סוטה ל"ו:) אומרת "באותה שעה באתה דמות דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון. אמר לו יוסף עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות דכתיב (משלי כ"ט, ג') "ורועה זונות יאבד הון." וא"כ כל אחד המגיע לדין יכול לענות שיוסף התגבר דווקא כי היה לו את הסיוע של יעקב, ולנו לא היה סיוע כלשהו כדי להתגבר??

ועי' באש דת השואל שאלה זו ומתרץ שיש דרגות שונות של יצר הרע, אבל אולי בסייעתא דשמיא אפשר לתרץ בצורה אחרת.

יש לשים לב לסמיכות בין הפרשיות של יהודה ותמר לפרשת יוסף ופוטיפרע. בשתי הפרשיות רואים שלשנים מהשבטים היה ניסיון עם אשת איש/עריות וכביכול יהודה נכשל ויוסף התגבר. אבל איזה הבדל עצום יש בין הנסיונות. יהודה, המבוגר האחראי, המלך של השבטים, הנמצא בבית מדרשו של יעקב ונקלע לניסיון וכביכול נכשל. ועי' ברש"י "וירד יהודה, שאחיו הורידו אותו מגדולתו" ולכארה רש"י בא לאפוקי מהפשט הפשוט שנפרד מהם פיזי בצורה זו או אחרת. לעומת זאת, יוסף הצדיק, זרקו אותו מבית המדרש של יעקב, כנראה בגלל הסגנון, בגיל 17, בארץ מצרים שעליו נאמר "עשרה חלקים של זנות בא לעולם. תשעה באלכסנדריא, ואחד בכל העולם" (אסתר פרשה א), ועבד, ואיומים מאשת פוטיפר, וגם מפתה אותו שזה לשם שמים כידוע.

מגלים לנו שאין זה נחשב לניסיון כשכל התנאים הסביבתיים עוזרים ומסייעים. הניסיון האמיתי הוא מתי שהפרפר יוצא מהגולם המגן עליו וצריך להתמודד עם העולם העשייה. וזה כל העניין של חינוך. חינוך טוב נבחן בעולם העשייה, לא בתוך בית הספר ובמגדל השן, וכפי שאומרים, אלו שיכולים עושים, ואלו שלא, מלמדים, ואלו שלא יכולים ללמד, מלמדים איך ללמד. חינוך נבחן על שם סופו, ועי' ברש"ר הירש (כמדומני בשמות או ויקרא – אין לי אותו תחת ידי כעת) שחינוך, בין בילדים ותלמידים, ובין בכלי המשכן אין לו ערך מצד עצמו אלא רק נמדד רק במבחן התוצאה. היום שומעים על הורים הרבים להכניס ילדיהם לחיידר זה או מוסד אחר כיון שהחינוך שם מצויין. ומה הם בוחנים? את המצב בתוך הבית ספר באשר הוא שם. וזו טעות נוראית. יש לבחון את המוסד על פי התוצאות לאחר 20 - 30 שנה. ואת המבחן האמיתי יש רק כשיוצאים החוצה, ומיישמים את שנלמד ולמה שחונך.

הקב"ה מגלה לנו כאן שמי שיוצא לעולם העשייה, יהיה לו סייעתא דשמיא מיוחדת בגדר "דמות דיוקנו של יעקב" שיסייע לו להתגבר על יצרו, ובתנאי שהוא יתאמץ באותה רמת גבורה שהייתה נדרשת אילולא הוא לא היה יוצא מבית המדרש. לכן, מה שיוסף התגבר על יצרו עם כל התנאים הסביבתיים, גם לאחר קיזוז הסיוע,  גדול לאין שיעור מהניסיון שעמדו בו אחרים, ולכן דווקא הוא ראוי לחייב את הרשעים.

וזה בדיוק הנס של פח השמן. אין חכמה כשהכל מתנהל על מי מנוחות לשמור על טוהר המחנה וטוהר המדרגה. רק אלו הבאים במגע ים יון, שמתמודדים עמה, עם כל הניסיונות הכרוכים בכך, יכולים להעריך את הפך שמן הטהור הבודד שנשאר עם חותמתו של הכהן גדול. ואת זה חיילי נצח יהודה, ה"נחל חרדי" צריכים גם להבין. אינכם בישיבות שיש לכם משגיח וסביבה מלטפת אלא יצאתם לעולם העשייה, עולם של ניסיון אמיתי, עולם שאפשר לגלות את הגבורה הפנימית שלכם. הרבנים וצה"ל יעשו את המקסימום לשמור על סביבה סטרלית, אבל יהיו הרבה מכשולים ואתגרים שבהם תצטרכו להתמודד, וכשם שיוסף הצדיק הצליח במשימה, גם אתם תוכלו בסייעתא דשמיא.