יום חמישי, 31 בינואר 2013

אזהרה לכל הגננות!! יתרו, תשע"ג


נתחיל עם מבחן אמריקאי:

איפה כתוב בתורה המאמר המפורסם, "נעשה ונשמע"?

1בפרשת יתרו – עשרת הדברות הראשונות.2בפרשת ואתחנן – עשרת הדברות השניות3בפרשת כי תשא – ירידה מן ההר ושבירת הלוחת4כל התשובות אינן נכונות
אז אם ילדיך חוזרים מהגן ובית הספר ביום שיישי עם כתר כפול ועם סיפור של שני מלאכים, כדאי שתבחן את הגננת כי בפרשתינו זה לא כתוב.

תמיד הנני מתרעם על כך שברוב הבתי ספר מתחילים ללמוד את החומש מפרשת בראשית כשהילדים אינם בשלים להבין את כל העמקויות והדקויות במעשי בראשית, מעשי אבות ומעשי התורה, ולא בכדי לאורך כל הדורות התחילו מויקרא וענייני קדשים. האם השינוי התחיל בעקבות פתיחת בית יעקב וכמו שסבר מי שסבר שלבנות כדאי להתחיל מבראשית, לאט לאט הזדחל העניין גם לבנים?

בכל מקרה, התשובה הנכונה היא 4. "נעשה ונשמע" כתוב בסוף פרשת משפטים, עם בניית המזבח, ברית מילה של בני ישראל והזיית הדם. ושם רש"י מציין שפרשה זו נאמרה לא במקומה והתרחשה בד' סיון לפני מתן תורה, ע"ש.

שאלה שנייה על פרשת השבוע היא איך משלבים את שני המדרשים הבאים יחד. שמצד אחד כתוב שהקב"ה עבר על כל העמים וכולם שאלו מה כתוב וסירבו לקבל התורה בהתאם לתשובות, אבל בני ישראל אמרו "נעשה ונשמע" שכל כך רצו והשתוקקו לקבל את התורה, אפילו לא בקשו לדעת מה כתוב אלא קודם נעשה, ואח"כ נשמע. לעומת זאת, "ויתיצבו בתחתית ההר" שכפה עליהם הר כגיגית ומשמע שבני ישראל לא כל כך התלהבו לקבל את התורה? ועוד יותר שכולנו יודעים שרק בזמן פורים חזרו בני ישראל וקבלו מאהבה (ועי' מהר"ל שמרחיב בזה)?

שאלה נוספת היא שלמיטב ידיעתי כאן (שמות, י"ט, ח'-ט') המקום היחיד שבתורה שאנו מוצאים שמשה הביא דברי ישראל לפני ה', והדבר הוא מדהים שבשלמא מה שה' אמר למשה, הבנ"י לא ידעו וממילא משה היה חייב לחזור על דברי ה', אבל כל מה שבני ישראל אמרו למשה רבינו, ה' מייד ידע, ואיזה טעם יש למשה להגיד את דבריהם לה', ועוד שהתורה צריכה לספר לנו על זה? ויש לשים לב להבדלים בפסוקים שבראשון נאמר "וישב משה את דברי העם אל ה'", ובשני נאמר "ויגד משה את דברי העם אל ה'"? (עי' בחומש אור החמה לר' זונדל קרויזר שליט"א שמתייחס לזה אבל לא נוגע בכל הנקודות).

ואולי אפשר לתרץ בהתבסס על דברי מעשי ה' לר' אליעזר אשכנזי (מעשי תורה, בשלח, ד"ה ויסע) על הפסוק "ויסע משה את ישראל מים סוף" (שמות, ט"ו, כ"ב) ורש"י שם, "הסיען בעל כרחם שעטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות, והיו ישראל מוצאין אותם בים, וגדולה הייתה ביזת הים מביזת מצרים". ולכארה למה בני ישראל לא רצו להגיע לקבלת ספר תורה, אלא שהוא אומר שתינוק הבורח מבית הספר (רמב"ן בהעלותך על הפסוק "שנסעו מהר ה'") כנראה גם לא רוצה להגיע לבית הספר, ולכן היה צורך לכפות עליהם הר כגיגית. והעניין הוא שבני ישראל השיגו דרגות מאד גבוהות בים סוף ללא כל מאמץ, וכמו שנאמר שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי. ומייד כשהשיגו את הדרגות הללו הם זכו בעשירות מופלגת וזו כתוצאה ישירה מהדרגות שהשיגו. אז משה רבינו רצה להביאם להר סיני לקבל את התורה אבל לא כמו שהם ראו והשיגו בים סוף אלא שכל אחד יצטרך להשיג את הדרגה שראוי לו, וגם יצטרך לעמול קשה בשביל זה. את זה הם לא רצו. הם רצו את החיים הקלים, אבל הקב"ה אמר להם שמי שינסה להשיג דרגה שאינה ראוייה לו, יכול למות מזה, וכלשון המדרש "שם תהא קבורתכם".

וע"פ זה אולי נוכל להבין את הלשונות שנעשה ונשמע. "נעשה" הכוונה היא לעולם העשייה, העמל הקשה והדרגות הגלויות בתורה שלא תמיד רואים ו/או מבינים את השכר מייד, כש"נשמע" מתייחס לדרגות היותר עליונות, הסודות של התורה שיש בהם את המתיקות של קירבה מיוחדת להקב"ה. ואכן, הקב"ה כפה את בני ישראל להגיד את הנעשה ונשמע, שיש סדר והליך איך עובדים את ה'. ויתירה מזו, שעליהם לדעת שהשגת הקב"ה בדרגות העליונות המביא לידי שכר גשמי ומיידי הייתה חד פעמית בים סוף.

ולכן, התורה מביאה כאן בפרשתינו (פסוק ח') "ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה וישב משה את דברי העם אל ה'", שקודם כל יש את הנעשה, והיה צורך להשיב את זה להקב"ה כי על זה נסוב כל העניין של הכפייה. ואז בפסוק הבא (פסוק ט') "ויאמר יהוה אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם ויגד משה את דברי העם אל ה'" שמדובר ב"נשמע" שכאן לא כתוב שבני ישראל אמרו משהו אלא מה שהקב"ה אמר לגבי השגות בני ישראל בדרגות העליונות, שלזה בני ישראל הסכימו כל הזמן אבל התחדש העניין של העמל גם לדרגות הללו, ולכן כתוב לשון של "הגיד" שתמיד נחשב ללשון יותר קשה ומחייב יותר.

ולכן המושגים של נעשה ונשמע שבני ישראל אמרו מתייחסים לשני סוגי התקרבות אל הקב"ה, ולכן הם גם נאמרים בנפרד. 

יום שישי, 25 בינואר 2013

א פינטלה ייד (הנקודה היהודית) - החוש השישי


בפרשת בשלח בזמן שהתורה מספרת על הכנות והתארגנות של פרעה ומצרים לרדוף אחרי בני ישראל, באמצע ולכארה בלי כל קשר כתוב, (שמות, י"ד, ח') "ובני ישראל יצאים ביד רמה" ומייד התורה ממשיכה עם רדיפת פרעה והשגתו של עם ישראל. ועי' ברמב"ן ובספורנו שהרגישו בזה אבל עדיין לא ברור למה הפסוק לא היה יותר מתאים במקום אחר?

ידוע שיש לכל יהודי נקודה בתוך נשמתו שלא משנה כמה הוא יורד מטה מטה, תמיד נשארת אותה נקודה דלוקה בהמתנה לחמצן שיבוא וידליק אותה מחדש, ועי' בדברים המאלפים ב"רץ כצבי חדשי השנה ב' בהרחבת העניין ונביא רק בקיצור מדבריו (שער ה', עמ' ק"ל):

ולכן, בכל אדם מישראל, אפילו חטא וירד לדיוטא תחתונה, טמונה הנקודה הפנימית, ובידו לבררה ולגלותה, כדבריו המאלפים של המכתב מאליהו (ח׳׳ג עמ׳ 179) בביאור דברי הגמרא (חגיגה ט"ו, א) שאחר [אלישע בן אברה] מיאן לחזור בתשובה מאחר ושמע בת קול האומרת ״שובו בנים שובבים חוץ מאחר״, וז״ל: ״ואמר הבעל שם טוב שזו היתה בת קול של טומאה לפי מדרגת לבו, וחשב אחר שהוא כבר אבוד ואין לו תקנה. אבל באמת, גם לו היתה אפשרות של תקנה על ידי תשובה, כי בכל בן ישראל נשארת נקודה פנימית אחרונה, שעליה אין הרע שולט, כפי הבטחת הקב״ה לא מאסתים ולא געלתים לכלותם (מגילה יא, א) ממנה יכול לצמוח שורש התשובה, אשר אם יפתח אותו, יכול לתקן ממש את הכל" ע"ש בהרחבה.

ותמיד אמרתי שאותה נקודה יהודית לא רק יכולה להציל את היהודי אלא היא גם מחייבת אותו שידוע דברי הגמ' חותמתו של הקב"ה אמת, ושאותה נקודה שהיא חלק מהקב"ה מעל נושאת בתוכה את תכונת האמת, המצפן של כל יהודי יהודי שתמיד יודע היכן נמצאת האמת והיכן לא, ובמושגים של זמנינו, זו הקופסה השחורה שתבוא איתו לעתיד לבוא ותעיד עליו על כל מה שעשה, אמר וחשב בעולם הזה אם הוא באמת חשב שהיה מותר או היה מצווה או רק הורה לעצמו היתר, שכך אמרו לו, או כך הוא ראה אצל אחרים ועוד כהנה וכהנה תירוצים, כשהוא השתיק אותה נקודה בפנים הצועקת לו שזה לא נכון ושמעשיו אינם כשרים.

ומלמדינו החתם סופר כאן, שיש תכונה נוספת ליהודי, וייתכן שתכונה זו טמונה באותה נקודה יהודית כאמור, לדעת מתי הוא נמצא בסכנה וכלשונו, "והדבר ידוע שכן שלבו של אדם אומר לו לאדם מה יהיה בקרוב, והכא לא היה כן". ולכן דווקא באמצע כל הכנות של פרעה ומצרים כתוב הפסוק "ובני ישראל יצאים ביד רמה" כדי להגיד שהם לא חשו פחד כלל וע"ש בהרחבה איך שזה מסביר כל השתלשלות העניינים.

יום שלישי, 22 בינואר 2013

האם כבר הצבעת? בשלח, תשע"ג

ערב טוב לכל המנויים!

עברנו שלוש פרשיות שבהן נאמר לפרעה לשלוח את בני ישראל ממצרים וכל פעם מסרב מחדש. לבסוף הקב"ה הוציאם ממצרים. אז למה פרשת השבוע - "ה"פרשה של יציאת מצרים, נותנת קרדיט לפרעה, "ויהי בשלח פרעה את העם" ולא כפי שהיה, "ויהי כשה' הוציא את העם"?

ואלוי אפשר לומר שבוודאי ובוודאי עיקר היציאה ממצרים היה על ידי הקב"ה, אבל מאחר ופרעה קם באמצע הלילה - גם מתוך כורח וכו', ודירבן את בני ישראל במשהו לצאת, וכמו שכתוב, "ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ" מגיע לו את השכר שכל יציאת מצרים נקראת על שמו וכפי שהתורה מעידה עליו "ויהי בשלח פרעה את העם".

כל אחד יושב לו בביתו וחושב איזה תועלת יש שאני אצביע מתוך מיליונים של קולות בבחירות, אבל תדעו לכם שכל אחד ואחד יכול להשפיע ולא יקופח השכר של אף אחד, ואדרבה, התוצאה הסופית נקראת על שמו. נותרו עדיין שלוש שעות, וזה לא מאוחר.

קבלתי טלפון אישי מהרב מנחם שטיין שליט"א ובקשה להפיץ ברבים כמה חשוב שכל אחד ילך ויצביע, ובהודעה זו, הנני משתדל לקיים את בקשתו.

שנזכה לראות קידוש שם שמים ברבים!

שלכם,
מרדכי אדלר


לאחר פירסום הדברים זכיתי לראות שה"לב אליהו" שואל ועונה אותה תשובה, וב"ה שכוונתי לדבריו.

וראוי להביא כאן מדבריו שבזכות שפרעה שלח את ישראל, אסור לתעב מצרי, ומותר להתחתן כבר בדור שלישי והדבר הוא פלא?

גם לגבי סוטה ששתתה ממי המארים, וכשמתברר שלא חטאה, זוכה לכל מיני ברכות ושבחים וחוזרת לבעלה. וגם על זה יש לשאול אותה שאלה, הלא מדובר באישה שהסתובבה עם גבר מספיק כדי לעורר חשדות בעלה, ולא סתם הסתובבה איתו אלא התנהגה בצורה שהביא את בעלה להזהיר אותה מלהתייחד עם אותו גבר. ועדיין היא לא שעתה לאזהרה והתייחדה עמו מספיק זמן כדי לחטוא, כשאין ספק שיש לה קשר אינטימי איתו!!

ומה קורה כשמתברר שבפועל היא לא חטאה. למה לא? איך? לא יודעים את התשובות, אבל על זה מגיע לה פרס? על הרבה פחות מזה לא היו מקבלים את ילדיה לחיידר, והתורה מציינת אותה לשבח, ובעלה מקבל אותה חזרה.

ועל זה עונה הלב אליהו שהוא בוודאי היה יותר פרומער ויותר קנאי מהכי פרוממער והכי קנאי שיש לנו היום, שכן. מגיע לה פרס, מגיע לה שכר, וכן לגבי פרעה. כי כל תפקידינו בעולם הזה הוא לכבוש את היצר, ועל זה מגיע כל השכר שבעולם.

והוא מביא את הגמרא (בבלי, ב"מ ל"ב:) "ת"ש אוהב לפרוק ושונא לטעון, מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו" כשאדם נתקל בבחירה אם לפרוק את הבהמה של חברו או לטעון את הבהמה של אויבו, אפילו שיש כאו צד של איסור דאורייתא של צער בעלי חיים והיה ראוי לפרוק את הבהמה, מכל מקום עדיף לסייע לשונאו כיון שבזה הוא מתגבר על יצרו.

והדברים ברורים מאליהם. הניסיון של אנשים לגור קודם עם אלו הכי דומים להם, ללמוד איתם ולשלוח את הילדים לבתי ספר רק עם אלו שעונים לסטנדרטים שנקבעו על ידי הם עצמם, לא רק שמזכיר התנהגות החסידה, שהתורה אומרת שהיא טריפה כי עושה חסדים רק עם חברותיה, אלא שיש ענין דווקא לעשות עם האויבים, השונאים, כי בכך כובשים את היצר הרע.

וזה מזכיר לי דברי הרב שטיינמן שליט"א כשאלו חשבו שהם יודעים איך להחליט מי מתאים לחיידר ומי לא מתאים, שהמקור לכל היא "גאוה, גאוה, גאוה".

יום שבת, 19 בינואר 2013

תפקיד ההנהגה והסכמי יששכר זבולון

הקב"ה מצווה למשה (בא, י"ב, ז') "ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו אותו בהם" ושים לב להבדלים כשמשה מצווה את בני ישראל (שם, שם, כ"ב) "והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזת מן הדם אשר בסף". משה רבינו הופך את הסדר, קודם משקוף ואח"כ מזוזות, וכן משתמש במונח "אל" לעומת הקב"ה שמשתמש ב"על", ולבסוף הקב"ה גם ציווה על הבתים כשמשה רבינו מתעלם מזה.

ואולי ניתן להסביר את ההבדלים כהבדלים בין הרצוי והמצוי ואיך שתפקיד המנהיג בא לידי ביטוי. בתורתינו הקדושה התרי"ג מצוות מתייחסות לעם מושלם ולכן יש חוסר בכל הקשור לתחום הפלילי, וליתר דיוק, הדברים נשארו פתוחים לתקנות של מלך, סנהדרין ובתי דין. דוגמא קטנה תהיה בעניין של ניסיון לבצע עבירה שאין לזה כל עונש בתורה אבל חכמים יכולים להכניסו לכיפה.

וא"כ יש לומר שהקב"ה מבטא את הרצוי, שכל עם ישראל נמצא באותה דרגה, ועליהם להתקדם יחד בבנייה של היסודות מלמטה ושואפים למעלה, כשהתקדמות משלב אחד לשני מצביע על שלימות של שלב הקודם ושליטה מלאה על המבנה. יש להתחיל עם המזוזות, לשלוט עליהם, להמשיך אל המשקוף ומשם לבית שלם, והכל בדרך של "על" – שליטה מלאה.

לעומת זאת משה רבינו בגדר של מנהיג יודע שלא כל העם באותה דרגה, ועליו לאתגר את אלו שהם למטה יותר שגם להם יש את האפשרות לגעת "אל" המשקוף, וזה היה הציווי שלו, כשייתכן מאד שבביצוע עצמו נעשו קודם המזוזות ואח"כ המשקוף, מתוך הידיעה שהמנהיג אתגר אותם. ואין לדבר איתם על בית שלם אלא על מה שיש בהישג ידם במאמץ סביר.

רואים מכאן כי התפקיד של המנהיג הוא להעלות את היהודים מעלה מעלה ובזה הצלחתו נמדדת, ולא לדאוג רק לאליטיסתים שבחבורה.

ועל פי זה רואים את היופי בדברי מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל אשר נשאל על אדם אחד מלונדון שרצה לעשות הסכם יששכר וזבולון למספר אברכים השוקדים על תורתם – אומנותם. והוא השיב על כך, כי כל העניין של ההסכם הוא רק אם בלעדי הזבולון, לא היה יששכר עוסק בתורה, אלא היה בעל מקצוע. אבל אם אותו אברך בין כך היה יושב ושוקד על תלמודו, כגון זה לא שייך בו הסכם יששכר זבולון (הליכות והנהגות עמוד ע"א) (מובא ע"י ר' צבי יברוב שליט"א בקישור כאן).
כי ההסכם ביניהם הוא להעלות את שני הצדדים מעלה מעלה, ששני הצדדים שווים בזכויותיהם וחובתיהם, ולא שאחד ינצל את חולשת השני או את מה שחסר לו, כי אין זה אלא עבודה בעיניים וההסכם לא חל כלל.
שבוע טוב לכל המנויים,
מרדכי

יום שישי, 18 בינואר 2013

פרשת בא, תשע"ג "Money for nothing and clothes for free"


הקב"ה הבטיח לאברהם אבינו (בראשית, ט"ו, י"ד) "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". ולא הוזכר כאן פירוט של הרכוש, כשרש"י ראה לנכון לפרש "בממון גדול". אח"כ כשמשה רבינו נמצא בסנה (שם כ"א-כ"ב) כתוב "ושאלה אשה משכנתה וכו' כלי כסף וכלי זהב ושמלות ושמתם על בניכם ובנותיכם וכו'. ולבסוף, כשמגיעים לפרשה כשפרעה משלח את עם ישראל באמצע הלילה כתוב, (שם, י"ב, ל"ה) "ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות". ורש"י כותב בד"ה שמלות, "אף הן היו חשובות להם מן הכסף ומן הזהב והמאוחר בפסוק חשוב".

ולכארה קשה על רש"י כיון שדבר ידוע ומהמפורסמות שכסף פחות חשוב מזהב, אז גם אם הסדר של הפסוק היה מתחיל "שמלות, כלי זהב וכלי כסף" הייתי אומר שמדובר בסדר חשיבות יורד, ובלי קשר שהאחרון הוא החשוב. בנוסף, רש"י כבר אמר אצל אברהם אבינו ש"רכוש" הכוונה לממון בלי הזכרת בגדים, ואצל משה בסנה מוזכר שעל הנשים לעסוק בפעולת השאלת כלי כסף וכלי זהב, ואת הבגדים עליהן לבקש עבור הילדים, כשכאן משמע שכולם, גברים נשים וילדים עסקו בהשאלת כלים ובגדים לעצמם.
עוד יותר קשה, למה רש"י חיכה עד כאן להגיד ששמלות יותר חשובות כשהיה יכול לומר זאת כבר בסנה בציווי של הקב"ה למשה.

ואולי ניתן להבין על ידי הקדמה שבכלל איך נבין את הבטחת הרכוש לאברהם כחלק מיציאת מצרים? האם היציאה משיעבוד רוחנית לגאולה רוחנית לא מספיקה שצריך פיצוי נוסף שבא לידי ביטוי בחומריות? ועל זה התשובה היא כן עם "כ" רבתי. אבל התורה מלמדת אותנו כלל שככל שדורכים על אדם אחר, משפילים אותו ויורדים עליו, כך יש לעבוד יותר קשה לפצותו ולהחזירו למצבו הקודם והראוי לו. ויתירה מזו, ככל שאדם מנותק ממצוקת השני, כך קשה לו יותר להיכנס במקומו ולהבינו. לכן, כשהקב"ה דיבר עם אברהם אבינו, כשמדובר בנושא שרק יהיה בעוד מאות שנים ואברהם לא ראה כלל את מצוקת נכדיו וניניו, היה מספיק לומר רכוש גדול. אצל משה בסנה שהוא מעצמו לא עבר את המצוקה, אלא גדל בבית המלך, אבל ראה מה שבני ישראל עוברים, הקב"ה הוסיף פירוט יתר, שיהיה פיצוי לנשים והילדים. אבל עכשיו, שבני ישראל מעצמם, הגיעו לסוף החבל, וכפי הידוע שאילולא הקב"ה הוציאם בסוף 280 שנה, כבר לא היו יוצאים, אז ניתן לכולם להשתתף בפיצוי על העבדות.

ולאחר הבנה זו, נוכל להמשיך ולומר שכשבאים לשכנע מישהו ולפצות אותו על עוול שנעשה לו, אין זה מספיק להגיד לו מילים חלולות או ריקות מתוכן. יש להחזירו למצבו המכובד של בן אדם. וא"כ יש לומר שאכן השמלות כאן החשובות, כי כל הכסף וכל הזהב בעולם אינו מספיק לפצות אותם על נטילת צלם האנוש, שאת זה אברהם אבינו לא ידע ולא היה מודע לגביו. ולכן, רק כשכולם, גברים, נשים וילדים התלבשו כמו בני אדם, יכול להיות שאר הרכוש שהובטח לאברהם אבינו כפיצוי.

ולכן רש"י אמר את הפירוש כאן כשכל בני ישראל התעסקו בהחזרתם למצבם כבני אנוש, בעלי דעה עצמאית וזכאים לכל זכויות היסוד כמו אחרים, שווה בשווה, שדווקא כאן רואים שהבגדים באמת היו הכי חשובים.

ויש לנו ללמוד מזה, שכשאנשים נדרסים ונדרכים, אין זה מספיק לתת הבטחות רוחניות חלולות אלא יש ללוות את ההבטחות עם מעשים – מעשים המוכיחים שבאמת מדובר בשווה בשווים. 

יום שלישי, 15 בינואר 2013

וארא, תשע"ג: העם לפני נציגיו, העם לפני אלוקיו


ארבעה לשונות של גאולה: "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי ולקחתי", וכותב רשר"ה ז"ל בפירושו שרק "משתהיו זקופים, חפשיים וחדורי תודעת זכויות האדם" (הלשונות של והוצאתי והצלתי וגאלתי), אז יהיה שייך לשונו של ולקחתי, "אקח אתכם לי לעם". כשאתם תעמדו על דעתכם מתוך בחירה אנושית ברורה, במחשבה צלולה של כל יחיד, ללא מצוקה סביבתית וחברתית וכל אחד שואף להגשמת האינדיבידואליות, אז הקב"ה מעוניין שתהיו העם שלו, ואתם תוכלו לקבל את הקב"ה לאלקיכם.

והוא ממשיך ועומד על הלשון "עם" שאצל הגויים העם שייך למלך, ואין חשיבות לעם מצד עצמו, (מלך – יועץ: מלשון הגמרא וכפי שנפסק בשולחן ערוך, "אין ממנים פרנס על הציבור אלא אם נמלכים בציבור קודם") ולכארה זה היה צריך להיות ההמשך הטבעי של הפסוק "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם למלך", כשמונח "אלקים" שייך לדת ולא לעם? אבל היהדות אינה דת בבמובן הרגיל, שיש חשיבות ל"היכלות, כנסיות, כיתות כהונה, קהילות וכדומה". ביהדות האותנטית הכל מתחיל עם העַם – מלשון "עִם", אחד עם השני ועם האחר. אין לבקש מיחידים לוותר לטובת הטוב הכללי, the greater good אלא שהטוב הכללי אמור לשרת את היחיד, ובלשונו, "בחייכם החברתיים יתגלה נא רוחי". ושלא יהיה אי הבנה – כל אחד יכול לתרום לטובת הכלל, אבל אין הכלל יכול לדרוש זאת ממנו.

ואין חדש תחת השמש. הקב"ה צווה את ירמיהו (ז', ב') להוכיח את העם, והיכן אמר לו לעמוד? לא בתיאטרונים ובקרקסים, לא באינטרנט קפה או בקיוסקים, אלא "עמוד בשער בית ה' וקראת שם את-הדבר הזה". והמפרשים אומרים תעמוד במזרח דווקא, בשער הכי חשוב מכל שבעת השערים, איפה שכנראה עמדו ונכנסו האנשים הכי מכובדים. וירמיהו ממשיך שעליהם להיטיב את דרכיהם, ו"אל-תבטחו לכם אל-דברי השקר לאמור: היכל ה' היכל ה', היכל ה' המה". צא ובדוק איזה עבירות מנה ירמיהו? אי עשיית משפט בין איש ובין ריעהו, עושק גר יתום ואלמנה, שפיכת דמים, גניבה, רציחה, שבועת שקר ועבודה זרה, והכל – כל עבירות הללו באו באיצטליה של "היכל ה', היכל ה' היכל ה' המה", שיש לשרת את כת הכהנים וכומרים שכביכול מורמים מעל העם, או לפחות הרימו את עצמם. וזה הדבר הכי מאס על הקב"ה כשבאים במעטפת של קדושה, "שמו שיקוציהם, בבית אשר-נקרא-שמי עליו—לטמאו" ומנצלים אותה כדי לשלוט ולהרע לעם.

ירמיהו מודיע להם, שלא לחשוב שבואם לתוך מקום קדוש יציל אותם, כי הפיכת מקומות הקדושים של עם ישראל ל"מערת פריצים" לא יצילם. ולמה זה, למה הפיכת דבר אחד לקדוש מעל השאר לא יעזור? ועל זה מביא ירמיהו את הפסוקים שהבאנו בהתחלה, "כי לא-דיברתי את-אבותיכם, ולא ציוויתים, ביום הוציאי אותם, מארץ מצריים--על-דברי עולה, וזבח. כי אם-את-הדבר הזה ציוויתי אותם לאמור, שמעו בקולי--והייתי לכם לאלוקים. מתי הקב"ה יהיה לכם לאלוקים? רק לאחר שאתם תשכילו להיות עם – אחד עם השני, ולא שיש קבוצה עליתית ונעלה מעל השאר. כי אם לא, אין להקב"ה כל בעיה להחריב את המקומות הקדושים ובמידה כנגד מידה, שהם כביכול העלו את עצמם מעל העַם, אז משם גם יתחיל את החורבן.

יום שישי, 11 בינואר 2013

השטיבל של האינטרנט והאדמו"ר "שומר אמונים"


יום שלישי בצהריים החלו הגשמים והסופה שלאחר מכן הביאה שלג לארצינו הקדושה והעלתה את מפלס כינרת לגבהים חדשים.

אני נוסע בערב מירושלים לבני ברק עם בני, חייל של הנחל חרדי בשנת המשימה. פתאום הוא שואל אותי, "אבא, איפה זה מחלף גנות, כבר עברנו אותו"? "אנו בשפירים, שתי דקות מגנות", השבתי לו. "אבא, יש יהודי זקן תקוע במחלף גנות כבר ארבע שעות עם פנצ'ר ואינו מצליח להחליפו. קראתי עכשיו בנייעס של מהיר חימה". עד שהוא סיים לדבר כבר ראינו אוטו בצד המחלף עם אורות מהבהבים. עצרנו מאחוריו ופגשנו יהודי כבן 75, חסיד גור עם גלגל קרוע כפי שלא חזיתי אי פעם. מייד נגשנו לעבודה של החלפת גלגל כשהוא מקבל טלפון אם הוא צריך עזרה? הוא עונה שכבר עוזרים לו ושואל אותנו איך זה שאנשים יודעים את המספר שלו? בני אומר שפרסמו בוואטסאפ את מצבו, מיקומו ומספר הטלפון שלו. "מה זה וואטסאפ"? "מהיר חימה – אני בקבוצה שלו", בני עונה. בינתיים, נהגים מאיטים לידינו ושואלים אם זה האירוע שעליו פרסמו בנייעס? בני ממשיך לנסות להסביר למבוגר שכולם קראו עליו בוואטסאפ כשהוא לא מצליח להבין מה זה וואטסאפ. עוד טלפונים ועוד מכוניות עוצרות ופליאתו גוברת מרגע לרגע, עד שהסברתי לו שמדובר ב"שטיבעל של האינטרנט". שיחה הבאה שהתקבלה הוא כבר שאל את המטלפן אם הוא שמע עליו בשטיבעל!!

ומה זה קשור לפרשתינו?

משה רבינו אומר לבני ישראל את ארבעה לשונות של גאולה ובני ישראל סירבו לשמוע כשהתורה מעידה שהסיבה היא, "מקוצר רוח, ומעבודה קשה" (שמות ו', ט') והשאלה היא למה צריכים שתי סיבות אם כל סיבה מעצמה מספיקה כדי לא לשמוע בקול משה?

וראיתי דבר נפלא בספר שומר אמונים (דרוש האמונה – פרק ט"ז ו-י"ז) שיש שני סוגי אמונה, אמונה בדעת ואמונה פשוטה. עיין שם בהסברו אבל כפי שהבנתי "אמונה בדעת" היא אמונה שמגיעים אליה לאור התעמקות שכלית והשגות גבוהות, לעומת "אמונה פשוטה" שזו האמונה הפשוטה ותמימה שאבותינו הקדושים, אברהם, יצחק ויעקב השרישו בנו, ושלפעמים האמונה פשוטה גדולה מהאמונה בדעת. והוא מביא בשם הרב יוסף יעב"ץ בספרו אור החיים פ"ב ופ"ח):

"אליכם אישים אקרא, מגלות ספרד אני, אשר גורשנו בעונותינו הרבים והעצומים, ורוב המתפארים בחכמה ובמע"ט כולם המירו את כבודם ביום מר, והנשים ועמי הארץ מסרו גופם וממונם על קדושת בוראם, עכ״ל.

מבהיל על הרעיון, פחד פחדים!!

ואולי בזה ניתן להבין למה צריך שתי הסיבות לסירובם לשמוע בקול משה. התורה מלמדת אותנו שלא הייתה בהם את האמונה בדעת עקב הקוצר רוח שלא יכלו להשיג הישגים גבוהים באמונה, וכמו שרש"י כותב, "כל מי שהוא מיצר, רוחו ונשימתו קצרה, ואינו יכול להאריך בנשימתו" שמדובר במצב נפשי שאין מנוחת הנפש והשכל להשיג את האמונה הנדרשת. "ועבודה קשה" צריך לומר מתייחסת למצב פיזי שהיה להם כל קשה שכבר לא יכלו להאמין שהמצב ישתנה, כל עוד הם לא רואים אותו בעיניים. (לאחר מכן, ראיתי בארבנאל עה"ת, "הקוצר רוח בנפשם והעבודה קשה בגוף" וברוך שכוונתי)

יש מבינינו שזוכים לשבת וללמוד כל היום ולזכות בהישגים גבוהים ובהבנות עמוקות, ויש כאלו שיותר מקושרים לעולם העשייה עם חיבור לכל מיני פלאי טכנולוגיה וכדומה. אבל אם יהודי יושב לו בשיא הסופה ומתפלל לה' לשלוח לו סיוע, להקב"ה אין שום בעיה לנצל את הטכנולוגיה שיש אצל יהודי אחר כדי להציל יהודי אחד ולזכות את היהודי השני עם מצוה, והעיקר שכולם מכוונים ויכוונו את ליביהם לאבינו שבשמים, אמן

בברכת שבת שלום!

מרדכי

יום שני, 7 בינואר 2013

מספרים מוסריים - שמות, תשע"ג

ערב שבת שלום לכל המנויים,
"ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה", (שמות ג', י"ב). ועי' ברש"י שלכארה מתקשה להסביר איך נכנס "וזה לך לאות" להקשר העניין. וא"א לומר שעבודת עם ישראל על ההר לאחר שכבר יצאו ממצרים יכולה להיות אות לגבי יציאת מצרים הקודמת לה? ואולי בגלל קושיא זו רש"י מביא פירוש נוסף, אבל גם בפירוש השני יש קושי בהבנת הדברים.


ועי' בקדושת הלוי שהתשובה טמונה במילה "אהיה", דהיינו ש"אהיה" הוא האות כי אנכי שלחתיך. וע"ש בהרחבה, וכן באבן עזרא על הפסוק "אהיה אשר אהיה", ועל סמך דבריהם אפשר להסביר כדלהלן:

יהודי יודע שתפקידו בעבודת ה' הוא להעלות את דרגתו בידיעת התורה, בקיום המצוות ובאהבת ויראת שמים. אולם, יהודי ככל שעולה בדרגא הוא גם מבין כמה עוד רחוקה לו הדרך להגיע לידי שלמות. גם משה רבה שהיה בדרגא עילאית התקשה להבין איך הקב"ה יגאל את עם ישראל על ידו כשהוא אינו ראוי ועל זה הקב"ה ענה לו – "כי אהיה עמך" שהינך ראוי לגאול את עם ישראל לא בזכות דרגתך הנוכחית אלא בזכות דרגתך העתידית, שאתה ממשיך לעבוד ה' ולעלות מעלה ומעלה. וא"כ הקב"ה ממשיך לשאלה השנייה של משה רבינו באיזה זכות יגאל את בני ישראל? ועל זה הוא עונה לו "וזה יהיה לך לאות" מה שאתה ראוי בזכות העתיד - זה האות שגם בני ישראל ראויים להיגאל על שם העתיד, שהם עתידים לעבוד את ה' בהר הזה.

ובאופן זה הוא מסביר את לשון הברכה הרביעית בתפילת שמונה עשרה, "כי אל גואל חזק אתה", ומה שייך תיאורים של חוזק אצל הקב"ה? אם הקב"ה הוא רחום, הוא רחמן בשלמות ולא רחום יותר או רחום פחות, וכן אם הוא גואל, מה שייך גואל חזק או גואל חלש? אלא שגאולה הבאה כשעם ישראל ראוי נקרא גאולה, וכשישראל אינו ראוי, נקרא גאולה חזקה, שהקב"ה גואל על סמך העתיד, ולכן גם כאן, המילה "אהיה", שבוחנים את העתיד, היא האות שהקב"ה יגאל את עם ישראל.

אבל מה זה כפל הלשון "אהיה אשר אהיה" שנאמר בהמשך (שמות, ג', י"ד)? ואולי על סמך דבריהם הקדושים אפשר להבין מוסר השכל עמוק הטמון כאן בכל העניין של גאולה. האותיות "א", "ה", "ו", "י" המרכיבות את המילים י – ה – ו – ה  א – ה – י – ה הן מיוחדות ומובדלות משאר האותיות בערכן המספרי 1, 5, 6 ו- 10. מספרים הללו כבסיס, ולא משנה לאיזה חזקה תעלה אותם, התוצאה תישאר תמיד כמו הבסיס שלה.
11=1, 12=1, 13=1 וכן הלאה תמיד יהיה 1
51=5, 52=25, 53=125, 54=625 וכן הלאה תמיד יהיה 5 בסוף
61=6, 62=36, 63=216, 64=1296 וכן הלאה תמיד יהיה 6 בסוף
10, 100, 1000, 10000 וכן הלאה תמיד יהיה בבסיס 10.

וכאמור לעיל, גם עם ישראל, ככל שעולה בדרגות כך הוא יודע ומודע עד כמה הוא נשאר רחוק מהיעד כמו שהיה מקודם ואולי אפילו רחוקה יותר. אבא כמשל, כשמלמד תינוק ללכת, ככל שהתינוק דדה כמה צעדים, האבא מתרחק ממנו כדי לעודדו לצעוד עוד צעדים, כך זה עם הקב"ה. אבל ישנו תנאי בל יעבור שכדי להעלות הלאה עליך להבין שעלייתך אינה סיבה שתתנהג שונה או תתנשא מעל השני שאינה בדרגה שלך. יש כאן לשון עתידית כפולה: כמו שעליך לכלכל מעשיך, דיבוריך ומחשבותיך שההווה אינו מה שחשוב אלא העתיד והיעד, כך גם עליך להתנהג עם היהודי השני שלא משנה דרגתו אלא עליך לבחון אותו ולהתייחס אליו כפי שעתידו יכול להיות. יהודי שדן את השני על פי דרגתו עתה (ועוד בעיניו של בשר ודם) מסתכן שגם ה' ידון אותו בדרגתו עתה, ובכך למנוע חס ושלום, מידה כנגד מידה, את ביאת ה"גואל חזק" שגואל אותנו על סמך העתיד.

נסיים בברכת שבת שלום לכל עם ישראל, שבת שכל יהודי יהיה בעצמו ועם כל שאר עם ישראל בדרגת "אהיה אשר אהיה".

שלכם,

מרדכי