החיים – קרב על הסנטימטרים

בראשית כ"ה, כ"ג: ויתרצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרש את ד'.

ועל זה המדרש (בראשית רבה, פרק ס"ג, ו') מסביר, "בשעה שהיתה עומדת על בתי כנסיות ובתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת, ובשעה שהיתה עוברת על בתי עבודת כוכבים עשו רץ ומפרכס לצאת", ושואלים המפרשים, (עי' אריה שאג ועוד) שידוע דברי הגמרא (מסכת נדה דף ל: ) "ולד במעי אמו..., ונר דלוק לו על ראשו.....ומלמדין אותו כל התורה כולה" וא"כ למה יעקב רצה לצאת, אם הוא כבר לומד את התורה במעי אמו? ויש לומר שהחיים האמיתיים אינם שווים אלא כשיש משהו שראוי להקריב את עצמו עבורו. מה שבא בקלות, אינו שווה ואינו נותן סיפוק, כי העמל הוא העיקר. יעקב אבינו במעי אמו מקבל את כל התורה כולה בכפית של זהב, אבל אין לו סיפוק מזה. להשיג תורה ע"י פירכוסים ובעיטות, רק זה יביא לו סיפוק. החיים האמיתיים זה קרב תמידי על השגת הס"מ הבודדים מעבר למה שבא בקלות, אם אפשר ללמוד שש שעות, אז השעה השביעית, אם אפשר לרוץ 10 ק"מ, אז הק"מ האחד עשרה. מי מתקדם ומי נסוג, מי מוכן להילחם כדי להתקדם עוד קצת, ומי מוותר על הקרב. הקרב להתקדם מעבר ליכולתיו הוא מה שנותן את הסיפוק בעיקר, לא ההשגה.

אבל ראה דבר נפלא, לא ראיתי ששואלים למה עשיו פירכס לצאת, כי לכארה פשוט שלעשיו אין עניין לשמוע את השיעורים של המלאך? אבל לפי ההסבר שלנו, יש לומר שגם רשעים אינם נהנים מתאוות עולם הזה כשהן באות בקלות ומבלי מאמץ. גם הרשעים מחפשים שיאתגרו אותם, וכל ההנאה מעבודת עבודה זרה באה רק אם מתאמצים להשיג את העבירה. תשאל כל ציד מה נותן לו את הסיפוק, את הציד או את ההריגה? לכן, אם עשיו היה רוצה לצאת כדי לא לשמוע את השיעורים של המלאך, הוא לא היה מחכה עד שרבקה עברה על פתחי בתי עבודה זרה, אלא היה מנסה לצאת כל הזמן. אבל, הוא רק רוצה לצאת כשהוא ראה אתגר, היה פתח בית עבודה זרה, ואז הוא היה מפרכס ובועט.

וא"כ, על פי זה אפשר להבין את תמיהת רבקה. כל אחד בחייו יודע עליות ומורדות ביראת ד' ובעבודת ד'. אפשר להיות יהודי טוב ולעשות עבירות. וכן להיות יהודי רע ח"ו אבל עדיין לעשות מצוות. אבל בודדים המקרים שתמצא אחד שעושה גם מצוות וגם עבירות באותה התלהבות. לצאת וללמוד, ניחא, לעבוד עבודה זרה, נו נו. אבל לפרכס ולבעוט לצאת כדי לעשות מצוה וגם כדי לעשות עבירה, על זה רבקה שאלה מה קורה כאן, והלכה לדרוש את ד'.

וזה סוד גדול בחינוך. עלינו לאתגר את התלמידים. ואין זה משנה הרבה במה מאתגרים אותם. כי בלי אתגר הם לעולם לא ירגישו בכלל שהם חיים. אנו רואים כביכול שמקימים מוסדות לבינונים, כשבעצם מקימים לבחורים בתי קברות. תוציא בחור ממוסד ותאמר לו, אין ביכולתך להתמודד עם הרציניים, בא להוסטל, עם שמות אקזוטיים כמו חסדי ד', ירחם ד', קח את החיים בקלות, תבוא לסדר בוקר ותקבל טיסה לחו"ל, לא רק שלא שיקמת אותו אלא הפכת את חייו לעינוי וסבל.

ומנגד, אין שמחה כהתרת הספקות. בחור שמרגיש שאין לו אתגר, ובמקום זה מעמיד לעצמו אתגרים אחרים, הוא מתחיל לחיות, כבר אפשר לנטוע בו שמחת חיים, ואז אפשר שיהנה ויהיה לו סיפוק בעבודת ד'. אמנם, אולי הוא לא ילמד יום שלם, אולי הוא ישרת את עם ישראל בצבא, בנחל חרדי, בשחר, אולי הוא ילמד מקצוע ויהיה עץ חיים שיתמוך בתורה, אבל יהודי טוב ויקר הוא יהיה וזה שווה הכל.