ביאת עמלק דורשת בדק בית אצלינו, פורים תשע"ג

פורים שמח לכל המנויים!!

יש כאלו שאוהבים למצוא הוכחות וראיות לענייני דיומא מפרשיות השבוע, ואולי אתם אפילו מכירים כאלו. בתקופה אחרונה שומעים לא מעט על אלו המשווים בין עמדות מועמדים מסויימים לרדיפת היהודים ואפילו לעמלק.

זה גרם לי לחשוב למה באמת יש שתי פרשיות של עמלק, אחת בפרשת בשלח ואחת בפרשת כי תצא, ויתירה מזו, דווקא כשאנו קוראים בספר שמות, מטריחים אותנו להוציא ספר שני לקרוא בדברים, ולכל הציבור (שאין להם בחומשים את פרשת זכור - הודות לפלדהיים ושאר בתי הדפוס) לחפש את הפרשה?

אבל האמת היא שיש תהום רב בין שתי הפרשיות ואסביר. בפרשת בשלח מדובר בסצינה שבה עם מסכן יצא לאחר שיעבוד ועבדות של 210 שנה, בסך הכל ביקש קצת עצמאות ושקט לעבוד את אלוקיו, ובא איזה בריון השכונה ותקף אותו ללא כל סיבה נראית לעין. באמת מקומם ומרגיז. אבל דווקא את הפרשה הזאת אנו לא קוראים כל שנה כדי לצאת ידי חובת פרשת זכור.

את הפרשה השנייה בפרשת כי תצא יש משמעות אחרת לחלוטין, ופרשת עמלק נסמכת לפרשת "אבן שלמה וצדק" וכותב רש"י (דברים, כ"ה, י"ז, ד"ה זכור) "אם שקרת במדות ובמשקלות הוי דואג מגרוי האויב". ולכארה מה הקשר בין מצווה זו של מדות ומשקלות להבאת עמלק עלינו חס ושלום? וראיתי בפרי צדיק עה"ת המביא את מדרש תנחומא בדברים ש"עמלק" מקורו במילה "עם ילק" (דווקא במדרש עצמו ראיתי מובא "עם לק" ואולי זו כוונת המדרש) ומפנה לתרגום (נחום ג', ט"ו-ט"ז) "כזחלא דשלח ופרח", הזוחל שנשלח מרחוק, וזה עמלק שדומה לנחש שבא מרחוק כדי לתקוף את עם ישראל.

ולכן על מידות ומשקלות שקר בא הנחש - כפי שכתוב "והנחש היה ערום מכל חית השדה" (בראשית ג', א'). אבל לא על כל שקר הוא בא, אלא השקר שאנו משקרים בינינו לעצמינו, שאנו מחזיקים חזות של מכובדים והשקרים הם ערמומיים, דווקא על זה הוא בא, וכפי שנכתב בזוהר, "אמר רבי יצחק כל דבריו דברי שקר, ואפילו בתחילת הדברים דבר שקר, שכתוב, אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן, ואינו כן, שהרי כתוב מכל עץ הגן אכל תאכל, והתיר לו הכל."

ולכן דווקא פרשה זו אנו מצווים לקרוא כל שנה, שלא נטעה את עצמינו לחשוב שאנו מסכנים ותמימים אלא שעלינו לעשות בדק בית רציני, האם יש תעשייה של שקר בינינו שאנו כבר לא רואים שיש כאן שקר.

ומאד מאד שמחתי לשמוע מחסיד גור יקר מפז, שמהדברים הראשונים שהאדמו"ר הנוכחי הנהיג כשהתמנה לאדמו"ר היה שאין שום רמאות ברישומים לישיבות וכוללים, וכשפנו אליו ואמרו שיצטרכו לסגור את הכוללים, הוא ענה בפשיטותא, "אין כל חיוב ללמוד כל היום למי שאינו יכול, אבל יש איסור דאורייתא לשקר".

בברכת פורים שמח,
מרדכי אדלר

דעת תורה ו....עמלק! פורים, תשע"ג

שאול המלך מספר לשמואל לאחר המלחמה עם עמלק (שמואל א' ט"ו, י"ג) "ברוך אתה לה' הקימותי את דבר ה'" ובהמשך (שם, שם, כ') אשר שמעתי בקול ה' ואלך בדרך אשר שלחני ה' וגו'". ורואים ששאול אומר בשם ה', דהיינו שמאמין בכל לבבו ובכל נפשו שזה האמת לאמיתו, ורק כששמואל הוכיח לו שאין הדבר כן, מודה שאול ואומר (שם, שם, כ"ד) "חטאתי כי עברתי את פי ה' ואת דבריך כי יראתי את העם ואשמע בקולם".

ומרן הרה"ג ר' אהרון קוטלר זצ"ל (משנת רבי אהרן, ח"א עמ' קפ"ז) מסביר ששאול שאל דעת הסנהדרין ודואג האדומי אביר הרועים את הפירוש במילה "והחרמתם" והוא והם פירשו את הלשון כהקדש (כמו שמוצאים במשנה ראשונה בנדרים "כל כינויי נדרים כנדרים וחרמים כחרמים ושבועות כשבועות ונזירות כנזירות") ולכן וז"ל, "הרי מצד החיוב לשמוע לחכמים – שאפילו אומרים על שמאל שהוא ימין וכו' – צריך היה לעשות כדעתם".

א"כ איך אפשר שמתוך שמיעה לדברי חכמים יצאה תקלה נוראית זו ששאול איבד את המלוכה, לא נמחק עמלק וכל הסיפור עם המן, ולא היתה השראת השכינה במילואה ולא נתבסס כבוד שמים בעולם והיו גלויות וחורבנות עד עצם ימינו והכל מתוך שמיעה לדעת תורה?? הייתכן???

וע"ש שמתרץ "דנמסרה התורה לקיימה כפי דעת חכמי המסורה, לפי הכרתם בביאור התורה ע"פ המדות שהתורה נדרשת בהן, וזהו כידוע, עניין "מתן תורה" שנמסרה התורה לישראל.... דהנה כבר הורה הגאון ר' ישראל סלנטר (עי' אור ישראל סי' כ"ט) יסוד מוסד, דגדר התורה הוא מה שמשיגים חכמי ישראל בדעתם כשהם בתכלית הטהרה, היינו כשהם משוחררים לגמרי מכוחות הנפש ונטיית הרצון, והשגתם היא רק על פי הכרת השכל, אחרי העמל – בתורה בכלל ובענין הנדון בפרט – ובכל הצורך לפי דרכי התורה, ואחרי שהואר ראוי לכך, אבל מה שנולד מהכרעת הדעת שמעורבת בה נטיית רצון, אין זה בגדר תורה".

ברור שאינני יורד לסוף דעתו בהסבר העניינים, אולם מעניין שדווקא בפורים עמלק הגיע דווקא לאחר שלא שמעו בקול מרדכי ונהנו מסעודת אחשורוש, כשכאן התקלה הייתה משמיעה בקול גדולי ישראל? ואולי ניתן לומר שכידוע, בזמן סעודת אחשורוש, כל גדולי ישראל הורו כן להשתתף בסעודה (למעט אלו שברחו כפי שראיתי במדרש) ולמעט מרדכי הצדיק, אבל בני ישראל נענשו על ש"נהנו" מהסעודה, במקום ללכת כמי שכפאו שד, וצ"ע.

כמובן גם רואים שדרשת חז"ל על הפסוק לא תסור חל על הי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן ולא על כל עניין שבהם חכמי ישראל מביעים את דעתם, (שבוודאי על זה חייבים לשמוע מדינים אחרים).

עבודה ביחידות ועבודה בציבור, תצוה-זכור, תשע"ג

ערב שבת שלום לכל המנויים!

בפרשתינו, רבינו בחיי מדגיש שני הבדלים עיקריים בין אבני השהם לאבני החשן. אבני השהם נשאו שמות השבטים בסדר שהם נולדו, כשאבני החשן נכתבו כסדר הרגיל (וצ"ע מאיפה בא הסדר הזה)? הבדל שני שבאבני השהם, שמות השבטים נכתבו בחריטה לתוך האבן תוך כדי איבוד משלמות האבן, לעומת אבני החשן שלגביהן נכתב "במלואתם" ונזקקו לשמיר כדי להגביה את השמות מעל האבן מבלי לפגוע בשלמות האבן? סתם ולא הסביר למה יש את ההבדלים הללו ביניהם?

קודם כל, מומלץ לכל אחד ואחד לעבור על הרבינו בחיי בפרשה בהרחבה את ההבדלים בין כל אבן ואבן, ומה הכוחות הטמונים בהן, ומה קשור כל אבן לשבט, ע"ש.

אבל אולי אפשר לומר שמה שהאורים ותומים, שמהם הכהן גדול הדריך את העם, וכלשון רבינו בחיי, "שהיו שמות קדושים...... והשמות האלה שני חלקים.........והם נקראים "אורים" בהיותם מאירים לעיני הכהן......היה לב הכהן "תמים" בידיעות האותיות....והם הנקראים "תומים"....והענין היה מדרגה ממדרגות רוח הקדש למעלה מבת קול ולמטה מן הנבואה", שהונחו בחשן גרמו להבדל. האחדות בעם בבואו לעבוד את ה', להשיג הישיגים ולהעלות דרגות גורמת לביטול הפגמים שייתכן שנמצא בכל אחד ושאין סדר או עדיפות בין קבוצה זו או אחרת, ולכן נדרש  שלמות האבן וכן הסדר הוא ראנדומאלי. כשנמצאים יחד כקהל לעבוד את ה', אין לאף אחד למעט בעוצמתו או ערכו לפני ה'. לעומת זו, באבני השהם, כאן אין התפתחות כציבור אלא העבודה האישית של כל אחד וכל שבט. כאן, על כל אחד להכיר את מקומו בתוך העם ולדעת מיעוןט ערכו מה שמתבטא בחוסר השלמות של האבן, וכמו בפסוק "לב נשבר לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה" (תהילים נ"א, י"ט)

שתהיה שבת שלום ופורים שמח לכל עם ישראל,

מרדכי 

התנצלות ופיצוי, פרשת תרומה, תשע"ג

בדבר תורה על פרשת תרומה, מרוב להט להוציאו בזמן, ונאמן לדרכי להכניס אהבת ישראל ואהבת הארץ בכל מקום אפשרי, סטיתי מהאמת ועירבבתי דברים שלא היו צריכים להיות בפנים. אז קודם כל התנצלותיי לפני הקוראים ותודה לאלו שבקרו אותי על זה.

התשובה שרציתי לומר אבל לא הייתי שלם איתה (ועדיין לא) הייתה שיש חלקים שונים בתוך הארון, הכרובים, הבדים, הזר ועוד. ואולי אפשר לומר שהזר מתייחס למלוכה בעם ישראל, הכרובים לנביאים ובעלי רוח הקדש, הבדים לעם שבשדות והתומכים בתורה, והלוחות בפנים ללומדי התורה, ורק כשיש כולם ביחד מגיעים לשלמות המצדיקה "ארון" בכתיב מלא, אבל אולי עדיף להישאר בשאלה טובה מליתן תשובה דחוקה (בין היתר, איך להתייחס לשלוש שכבות של הארון – זהב, עץ, זהב, ואיך להתייחס לכפרת?).

וכפיצוי...

"ויקחו לי תרומה" ויונתן בן עוזיאל מתרגם "ויסבון קדמי אפרשותא", כשהוא מתרגם "ויקחו" כמו בפסוק "כי יקח איש אישה" כלשון נשואין. האוהב ישראל (על הפרשה) מסביר על פי הגמרא (קדושין דף ז.) "אשה שאמרה לאיש אחד הילך מנה ואתקדש אני לך הרי זו מקודשת" ומסבירה הגמ' שמדובר באיש שאינו מקבל מתנות משום אדם בעולם, ולכן הסכמתו לקבל עכשיו מתנה ממנה מיסבה לה הנאה ובהיא הנאה שהוא נותן לה, היא מתקדשת אליו.

וידוע שעניין הקדושין והנשואין הוא שאשה נבדלת מכל העולם ונהיית מופרשת ומיוחדת רק לבעלה. ויתירה זו, ע"י הקדושין ונשואין הבעל ואשה נהיים אחד.

וע"כ מסביר האוהב ישראל שהקב"ה, שעליו נאמר (חגי ב', ח') "לי הכסף ולי הזהב", בודאי אינו נצרך לשום מתנות מאיתנו כדי לבנות את בית המקדש. ולכן, ע"י הסכמתו כביכול לקבל מאיתנו את המחצית השקל שאנו נותנים עם כל הכוונות הראויות ומתוך שלמות, אנו מתנתקים מכל הדברים החיצונים ומתחברים ונדבקים רק בו יתברך שמו.

וחשבתי א"כ שאפשר על ידי זה גם להבין את ההסכם שנכרת בין יששכר לזבולון. איך ייתכן שתורה שנלמדת ע"י יששכר נחשבת לתורה של זבולון? ואולי ע"י ההסבר מעלה הדברים נהיים בהירים יותר. כמו שבעל שלומד תורה, גם לאשתו יש זכות בה והתורה מגינה עליה (נרחיב על זה בהזדמנות אחרת) כי ברור לכל שבעל ואשה מהווים גוף אחד, גם כאן בעניין של יששכר וזבולון. כשזבולון נותן את כספו להחזקת יששכר, אין הוא קונה את התורה, כמו קניין חיצוני, אלא הכסף הזה מייחד בינו לבין יששכר, וגורם להם להיות ממש אחד יחד, וממילא ההשתדלות לפרנסה של אחד והתורה של השני משתייכות לשניהם.

אבל כנ"ל, כדי שכספי זבולון יקשרו וייחדו ליששכר, נדרש שיששכר יהיה "אדם חשוב" שאינו מקבל מתנות משום אדם בעולם, גם לא מזבולון ומסתמך רק על הקב"ה, הממציא טרף ליריאיו. רק שבההיא הנאה שהוא מוכן לקבל כסף מזבולון כדי ללמוד ולהרבות תורה בעולם, בההיא הנאה הוא משתף גם את זבולון בלימודיו.

שלמות העבודה תלוייה בשלמות העם

"ועשו ארון עצי שיטים וכו'" (שמות כ"ה, י') ויש לשים לב שהמילה ארון כתיב מלא – דהיינו עם האות וא"ו. וגם בפסוק האחרון (שם כ"ב) כתוב מלא "אשר על ארון העדות", כשהשש פעמים באמצע כתיב חסר "ארן", ויש להבין למה?

"בטבעות הארן לא יסורו ממנו" (שם ט"ו) שדווקא בארון היה אסור להסיר את הבדים (המוטות שבהם השיאו את הארון) ומסביר הקדושת לוי שהמקדש וכל כליו היו כנגד המצוות, וכמו שגוף האדם יש לו רמ"ח אברים כנגד מצוות העשה, והשס"ה גידים כנגד מצוות הלא תעשה, כך גם המשכן וכליו. ויש מצוות שהן תמידיות וכל הדת תלוייה בהן, ויש זמניות, ויש תלויות במקום או מעמד של האיש וכו'. והארון כנגד מצוות של עיקר האמונה ומציאות הבורא ברוך הוא וייחודו ולאהוב אותו ולירא מפניו. וידוע שבני קהת לא קבלו עגלות כי משאם היה הארון, השולחן, המנורה ומזבח הזהב (סוטה ל"ח.) "ואלו בכתף ישאו" (במדבר ז', ט'). והסיבה היא כי הלויים היו שלוחי דידן ושלוחי דרחמנא להמשיך את המצוות המרומזים בכלים הללו לכל עם ישראל.

וכאן חסר בקדושת הלוי וחבל על דאבדין, ואולי אפשר להסביר שאת הבדים של הארון היה אסור להסיר כדי שנבין שמצווה זו של ייחוד הבורא והשגתו יכולה לבוא בשלמות רק אם הוא בא כדי להשפיע על שאר עם ישראל ומתוך עם ישראל, וכידוע שישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא, ויש תורת ישראל עם ישראל וארץ ישראל, ואם נסיר את הבדים, נטעה לחשוב שיש כאן עבודה אינדיבידואלית או במנותק משאר הגורמים לשלמות ואין זה כך.

וע"פ זה נבין שה"ארון" הראשון מלא, כשבאים להתחיל בעבודה הזאת יש להיות מזוכך ובכוונות טהורות, אבל כדי להגיע לעבודה מושלמת בסוף צריכים להכניס בעבודה את כל הגורמים והרכיבים, את הקב"ה, את כל עם ישראל, את תורת ישראל, את ארץ ישראל, ואז כשיש כולם יחד מגיעים לשלמות העבודה, וזה נרמז על ידי המילה ארון בכתיב מלא בסוף.

בברכת ערב שבת שלום!

מרדכי אדלר

הפעלת השכל בעשיית המצוות - משפטים, תשע"ג

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כ"א, א') וכותב רש"י ואלה (דהיינו האות וא"ו)– מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני, עכ"ל, ולכארה המילה "מוסיף" אינה מתיישבת עם המשך של רש"י שאין כאן תוספת למה שנאמר בסיני, אלא שגם אלו היו בסיני?

ועי' בדברי חיים על התורה (האדמו"ר מצאנז הראשון) שמסביר "לפניהם" ולא להם, שמדובר כאן במצוות שכליות, מצוות שנמצאות בכמעט כל קודיפקציה וספר חוקים, והתורה מלמדת אותנו שגם במצוות הללו יש השגות רוחניות ופנימיות ולא רק במצוות שבין אדם למקום. ולכן כתוב "לפניהם", שזה נראה כאילו רק הצורה החיצונית ניתנה לנו, ואין זה נכון אלא שבבואנו לעשות מצווה שכלית, עלינו לצקת תוכן, סודות והשגות גדולות לתוך המצווה עצמה, (ורמז לכך נמצא בדינים כמו עדות שאי אפשר להזימה שאין זה שכלי בתוך מצווה שכלית) ע"ש בהרחבה.

ועי' בשערי ישר (שער ה' פרק א') שר' שמעון מסביר שעל אף שידוע הכלל שספק באיסור מהתורה לחומרא, עדיין ספק ממון לקולא. ולכארה בכל ספק ממון יש גם ספק איסור של לא תגזול, והיינו צריכים להכריע גם בממון לחומרא מצד האיסור שבו? והוא מתרץ וז"ל, "דכל דיני המשפטים של דיני ממונות בין איש לרעהו, אינם כדרך כל מצוות התורה וכו', דקודם שחל עלינו מצות ה' לשלם או להשיב, צריך שיוקדם עליו חיוב משפטי וכו' (ש)אין אנו דנים כלל על עניין שמירת איזו מצוה, אלא ענין מציאות למי קנוי הדבר, ומי ומי ראוי עפ"י תורת המשפטים להחזיק את החפץ וכו' וכו' עכת"ד. והכוונה ששכל האדם אינה מתבטלת למה שכתוב בתורה אלא השכל והכללים של אנשים והחלטותיהם יחד, הם אלו שקובעים מתי יש קנין (חוזה, טאבו, משיכה) ומתי יש רשות (יחיד, רבים, רכוש משותף) ורק אח"כ חל על קביעותיהם את האיסור ואת המצוה.

ואולי בזה אפשר להבין את הוא"ו המוסיף כאן. בודאי גם מצוות אלו נאמרו בסיני, אבל מוסיפים כאן ערך נוסף, שכמו שעל אדם לדעת ששכלו הוא הוא שלא רק יוצק תוכן לתוך המצוות אלא קובע את עצם המצוה, גם במצוות רוחניות ובין אדם למקום, עליך להפעיל את השכל, לדעת איזה מצווה לבכר, ואיך עושים את המצווה. דוגמא קלה ביותר – כשבאו לשחוט את קרבן הפסח, מי ישחוט ראשון? לא כתוב. תפעיל את השכל ותמצא פתרון (הגרלה כמו במס' יומא). וכן בהחלטות ציבוריות הנוגעות לגשמיות ורוחניות של העם, יש קודם כל לבדוק את המציאות ואז להכריע בעניין. ועד כדי כך מצאנו אפילו שיש קרבנות שונים לעשירים ועניים, שהמציאות והשכל קובעים איזה קרבן להביא.

ועל כן ניתן לומר שה-וא"ו מוסיף גם על הראשונים שניתנו לפניהם ולא להם – כי תמיד עלינו לנצל את שכלינו בבואינו לעשות את המצוות.

שבת שלום לכל עם ישראל,

מרדכי