בני נתי נ"י שאל בסעודת ליל
שבת שעשיו ביקש רק נזיד עדשים, לעומת זאת יעקב נתן לו גם לחם ונזיד עדשים? הוא תירץ
שעשיו נטה למות ואם היה נותן לו רק את הנזיד עדשים בתמורה לבכורה, עשיו היה יכול
לטעון אחר כך שהוא נאנס למכור את הבכורה והעיסקא בטלה. אז קודם יעקב נתן לו לחם
כדי להחיות אותו, ולאחמ"כ נתן לו את הנזיד עדשים בתמורה לבכורה.
עד כאן מדברי נתי:
ולכארה יש לשאול
הא הדברים ידועים ש"תלוי'
וזבין זביני' זבינא" ואם כן לא היה ממה לחשוש? בודאי שכאן אין המקום להיכנס
לסוגיא סבוכה זו, אבל נענה עם שתי הערות: א. ייתכן שלא הייתה כאן תמורה ראוייה,
ולכן רק לאחר נתינת הלחם, הוסר המכשול של כפייה, והיה כאן קניין. ב. ייתכן וכל הסברה
של תלוי' וזבין זביני' זבינא מונחת בכך שהמעשה הכפייה מצטרף לקנין, או במילים
אחרות, כשמכריחים את השני למכור, על אף היחלשות הקניין מבחינת ההסכמה החופשית של המוכר,
הכפייה משלימה את החיסרון לקניין מלא. אבל כל זה בתנאי שהכפייה באה מהקונה, אבל
במקרה הזה שהכפייה היא חיצונית, שעשיו הולך למות עקב התייבשות ורעב, אין
כאן מקום להחיל את הלכת "תלוי וזבין", וכל מה שנותר הוא ניצול ציני של מצוקתו של השני. לכן יעקב קודם נתן את הלחם כדי שלא יהיה חשש לכפייה שיכול לבטל את המכירה.
נאמר רק בלשון אגב, שהמילה
"כיום" נאמר פעמיים, פעם אחת לגבי המכירה ושם רש"י מסביר, "כיום
שהוא ברור, כך מכור לי מכירה ברורה", ולכארה בא ההסבר בקשר לבעייתיות של הקנין עקב
הכפייה, אבל אז יש לשאול למה יעקב היה צריך לומר שוב "השבעה לי כיום"? ואולי במידה ועניין התמורה לא הייתה
ראוייה כאמור לעיל, אולי אפשר להסביר שיעקב רצה למנוע טיעונים מיותרים, ולכן אמר שערך
המכירה הוא "כיום" שבעיני עשיו הבכורה אינה שווה יותר מנזיד עדשים, ועל
זה - על קביעת הערך של "כיום", יעקב דרש שבועה שעשיו קיבל את הערך המוסכם
של הבכורה. (ולמי שרוצה לראות פילפול משפטי ארוך בנושא מופנה לפסק דינו של הש' משה
דרורי ת"א 5072/03 במחוזי י-ם http://www.nevo.co.il/Psika_word/mechozi/m03005072-298.doc )
יצחק יורד לגרר, וכמו אביו לפניו,
אומר שאשתו אינה אלא אחותו, ולא ברור איך אפשר לומר את זה כיון שפרשה זו
באה לאחר לידת הילדים? האם צריך לומר שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ובאמת כל זה קרה
לפני הלידה? אולי השאירו את הילדים באיזה מקום?
"וימצא בשנה ההיא מאה שערים,
ויברכהו ה'", ולכארה עי' רש"י איזה ברכה היה לו, וא"כ היה צריך לומר קודם
ויברכהו ה' ולאחמ"כ ימצא בשנה היא מאה שערים, ובכלל יש להבין איזה לשון זו "וימצא"?
בני קובי נ"י העיר
שבפסוקים ט"ו "וכל-הבארות, אשר חפרו עבדי אביו, בימי אברהם אביו
סיתמום פלשתים, וימלאום עפר" ובפסוק י"ח, "וישב יצחק ויחפור את-בארות
המים, אשר חפרו בימי אברהם אביו, ויסתמום פלשתים, אחרי מות אברהם"; ולכארה יש כאן
כל מיני כפילויות וייתורי לשון? קודם כל, האם זה לא פשוט שעבדי אביו היו בימי אביו? הייתכן שעבד שייך למישהו לאחר מותו? המציאות היא שאו העבד משתחרר או שהוא נהיה עבד של
היורש. ועי' במלבי"ם שהפלישתים סתמום עכשיו, ולא שהפלישתים סתמום בימי אביו.
בנוסף משמע שיש חשיבות מסויימת לכך שהעבדים חפרום ולא אברהם עצמו לעומת יצחק שחפר
לבד, וצ"ע? ולמה "אברהם אביו"? האם אנו לא יודעים מיהו אביו? ואם כזה חשוב לומר
"אברהם אביו" למה לא נאמר "עבדי אברהם אביו" וצ"ע?
"עלי קללתך
בני" ואם יעקב מפחד, איך רבקה לא מפחדת? ועי' באונקלוס, "עלי איתאמר
בנבואה דלא ייתון לוטיא עלך".
רבקה אומרת ליעקב "ברח לך אל
לבן אחי" ויצחק אומר "ביתה בתואל" לקחת אישה "מבנות
לבן". למה שיצחק יזכיר בתואל יותר מרבקה שהזכירה את לבן?
