יום שישי, 23 במאי 2014

ירושת דרגת לוי מותנית בקיום כל המצוות - במדבר, תשע"ד

שתים עשרה פעמים כתוב "למשפחותם לבית אבותם" (במדבר א', כ'-מ"ב) אצל השבטים ואצל לוי הסדר מתהפך "לבית אבותם למשפחותם" (שם ג', ט"ו)?

אצל הבני ישראל כתוב, "שאו את ראש בני ישראל...... כל יוצאי צבא בישראל תפקדו אותם" (שם א', ב'-ג') ואצל בני לוי נהפך הסדר "אך את מטה בני לוי לא תפקד ואת ראשם לא תשא" (שם שם, מ"ט-נ').

ועי' במאור ושמש שעונה על השאלה הראשונה שכל מעשה המשכן היה לתקן כל גלגולי נשמות יהודיות שהן בס"ה 600,000. ולכן אצל השנים עשר שבטים כתוב ל"גלגולותם" דהיינו גלגולי הנשמות ושעל המשפחות לתקן בית אבותם. לעומת זאת, שבט לוי שאבותם לא חטאו במצרים ולא היה צורך בתיקון לא נאמר ל"גלגולותם" ו"לבית אבותם" וכמו שאבותם היו צדיקים, מאחלים שגם הם "משפחותם" יהיו צדיקים.

ולכארה המשמעות היא שבני שבט לוי הם קדושים מלידה וללא כל מאמץ מצידם זוכים לדרגא עליונה מעל שאר בני ישראל?

ועי' בשם משמואל על הפרשה ששואל על הפסוק "ויסעו מהר ה'" (שם י', ל"ג) ומובא במדרש שברחו בשמחה כתינוקות מבית הספר והדבר הוא פלא? אלא שידוע שלכל אדם יש רמ"ח אברים ושס"ה גידים וכנגדם יש רמ"ח מצוות לא תעשה ושס"ה מצוות עשה, וכל מצווה באה לתקן חלק אחר בגוף האדם עד שכל גופו מתוקן. ואם כן, בני ישראל עשו חשבון שלאחר שהם כבר קבלו תרי"ג מצוות כנגד כל גופם, כל מצווה נוספת לא תבוא לתקן גשמיות אלא לתקן בעולם הרוחני ולצורכי גבוה. ועבודה כזאת הבני ישראל לא רצו ולכן ברחו מהר סיני, וזה כי עיקר תפקידם של עם ישראל הוא להשלמת נפשם, ותיקון של עולם גבוה אינו עיקר כלל. והוא מביא בשם ספרי הקבלה כי הניסיונות במדבר שהבני ישראל נכשלו בהם כמו תבערה וקברות התאווה ואחרים היו מזה שהם עברו על "כי במופלא ממך אל תדרוש" שתפסו צורך גבוה ועבודה שכלית ורוחנית לעיקר.

לעומתם, בני הלוי שלא חטאו במצרים ולא חטאו בחטא העגל אצלם כל עבודתם היא לצורך גבוה ולכן לא כתוב בגלגלותם וגם לא כתוב "שאו את ראש" ולכן כתוב אצל בני לוי בהיפוך לשון. כי רק שייך כאלו לשונות כשמדובר בעבודה גשמית. אבל אצל בני לוי שעיקר עבודתם ברוחניות, הם מקבלים את המנוי רק על סמך זה שהם כבר במדריגה של שלמות בשאר תרי"ג מצוות הבאות לתקן את העניינים הגשמיים, ולכן אין לפקוד אותם בכל מה שקשור לתפקידם ואף אין צורך להשיא את ראשם.

והיוצא מזה שאכן אצל בני לוי מקבלים תפקידם כמינוי וכירושה, אבל כל זה כפוף לכך שהם כבר השלימו את כל מחוייבתם בשאר המצוות ולא שזה בא במקום מצוות אחרות.

שבת שלום ומבורך,
מרדכי

ובשבת שמתי לב לעוד שלוש נקודות המחזקות את הרעיון שהמינוי של בני לוי הוא לפעול מתוך בני ישראל ולא מעבר להם או מעליהם:
א. לא כתוב כל תפקיד של בני ישראל אלא לפקוד אותם להיות בני ישראל. לעומת שאת, אצל הלויים, לפני שפוקדים אותם כתוב מה תפקידם כי רק זה שעליהם לבצע תפקידם מפרידם משאר כלל ישראל.
ב. כתוב לאחר שהקב"ה מצווה את משה בתפקיד הלויים לשמור שבני ישראל לא יתקרבו לקודש (שם א', נ"ד) "ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו" ואפילו שהיה צריך להיות כתוב "ויעשו בני לוי" אלא שכל עשיית בני לוי בא לידי ביטוי בכך שבני ישראל עושים.
ג. בפרשת נשא אכן כתוב (שם ד', ב') "נשא את ראש בני קהת", ולאחר מכן (שם שם, כ"ב) "נשא את ראש בני גרשון גם הם" ולא כתוב נשא על מררי כי רק שייך נשא כשמרימים חלק מתוך קבוצה מעל שאר הקבוצה וזה לא קרה עם שבט לוי שלא העלו אותם מעל עם ישראל אלא ניתן להם תפקידים נוספים.

יום שישי, 9 במאי 2014

שמיטה ויובל "סופו מוכיח על תחילתו" - בהר, תשע"ד

הפרשה שלנו שבדרך כלל מחוברת עם הבאה אחריה נקראת לבדה השנה. כפי שנראה, לא בכדי מחוברות שתי פרשיות הללו. וידוע דברי רש"י, "מה עניין שמיטה אצל הר סיני"? (ויקרא כ"ה, א') ותירוצו. אבל יותר קשה היא שבפרשת בחוקותי כתוב "ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצוות האלה. ואם בחוקותי תמאסו ואם את משפטי תגעיל נפשכם לבלתי עשות את כל מצוותי להפרכם את בריתי" (ויקרא כ"ו, י"ד-ט"ו) ולכארה פשוט שהכוונה היא היפוכה של "ואם בחוקותיי תלכו" שתהיו עמלים בתורה כשכאן מדובר שאינם עמלים בתורה. ואם כן, לא ברור מה כתוב בסיום דברי התוכחה "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה. כל ימי השמה את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה" (ויקרא כ"ו, ל"ד-ל"ה). למה כאן לא שואלים כל המפרשים "מה עניין שמיטה אצל עמל התורה"? וכפי ששאלו לגבי הר סיני?

שאלה זו נשאלת ע"י הספר "אמת ליעקב" מהגאון ר' יעקב קמינצקי זצ"ל וייתכן שאפילו הבאתי מדבריו בעבר. ר'יעקב שואל גם על רש"י שם שמסביר שבני ישראל לא קיימו את השמיטה כל שנותיהם בארץ ישראל ודבר זה הוא תמוה מאד!! איך ייתכן שנמחקה על ידי כל עם ישראל מצווה אחת מהתורה עד כדי כך שאפשר לומר שבוטלה מצוות שמיטה כל השנים על ידי כולם?

ומסביר ר' יעקב שתחילת התוכחה היא באמת עוד בתחילת פרשת בהר עם השמיטה. כי הבני ישראל היו בעיקר עובדי אדמה, ולכן אנו מוצאים שהשכר המוזכר הוא "ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה" וכן בקריאת שמע "ונתתי עשב בשדך וכו'". אח"כ התורה ממשיכה בדין אונאה הקשור למכירת קרקעות לפי רוב שנים ומיעוט שנים. ובהמשך ממכר הבית וממכר עבדים התלוי ביובל. ואז התורה אומרת "אם בחוקותי תלכו" - שיהיו עמלים בתורה. מתי? בשנת שמיטה כשאין ליהודים עבודת הארץ, אז עליהם לשבת וללמוד. ומי שלא לומד בשנת שמיטה כאילו לא קיים מצות שמיטה. וזו כוונת רש"י שם שלא קיימו את השמיטה.

ואם כן, אולי אפשר להוסיף על דבריו שזו כוונת התורה בסמיכת שמיטה אצל הר סיני. כי יהודי שעובד שש שנים בעמל ויגע רב אבל כשמגיע שנת שמיטה (וכן שבת) יושב ולומד הוא מוכיח שכל העבודה שלו לאורך השנים הייתה לשם שמים וכאילו למד כל השנים וח"ו להיפך. וכן בכל דבר שאם אדם עמל כדי ללמוד תורה ולקיים מצוות הוא הופך את העמל מדבר חול לדבר קודש.

שנזכה שכל מעשי ידינו יהיו לשם שמים!

מרדכי 

יום שישי, 2 במאי 2014

גזירת הגיוס בעיני הרה"ג אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד - אמור, תשע"ד

"חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שיחרו מוסר" (משלי י"ג, כ"ד). ושים לב להבדל בין תחילת הפסוק המדבר על "שבטו" לסופו המדבר על "מוסר"? ומצאתי בר' אלחנן (קובץ מאמרים "דעת תורה", חלק א', עמ' רע"ח ס"ק ח') שאבא המייסר את בנו, אין המטרה לגרום כאב אלא כדי לתקן מעשיו והתנהגותו. לכן אין טעם שהאבא יזרוק אבן על בנו באמצע הלילה כי לא תבוא מזה כל תועלת. לכן הפסוק במשלי מתחיל מי שמונע מבניו מכות (המגיעות לו) שונא אותו אבל אם הוא אוהב אותו "שחרו מוסר" כי המכה חייבת להשיג את התועלת הראוייה ואם לא, אין כאן אהבה אלא שנאה.

נוהג שבעולם שככל שאדם יותר גבוה בהירארכיה הציבורית, היותר שהוא משוחרר מהצורך להצטדק לפני הבריות. אבל אצלינו אין הדבר כן. כהן המורם מעמיו, מוצא על עצמו יותר דרישות, חשוף יותר לביקורת ואפילו עם עונשים יותר חמורים במקרה של מעידה. כל הגדול מחבירו, יצרו גדול הימנו ולכן עליו לדרוש יותר מעצמו ואף אחרים יכולים לצפות ממנו ליותר.

סר ווינסטון צ'רצ'יל נהג לומר ש"ביקורת היא כמו כאב בגוף. היא מצביע על בעיה מערכתית מסויימת. אם מתייחסים אליה כראוי ובזמן, אפשר להימנע מתוצאות הרבה יותר חמורות בעתיד." הנני נוהג לבקר דברים שצריכים תיקון אצלינו בציבור ואפשר לומר שהביקרות הוא סוג של אהבה, של אופטימיזם. מי ששותק נוכח עוולות וחסרונות בתוך קהילתו מצהיר שאינו רואה כל תקווה. גם אם אין לך תשובות ופתרונות לכל הבעיות, אבל אם כואב, צועקים.

אף ר' אלחנן זצוק"ל כותב שם (ס"ק י"א) ש"קשה מאד, בתקופה בה אנו מדוכאים ונתונים לבוז, להופיע ולזרות מלח על הפצעים. אולם יש זמנים בהם חייבים לפתוח את הפצע, כי מה בצע באמרינו: "צדיקים אנחנו ולא חטאנו". מהונאה עצמית לא תצמח כל טובה." ר' אלחנן כותב דברי תוכחה גלויה לציבור החרדים המזכירים את האש וגפרית של הנביאים לפני חורבן בית המקדש. המאמר נכתב בה'-תרצ"ו (1935), לאחר שהיטלר ימ"ש כבר עלה לשלטון ובפולניה גזרו גזירות נגד השחיטה (אנו בגן עדן לעומת מה שהם עברו) וראוי לכל אחד לראות את המאמר בפנים.

הוא מתחיל בזה שאם הקב"ה מייסר אותנו, אין לנו לחפש את האויב מבחוץ כי הרבה שליחים למקום, אלא לחפש את העצות ופתרונות בתוכינו. לסמן את האדם העוין כמקור לצרות גובל על כפירה בהקב"ה. האם אנו לא יודעים מי מענישינו? "פנו לכם צפונה" (דברים ב' ג') א"ר חייא אמר להם אם ראיתם אותו שמבקש להתגרות בכם אל תעמדו כנגדו, אלא הצפינו עצמכם ממנו עד שיעבור עולמו.

הוא ממשיך שכל גזירה וכל עונש בא מהקב"ה - "מידה כנגד מידה". אם יש גזירה על השחיטה, סימן שהשחיטה אצלינו לא בסדר. אם קמה עלינו תקשורת עויינת, סימן שהתקשורת אצלינו לא היה בסדר. אם קמות מפלגות פוליטיות לרדוף אותנו, סימן שעלינו לתקן את הנעשה במפלגות שלנו. אם גוזרים על החינוך, סימן שהמערכות החינוך אצלינו לקויים.

אנו נמצאים בתקופה של גזירות - קצצו קצבאות, מעלים מיסים ומע"מ, ועכשיו גם גזרו על התורה. אבל איזה גזירה משונה שכל כולה אומרת דרשני. האם אי פעם בהיסטוריה גזרו מכסות של לומדי תורה??? תמיד אסרו ללמוד תורה, סגרו את הישיבות, רדפו את לומדיה, וכאן? לא רק שלא גזרו נגד לימוד תורה אלא דה פקטו הודו במעלת לימוד התורה. רק קבעו שיהיו מכסות (עילויים כביכול). מה הקב"ה אומר לנו כאן? מה הוא מצפה מאיתנו?

לי אין תשובות. אבל אם לא נמצא את התשובות האם מצבינו ישתפר? האם אנו חוזרים ל1935? מי שלא לומד מהיסטוריה, סופו לחזור על ההיסטוריה.

שבת שלום ומבורך לכל עם ישראל,
מרדכי