שלי שלי ושלי אינו שלך!!!

בפרשת השבוע אנו מוצאים שני אירועים מכוננים עם חוט אחד המקשר ביניהם. "ויותר יעקב לבדו" (בראשית ל"ב, כ"ה) ואומר רש"י ששכח פכים קטנים וחזר עליהם. והמהר"ל בגור אריה מאריך להסביר שמדובר בתרתי לריעותא, גם פכים קטנים שאין להם חשיבות וגם הוא שכח אותם. אבל הרא"ם מסביר שרש"י על הגמרא (חולין צ"א) מפרש שטרם הספיק להעבירם, ומה שאומר כאן ששכחם הוא מהמדרש. והדבר הוא פלא שבשביל זה יעקב סיכן את כל עתידו של עם ישראל? ומה היה קורה אם היה מפסיד? והעניין השני בפרשת דינה שיעקב אמר לשמעון ולוי, "עכרתם אותי להבאישני בישב הארץ" והם ענו לו "הכזונה יעשה את אחותינו" (בראשית, ל"ד, ל'-ל"א)? ומה המשא ומתן כאן? האם יעקב לא ידע תשובת האחים?

החת"ם סופר גם רומז לקשר בין שתי הפרשיות באומרו שהמילה "לבדו" ראשי תיבות (בסדר הפוך) ויצא דינה בת לאה. אבל אינו מבהיר מה הקשר? רש"י כאן מבסס את פירושו על הגמרא (חולין צ"א) אבל אינו מביא את ההמשך של הגמרא, "מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם וכל כך למה מפני שאין פושטין ידיהם בגזל". והדברים ברורים שצדיק אמיתי מבין שהכל נגזר עליו מתשרי עד תשרי חוץ מתשרי ואין לו כל אפשרות לגעת במה שאינו שלו ובודאי שלא יהיה לו כל תועלת מזה. וגם ההיפך הוא נכון, שאם יש לו דבר כלשהו, ואפילו הדבר הקטן ביותר, ה' גזר עליו שיהיה לו אותו ובלעדיו יהיה לו חסר בשלמות עבודתו, ולכן היה על יעקב לחזור להביאם.

האם הכוונה שאין לאדם לוותר, אסור להתפשר, לא כל חיינו שמענו מהורינו ומורינו שמי שמוותר הוא הצדיק, הוא החסיד, הוא זה שמתגבר על יצרו? והדברים אינם נאמרים רק בתחום הפרטי והאישי אלא גם בתחום הציבורי וברשות הרבים. האם מותר או מומלץ שציבור חלש או מיעוט יוותר על חלקו במשאבים כדי שלא תהיה "מחלוקת", להנשל מזכותו לחינוך ראוי לילדיו, לדיור סביר, והרשימה ארוכה מהגלות?

אלא שבוודאי ובוודאי התשובה היא לא החלטית. יעקב אבינו חזר בגלל שהיה לו שם דבר שהוא שלו. אבל מהפרשה של דינה אנו לומדים משהו הרבה יותר עמוק. לא רק שאסור לוותר על נכס שלך, אלא גם על הכבוד שלך אין לוותר. יעקב בא בטענה על האחים ש"עכרתם אותי", וכוונתו בזה הייתה שאם שכם וחמור ושאר התושבים לאחר שהם פגעו בדינה, הסכימו לתנאים של האחים, יש לוותר על הפגיעה בכבוד העם ולהשלים. אבל האחים אמרו לו נקודה שעל זה לא היה ליעקב תשובה, שלאחר שהם פגעו בכבודינו, אין זה מספיק שעכשיו הם מוכן להשלים ולחיות בהרמוניה. כל עוד שאת מה שהם לקחו הם לא החזירו, מה שפגעו הם לא השיבו כבהתחלה, אין כאן מקום להשלמה או לוויתור. ועל זה יעקב הסכים איתם.

ו

אין זה רק דרוש אלא הלכה מפורשת הנוגעת להלכות נפשות!! הבא במחתרת, אין לו דמים (שמות כ"ב, א'). והגמרא (סנהדרין ע"ב:) מסבירה שהגנב בא על עסקי נפשות, מאחר והוא בא לגנוב מבעל הבית, ויודע שבעל שאין אדם מעמיד עצמו ורואה שנוטלין ממונו ושותק, ויצטרך להורגו, אז מותר להרוג את הגנב לכתחילה. ותקראו שוב ותשתגעו!! מה הבעיה? כשבעל הבית רואה גנב בא במחתרת שלא יפריע, מדובר רק בכסף, בנכסים, בשטח ציבורי וכו' ועל זה הורגים??? והתשובה היא כן! כי כל עוד הגנב בבית שלך, כל עוד שהנכסים שלך אצלו, אינך בן אדם, אינך יהודי מאמין, אינך ראוי להיקרא בני אברהם יצחק יעקב.

אנו כולנו תפילה שבימים הללו נזכה ל"ויעשו כולם אגודה אחת" אמיתית ש ל כ ו ל ם יהיה ייצוג ראוי והולם ויהיה אך ורק קידוש שם שמים ברבים!

שבת שלום ומבורך!

מרדכי אדלר

גם אבותינו השתדלו בפרנסה

א"ר אילעא: באושא התקינו, המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. תניא נמי הכי: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות; ומעשה באחד שבקש לבזבז יותר מחומש ולא הניח לו חבירו, ומנו? רבי ישבב, ואמרי לה רבי ישבב, ולא הניחו חבירו, ומנו? רבי עקיבא. אמר רב נחמן, ואיתימא רב אחא בר יעקב: מאי קרא? "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך". והא לא דמי עישורא בתרא לעישורא קמא! אמר רב אשי: אעשרנו לבתרא כי קמא.

ואומר רש"י על אתר ד"ה המבזבז, "המבזבז לעניים אל תבזבז יותר מחומש. והכלי חמדה שואל לכארה מה רש"י בא להוסיף כאן? והשיטה מקובצת מביא מהדורא קמא של רש"י שהיה כתוב "המבזבז להקדש". וע"פ זה הוא מסביר שיש מחלוקת האם הדין של המבזבז מדובר רק לגבי עניים (בין אדם לחבירו) או בכל המצוות (גם בין אדם למקום), וכפי שמשמע מהרמב"ם (ערכין וחרמין פ"ח ,י"ג) "אלא כל המפזר ממונו במצוות אל יפזר יותר מחומש", שמדייק לכל המצוות ולאו דווקא רק בצדקה (וזו למה שהרמב"ם מביא את הדין בערכין ולא במתנת עניים, והבן). ויש לומר שבמהדורה קמא רש"י סבר דווקא להקדש לא לבזבז יותר מחומש כיון שמדובר בבין אדם למקום, אבל לעניים כן אפשר יותר מחומש, ובמהדורה לפנינו הביא לעניים שגם על מצוות בין אדם לחבירו אין לבזבז יותר מחומש.

והכלי חמדה מאריך מאד וע"ש ותרווה נחת שלכארה קשה מה ההבדל בין צדקה/עניים לשאר המצוות? והכלי חמדה מסביר שיש הלכה שמוטל על יהודי למסור את נפשו כדי לא לעבור על עבודה זרה ולומדים את זה מהפסוק (בכל נפשך).לעומת זאת, את ההלכה שאין אדם מציל את חייו עם חייו של חבירו לומדים מסברה "מה חזית דדמך סמיק טפי" – מי אומר שדמך יותר חשוב מדמו של השני? מכאן, שאדם יכול להציל את חייו עם ממונו של חבירו כי בוודאי חייו שווים יותר ממונו של חבירו. לפי זה ממשיך הכלי חמדה, יש סברה פשוטה שאין לבזבז יותר מחומש בפיזור לצדקה מדין מה חזית! מה פתאום למסור ממונך לחבירך כדי שיהיה לו ממון ולא יהיה לך. לכן רש"י אומר שלא רק בהקדש (לגבוה) אין לבזבז יותר מחומש אלא אף לעניים וזה מדין מה חזית.

אבל לכארה ישנה שאלה אחרת שאפשר לשאול וזו למה בכלל מביא הגמרא את הפסוק בפרשתינו לגבי יעקב כשאפשר להביא את הפסוק לגבי עצם הדין של מעשר בדברים, "עשר תעשר את כל תבואת זרעך"? ולמה מיעקב יותר ניתן ללמוד את הדין של חומש מאצל הדין של מעשר עצמו? ואין לומר שאם משם הייתי לומד שזה חובה וכאן זה נדבה, שאם כן היה יכול לכתוב "חמש את כל תבואת זרעיך" ומה שכתוב בלשון כפול משמע נדבה. וכן משמע מהסוגיה אצלינו ששואל שלאחר המעשר הראשון, המעשר השני הוי פחות (9/10), ומתרצת "אעשרנו לבתרא כי קמא" וזה יותר מתאים  לדרוש ולנדבה מעצם הדין?

שאלה נוספת היא עצם הנדר שיעקב נודר כאן, שהקב"ה הבטיח ליעקב בחלום את כל ההבטחות, ואז בבוקר כשיעקב קם הוא נודר ש"אם ה' יהיה עמדי" כאילו יש לו ספק אם ה' יקיים את הבטחתו או לא, ודבר זה הוא פלא?

ועוד, למה יש את הלשון המיותר, "ושבתי בשלום אל בית אבי" ולא "אל אבי"?

ואולי ניתן לומר על פי מה שראיתי בשם ר' זושא מאניפולי שמסביר את הרש"י על הפסוק (בראשית כ"ו, י"ב) "ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו יהוה", ורש"י שם מפרש למעשרות היה. ומאיפה ידוע לרש"י שמאה חלקים הללו היו מעשר אלא שכתוב "ויברכהו ה'" ובזהר כתוב שאין ברכה של הקב"ה פחות מאלף כמו שכתוב, "ה' אלקי אבותכם יסף עליכם ככם אלף פעמים" ומוכח שהמאה שערים הם המעשר של כל האלף. ומובא בשם ר' יצחק מווארקי שהברכה אצל יצחק היה מיוחד כי כתוב "ויזרע יצחק" שיצחק טרח והקב"ה יכל להחיל את הברכה על מה שיצחק טרח. וידוע שכל העולם הזה והתנהלות של הקב"ה הוא בדרך הצמצום, שהקב"ה מנהל את העולם כאילו אנו טורחים ועושים ומגיעים לידי תוצאה. ורק כשאין ברירה, הקב"ה מנהל את העולם בדרך ניסי ולא דרך הצמצום, וזה מה שאנו קוראים כביכול ניסים.

אם כן אולי אפשר לומר בענינינו שהקב"ה הבטיח ליעקב להיות איתו לאורך כל הדרך עם הבטחות מפליגות, אבל יעקב הבין שכל זה יהיה בדרך ניסי ולא כתוצאה מהטירחה שלו וההשתדלות שלו. כשאדם נותן צדקה מכספים שלא טרח בשבילם אין כאן כל חידוש או מעשה ראוי להערכה. רק כשאדם מרגיש שדבר שייך לו, ועדיין הוא מוכן להיפרד ממנו כדי לעבוד את ה', יש מושא ראוי לשבח. אז יעקב מתפלל שכל ההתנהלות של הקב"ה יהיה כ"בית אבי", שאטרח ואשתדל ואזיע כדרך העולם ועדיין אני אהיה בהבנה ששום דבר אינו שלי ואינו בזכותי, שהכל מה', ואשמח ליתן מעשרות בדיוק אם לא הייתי טורח כלל. זו תפילה של צדיק, לא רק לקבל מאת ה' אלא גם להבין שכל השתדלותו וטירחתו אינו פועל כי הוא זה, והכל התנהלות ניסית ורק יש כאן התנהגות של צמצום.

ולכן, דווקא מכאן לומדים את הדין של חומש. רק מישהו שמרגיש כנ"ל, ששום דבר אינו שלו ראוי גם ליתן חומש מנכסיו לצדקה. בפרשה של מעשרות מדובר בכל אחד ואחד שטורח וחושב שנכסיו הם תוצאה של השתדלותו כפי שכתוב "את כל תבואת זרעיך", מה שטרחת וזרעת. מאחד כזה על אף דרגתו, אין הוא ראוי ליתן חומש. אבל אחד שמבין שהכל מהקב"ה וכל טירחתו אינה אלא כדי כביכול להקל על הקב"ה, הוא הראוי ליתן חומש.

כמה חשוב אף בעיני אבותינו הקדושים את העניין של השתדלות בפרנסה, ולא  להיות מהסומכין על הנס, וראוי לדייק ולהביא את הלשון המדוייק של ר' יצחק מווארקי, "שהקב"ה הביע את תודתו.... כי אם לא היה זורע ----- היה צריך לשדר מערכות הטבע כדי לברכו".

לעשר את הזמן

בעניין מעשרות השל"ה הקדוש (מס' חולין, פרק נר מצוה ס"ד-ס"ה) מביא את המדרש (בראשית רבה פרק ע', ס"ז):

ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר: כותי אחד שאל את ר' מאיר אמר לו: אין אתם אומרים יעקב אֲמִתִּי? דכתיב (מיכה ז') תתן אמת ליעקב.

אמר לו: הין

אמר לו: ולא כך אמר, וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך!

אמר לו: הין

אמר לו: הפריש שבטו של לוי אחד מעשרה, למה לא הפריש א' מי' לשנים שבטים אחרים?!

אמר לו: וכי י"ב הן, והלא י"ד הן, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי!

אמר לו: כל שכן אוסיפתא מיא, אוסיף קמחא!

אמר לו: אין את מודה לי, שהם ארבע אמהות!

אמר לו: הין!

אמר לו: צא מהם ד' בכורות לד' אמהות, הבכור קודש, ואין קודש מוציא קודש!

אמר לו: אשריך ואשרי אומתך שאת שרוי בתוכה.

ואומר השל"ה הקדוש, כשם שצריכים לעשר מכספך, מילדיך, גם ימי האדם צריכין עישור. וידוע שמספר הימים בשנה היהודית (שנה פשוטה כסדרה – שישה חודשים מלאים ושישה חודשים חסרים (30 * 6) + (29 * 6) ) שווים ל354. וכתוב (ויקרא כ"ג, כ"ז)  "ולקחתם לכם ביום הראשון", ומובא במדרש תנחומא פרשת אמור כ"ב, ובילקוט אמור תרנ"א, ומובא בטור הלכות ראש השנה סימן תקפ"א וכי ראשון הוא והלא חמשה עשר הוא, אלא ראשון לחשבון עונות. דהיינו שהארבעה ימים בין יום כיפור לסוכות אינם עולים לידי המניין של 354 ימים, וכאילו יש רק 350 ימים בשנה. וע"ש בשל"ה שמביא שלוש דרכים איך אפשר לעשר את ימי השנה.

וסברתי לומר שאפשר פשוט למנות את ימות החגים ותעניות בשנה כדלהלן:

ראש השנה	2
צום גדליה	1
יום כיפור	1
סוכות	7
שמחת תורה/שמיני עצרת (והתנצלותיי לחוצניקים)	1
חנוכה	8
י' בטבת	1
ט"ו בשבט	1
תענית אסתר	1
פורים	1
תענית בכורות	1
פסח	7
שבועות (שוב התנצלותיי)	1
י"ז בתמוז	1
ט' באב	1
סך הכול:	35

וא"כ, בימים הללו יש להקדיש לעבודת ה', ולצאת ידי חובת העישור גם בזמן.

לרקוד עם השטן!!

עם ישראל היום במצב סכנה ומה שלא כולם יודעים הוא שמדינת ישראל עמדה ליד מיטת החולי של אש"ף ושיקמו וליד עריסת הלידה של החמאס http://samsonblinded.org/heblog/504.htm "ישראל השמידה את אש”ף בלבנון, אך פרס הביא את ערפאת חסר הכוח מתוניס והמליך אותו. לאחר שאש”ף סרב לרקוד לפי מנגינתה של ישראל, היא הקימה את החמאס, שישמש אלטרנטיבה לפת”ח.

כל ראשי הממשלה בישראל מאז רבין נתנו את ידיהם בהקמת החמאס. ההתנתקות מעזה קיבעה את ניצחונו של הארגון במוחם של הפלסטינים, ושרון, שהיה המושל הצבאי היחיד שהצליח בעזה, ידע זאת טוב מכולם.

היהודים גידלו את המפלצת הזאת. אף אחד אחר לא יכול להרוג אותה."

כמה פעמים אנו רואים בהיסטוריה הרחוקה והקרובה שאנשים עם כוונות טובות ורצון כן לסייע ולעזור לציבור, מכניסים לתוך הבית את אויבם הכי גדול שיש. בדרך כלל, המארח אינו מודע לכוונות הרעות וזדוניות של האורח, אבל ישנם לא מעט מקרים שהוא אכן מודע להן, ומתוך שיקולים של כסף, כבוד או תאווה עדיין מוכן לכרות ברית עם זה שבסופו של יום יקום עליו ויזרוק אותו מביתו.

והנצי"ב בהרחב דבר (בראשית כ"ח, ו'-ח') מסביר את אריכות הפסוקים שעשיו בישל תכנית שיתחתן עם בנות ישמאל כפי שראה שבנות חת רעות בעיני אביו, ויגרש את נשותיו למצוא חן בעיני אביו. בינתיים ישכנע את ישמאל להרוג את יצחק, ואז עשיו יוכל להרוג את ישמאל כגואל הדם, ויישאר גם עם נשותיו הראשונות כי יצחק מת, גם עם בנות ישמאל, וגם יירש את הארצות של יצחק וישמאל בנוסף על אדום. וכל התכניות הללו השתבשו כי מת ישמאל מייד לאחר האירוסין. והנצי"ב מסיים, "ולמדנו מכל הסיפור כי החונף לרשע לסוף נופל בידו".

וזה מבוסס על הגמרא בסוטה דף מ"א:, "תנא משמיה דרבי נתן באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל כלייה שהחניפו לו לאגריפס אמר ר' שמעון בן חלפתא מיום שגבר אגרופה של חנופה נתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים ואין אדם יכול לומר לחבירו מעשי גדולים ממעשיך". ומסביר רבי ש"ז פינס (בספרו מוסר המקרא והתלמוד, עמ' קפג) ש"הגרוע שבאופני השקר היא החנופה, מפני שגורמת תקלה מוסרית בין לחונף ובין לנחנף, והאדם נגרר אחריה כדי למצוא חן בעיני התקיף ממנו. כשקלקלת החנופה מתפשטת בחברה, היא מפעפעת בה כארס, ומכניסה השחתה והרס לתוך החיים הציבוריים. וזו החנופה הרכה, שמחמאות בפיה, נעשית קשה לחברה לא פחות מאגרוף רשע. ועל זה רמזו חז"ל באמרם, "מיום שגבר אגרופה של חנופה נתעוותו הדינין...". ובוא וראה, כי החנופה של נביאי השקר בסוף הבית הראשון לההמון הפורע מוסר, שעליה התמרמר כל כך הנביא ירמיהו לאמר: "מאת נביאי ירושלים יצאה חנופה לכל הארץ" (ירמיהו כג, טו), נעשית גורם להרס הפנימי שחתך אז את גורלו של העם לחורבן.

החיים – קרב על הסנטימטרים

בראשית כ"ה, כ"ג: ויתרצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרש את ד'.

ועל זה המדרש (בראשית רבה, פרק ס"ג, ו') מסביר, "בשעה שהיתה עומדת על בתי כנסיות ובתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת, ובשעה שהיתה עוברת על בתי עבודת כוכבים עשו רץ ומפרכס לצאת", ושואלים המפרשים, (עי' אריה שאג ועוד) שידוע דברי הגמרא (מסכת נדה דף ל: ) "ולד במעי אמו..., ונר דלוק לו על ראשו.....ומלמדין אותו כל התורה כולה" וא"כ למה יעקב רצה לצאת, אם הוא כבר לומד את התורה במעי אמו? ויש לומר שהחיים האמיתיים אינם שווים אלא כשיש משהו שראוי להקריב את עצמו עבורו. מה שבא בקלות, אינו שווה ואינו נותן סיפוק, כי העמל הוא העיקר. יעקב אבינו במעי אמו מקבל את כל התורה כולה בכפית של זהב, אבל אין לו סיפוק מזה. להשיג תורה ע"י פירכוסים ובעיטות, רק זה יביא לו סיפוק. החיים האמיתיים זה קרב תמידי על השגת הס"מ הבודדים מעבר למה שבא בקלות, אם אפשר ללמוד שש שעות, אז השעה השביעית, אם אפשר לרוץ 10 ק"מ, אז הק"מ האחד עשרה. מי מתקדם ומי נסוג, מי מוכן להילחם כדי להתקדם עוד קצת, ומי מוותר על הקרב. הקרב להתקדם מעבר ליכולתיו הוא מה שנותן את הסיפוק בעיקר, לא ההשגה.

אבל ראה דבר נפלא, לא ראיתי ששואלים למה עשיו פירכס לצאת, כי לכארה פשוט שלעשיו אין עניין לשמוע את השיעורים של המלאך? אבל לפי ההסבר שלנו, יש לומר שגם רשעים אינם נהנים מתאוות עולם הזה כשהן באות בקלות ומבלי מאמץ. גם הרשעים מחפשים שיאתגרו אותם, וכל ההנאה מעבודת עבודה זרה באה רק אם מתאמצים להשיג את העבירה. תשאל כל ציד מה נותן לו את הסיפוק, את הציד או את ההריגה? לכן, אם עשיו היה רוצה לצאת כדי לא לשמוע את השיעורים של המלאך, הוא לא היה מחכה עד שרבקה עברה על פתחי בתי עבודה זרה, אלא היה מנסה לצאת כל הזמן. אבל, הוא רק רוצה לצאת כשהוא ראה אתגר, היה פתח בית עבודה זרה, ואז הוא היה מפרכס ובועט.

וא"כ, על פי זה אפשר להבין את תמיהת רבקה. כל אחד בחייו יודע עליות ומורדות ביראת ד' ובעבודת ד'. אפשר להיות יהודי טוב ולעשות עבירות. וכן להיות יהודי רע ח"ו אבל עדיין לעשות מצוות. אבל בודדים המקרים שתמצא אחד שעושה גם מצוות וגם עבירות באותה התלהבות. לצאת וללמוד, ניחא, לעבוד עבודה זרה, נו נו. אבל לפרכס ולבעוט לצאת כדי לעשות מצוה וגם כדי לעשות עבירה, על זה רבקה שאלה מה קורה כאן, והלכה לדרוש את ד'.

וזה סוד גדול בחינוך. עלינו לאתגר את התלמידים. ואין זה משנה הרבה במה מאתגרים אותם. כי בלי אתגר הם לעולם לא ירגישו בכלל שהם חיים. אנו רואים כביכול שמקימים מוסדות לבינונים, כשבעצם מקימים לבחורים בתי קברות. תוציא בחור ממוסד ותאמר לו, אין ביכולתך להתמודד עם הרציניים, בא להוסטל, עם שמות אקזוטיים כמו חסדי ד', ירחם ד', קח את החיים בקלות, תבוא לסדר בוקר ותקבל טיסה לחו"ל, לא רק שלא שיקמת אותו אלא הפכת את חייו לעינוי וסבל.

ומנגד, אין שמחה כהתרת הספקות. בחור שמרגיש שאין לו אתגר, ובמקום זה מעמיד לעצמו אתגרים אחרים, הוא מתחיל לחיות, כבר אפשר לנטוע בו שמחת חיים, ואז אפשר שיהנה ויהיה לו סיפוק בעבודת ד'. אמנם, אולי הוא לא ילמד יום שלם, אולי הוא ישרת את עם ישראל בצבא, בנחל חרדי, בשחר, אולי הוא ילמד מקצוע ויהיה עץ חיים שיתמוך בתורה, אבל יהודי טוב ויקר הוא יהיה וזה שווה הכל.

חינוך אחיד - הרס הדור

לא מעט מאיתנו זכו בשבוע שעבר לשמוע מילדינו על רבקה אימינו ששאבה מים מהבאר והשקתה את אליעזר והגמלים, וכל זה בגיל שלוש. ואולי שאלו אותנו, ואולי כשאנו למדנו את זה גם שאלנו איך ייתכן שלילדה בגיל שלוש יהיו הכוחות לשאוב מים ולהשקות חיות, ועוד ל"ספינות המדבר" כפי שמכונים הגמלים? והתירוץ שאינו מאחר לבוא, אם לא יזלזלו לכתחילה בעצם השאלה יהיה אחד מהשניים. או יענו ש"אם התורה אומרת שרבקה עשתה המעשים הללו והיא הייתה בת שלוש באותו זמן, אז כנראה שהיו לה את הכוחות לעשות זאת". תירוץ נוסף הוא בסגנון, "שהזמנים השתנו וגיל שלוש אז היה כמו ילדה מבוגרת היום ואין בכלל על מה להתפלא". אולם שני תירוצים הללו אינם בכלל בגדר תירוצים אלא בגדר דחיית השאלה, וכלשון החריפה של הסאטמר רבי זצ"ל, "א שאלה איז טרייף", שעצם העלאת השאלה פוסלת את הבהמה מלהיות בגדר בשר חלק. אבל אם תגלה למשיב שהאברבנאל שואל את השאלה הזאת, ומתפלא על יצחק שרק התחתן בגיל ארבעים כשכתוב "בן שמונה עשרה לחופה"? ועוד שהיה ידוע ליצחק כמה חשוב לאברהם לראות נכדים? וממשיך האברבנאל וז"ל, "וחכמינו ז״ל אמרו שנתעכב עד שתהיה רבקה בת שלש שנים שהיא נולדה אחר העקדה ויצחק היה אז בן ל״ז שנים אבל זה דרך דרש הוא כי איך יתכן שבת ג׳ שנים תלך אל העין ותשקה את כל הגמלים ועשתה את כל המעשים שספר הכתוב"? ובמילים אחרות, כדי שלשאלתו תהיה קיום, האברבנאל דוחה מדרש מכיוון שאינו עולה בהיגיון הישר והבריא. וע"ש באריכות עוד ועוד שאלות ותירוצו.

ועכשיו, לאחר שיחת הריכוך אפשר להמשיך מהקל אל הכבד. ר' שמשון רפאל הירש בספרו עה"ת כותב על הניגוד העמוק בין שני נכדי אברהם אבינו, שמקורו העיקרי היה - לא רק בתכונותיהם - אלא גם בחינוכם הלקוי, כפי שכתוב במדרש (בראשית רבה ס"ג, י"ד) על הפסוק ויגדלו הנערים. "כך כל י״ג שנה שניהם הולכים לבית הספר ושניהם באים מבית הספר. לאחר י״ג שנה זה הולך לבתי מדרשות. וזה הולך לבתי ע״ז." הוענק ליעקב ולעשיו אותו חינוך ללא שימת לב להבדלי נטיותיהם וטבעם, ונשכח כלל גדול בחינוך, "חנך לנער על פי דרכו". התורה מלמדת אותנו כשמחנכים ילד עם התכונות של עשיו ע"פ שיטת החינוך המתאימה ליעקב, מפתחים אצל הילד הנטיות של "איש שדה" שרק מצפה לשעת כושר לתת בעיטה לכל דבר קדוש, ובמקום להיות "גיבור לפני ה'", נהפך ל"גיבור ציד". אבל כשעושים להיפך, כשמחנכים ילד עם תכונות של עשיו בשיטת החינוך המתאימה לעשיו, אז יצא לך צדיק כמו יעקב.

הכישלון של ילדים נושרים, נוער בסיכון ושאר הכינויים אינם של הילדים אלא של ההורים והמחנכים. נכון, נדרשת השקעה גדולה יותר מצד המנהלים, המורים וההורים כדי להעניק לכל ילד את הנדרש לו, אבל האם יש אלטרנטיבה? כפי שראינו לעיל בדברי האברבנאל, עלינו מוטלת החובה לשאול ולהקשות על פי שכלינו וההיגיון הבריא. אין כזה דבר להיות אדיש כלפי הפקדון שהקב"ה הפקיד בידינו. דברי החזון איש ש"חדש אסור מן התורה" לא חלים רק מהזמן של החזון איש אלא מימים ימימה. על הפסוק (קהלת ז' כ"ח) "אדם אחד מאלף מצאתי" וכפי שמובא במדרש (רבה קהלת ז'), "אלף נכנסים למקרא, יוצאים מהם מאה למשנה, יוצאים מהם עשרה לתלמוד, אחד מהם יוצא להוראה, כמו שנאמר אדם אחד מאלף מצאתי. ומוסבר ברש"י בתוספת מילים יקרות מפז - בנוהג שבעולם אלף נכנסים למקרא אין יוצאים מהם להצליח שראוייה למשנה אלא מאה, ואותם מאה שנכנסו למשנה אין יוצאים מהם לגמרא אלא עשרה, ואותן עשרה שנכנסין לגמרא אין מצליח מהם אלא אחד להוראה, הרי אחד מאלף מצאתי". ותמיד שאלתי למה המדרש שינה את לשונו שבאלף כתוב "נכנסים" ואחר כך משתמש בלשון "יוצאים" כשבאותה מידה היה יכול לכתוב "נכנסים למשנה" ו"נכנסים לגמרא" ו"נכנס להוראה"? ומה רש"י בא להסביר שכן משתמש בלשון של יוצאים ונכנס בכל שלב?

והתשובה ברורה. מטבע הלשון במדרש בנוי על המשנה באבות (ה' כ"א), בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה...., בן חמש עשרה לתלמוד". כל הורה חייב בגיל חמש להכניס בנו לחומש ואין כן מתאים או לא מתאים. אבל כשמגיעים לגיל עשרה, יש לבחון ולסנן האם ראוי שיצא למשנה. אם היו משתמשים בלשון של מכניס, הייתי סבור שאין שום בעיה להכניס גם מי שלא ראוי למשנה, והעיקר שלא יהיה ברחוב. אבל כפי שכתבנו לעיל, אין מציאות כזו!! תכניס ילד לחינוך ולמצבים שאינם ראויים לו, אתה מייצר במור ידיך את העשיו, השונא ישראל, את העמלק. אם ילד נכשל ברמה שאינה מתאימה לו, הכישלון הוא של הוריו ושל מחנכיו. אין יוצאים אלא מי שראוי, ואם לא, יש למצוא לו פיתרון הראוי לו.

"חדש אסור מן התורה" אז איך מערכת החינוך כפי שהיא מוכרת לנו היום מותרת?

"בחור ישיבה" - נדרש סטטוס של מלכות

"ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה (בראשית כג, א) ורש"י אומר, "לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו, בת מאה כבת עשרים לחטא, מה בת עשרים לא חטאה, שהרי אינה בת עונשין, אף בת מאה בלא חטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי". וברש"י ד"ה שני חיי שרה: "כלן שוין לטובה." ועי' בשפתי חכמים שמה שהפריע לרש"י היא ה"שנה" האמצעית בעיקר שגם בבראשית פרק ה' כשמנו שנות חיי הדורות מאדם עד נח, וכן בנח פרק י"א שמנו משם עד תרח אבי אברהם הפרידו עם המילה שנה בין המאות לעשרות ואחדות, אבל לא מצאנו שהפרידו בין העשרות לבין האחדות.

ולכארה קשה כמה דברים:

א.      אם רק שנה אחת מיותרת איך דורשים שתי דרשות?

ב.      בת עשרים נדרש לשני הכיוונים, פעם כהמשפיע (בת מאה כבת עשרים לחטא) ופעם כהמושפע (בת עשרים כבת שבע)?

ג.       הדרשה שנדרשת היה יותר מתאים אם סדר הפסוק היה שבע שנים ועשרים שנה ומאה שנים, שראוי להזכיר את המשפיע קודם ואח"כ המושפע?

ד.      עד עכשיו בתורה נאמרה "ויהיו ימי......", וכאן אנו מוצאים לפעם הראשונה, "ויהיו חיי" ולבסוף, "שני חיי שרה" ולא "ימי חיי שרה", עם הדגש על שנים ולא על ימים?

ה.      יש גם ייתור מסויים שגם שלאחר שרש"י מסביר ש"שני חיי שרה" בא לכלול את כל השנים לטובה, עדיין היה אפשר להשיג זו על ידי כתיבת מייד בתחילת הפסוק, "ויהיו שני חיי שרה וכו'" ובלי לכתוב בסוף שוב "שני חיי שרה"?

כדי להבין את העניין מהראוי להניח קודם הקדמה קצרה. יש להבדיל בין יום לשנה ולא רק בשוני ביניהם במדידת הזמן. אלא שכל יום מורכב גם מיום וגם לילה, ובכל זאת מתייחסים לשניהם ביחד כיום אחד. וזאת למה, כיון שבזמן האור מוטל על האדם לבצע את עסקיו ולנצל את זמנו כדי להתקדם, ולאחר מכן מגיע הלילה איפה שיכול לנוח מעיסוקיו. אולם אצל יהודים שהלילה בא לפני היום, יש הסתכלות הפוכה. הלילה באה כדי להכין את האדם ליום שבא אחריו. ויש הבדל עצום בין שתי הגישות. כי אצל הגויים הם עובדים עד שאין להם כח, וממילא אז צריכים להתאושש, כשההתאוששות אינה חלק מהעבודה שלהם. לעומת זאת אצל היהודים גם המנוחה, גם ההכנה הן חלק מעבודת היהודי, ולכן הלילה באה לפני היום.

אם כן, יש הבדל בין יום לשנה שכל יום מורכב מהזמנים היותר מועילים והפחות מועילים, ולא מתייחסים לסך של היום. לעומת זאת השנה היא הסך של כל המעשים הטובים והרעים שאדם עשה במשך הזמן המוגדר, את הכיוון שבו צועד והדרגה שמשיג. לכן ישנה אפשרות לדון אדם בסוף השנה ולא על כל יום ויום. אברהם אבינו ושרה אמנו היו היהודים הראשונים ועד עכשיו כל אלו שחיו לא הייתה כל אפשרות לקרוא לזמן חייהם "שנים" מבחינת הצטברות של כל המעשים, אלא כל השנים שהם חיו היו רק בגדר ימים.

אז יש כאן חידוש על חיי שרה שאצלה לא רק כל הימים הצטברו לשנה אלא כל השנים שלה הצטברו לחיים מושלמים, ולכן הפסוק פותח "ויהיו חיי שרה" שהיו חיים שלמים ומושלמים, מבחינת רוחניות (חטא) ומבחינת גשמיות (יופי) ששניהם נוצלו להתקדמות לעבודת ה' בדיוק כמו שיהודי מנצל את הלילה עבור היום. ובאמת יש לדרוש כמו שרש"י דורש, אבל סוף הפסוק מה שרש"י אומר בא לכוללם יחד, הכוונה היא לדרוש לשני הכיוונים. בת מאה כבת עשרים כבת שבע ליופי ובת שבע כבת עשרים כבת מאה לחטא. שהיופי בגיל מאה היה מושלם כמו היופי בגיל שבע, ולהיפך שבגיל שבע התשוקה לחטא הייתה אצל זקנה בת מאה.

ובזה אפשר להבין את דברי המדרש, "רבי עקיבא היה יושב ודורש והצבור מתנמנם בקש לעוררן אמר מה ראתה אסתר שתמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה אלא תבא אסתר שהיתה בת בתה של שרה שחיתה ק' וכ' וז' ותמלוך על ק' וכ' וז' מדינות", וברור שיש כאן יותר מקשר מספרי? וגם לא ברור למה כתוב "מה ראתה" ולא "במה זכתה". ועי' באש דת (שממנו הושפעתי – אבל יש הבדלים) שיש כאן עניין של מלכות, וחיי היהודי דומה למלכות. מלכות אינה עשייה או חדלות, אלא שזה מצב – סטאטוס. מי שהוא מלך נוהג כמלך כל הזמן אפילו בחדרי חדרים, אפילו בחופש, וליתר דיוק אין חופש מלהיות מלך. וזה חיי יהודי הנלמד מהאבות. יש שלמות טוטאלית, ולא ימים שיש ככה ויש ככה. ולכן מה ראתה אסתר שהיא ראתה איך יהודי מתנהג, מה נדרש ממנו.

ולכן רבי עקיבא כשהוא ראה שהתלמידים בבית המדרש מנמנמים בא אליהם בטענה והזכיר להם שיהודים הם לא כמו הגויים. יהודי שמנמם בבית המדרש סימן שהוא לא ישן מספיק בלילה הקודם כדי להיות ערני בבית המדרש, אלא שנהג מנהג הגויים, כאילו השינה באה להפיג את העייפות. ואם כן, לעולם לא יהיו לו שנים כמו אצל שרה, ואת זה אסתר ראתה.

וכן מבואר בזה הגמרא בסנהדרין (ע"א), "הישן בבית המדרש תורתו נעשית לו קרעים קרעים". ולכארה משמע שזה יותר גרוע ממה שלא היה בא בכלל!! הבית מדרש אינו מקום מפלט שבו הולכים להשיג עניינים שאין ביניהם לעבודת ה' ולא כלום. כי אם כן, מה נורא אם אחד נרדם בבית המדרש? אלא שהנוכחות בבית המדרש צריך להיות לאחר שאדם עשה את הכל כדי שיוכל להיות פנוי אך ורק ללימוד תורה כי אם לא, היה עדיף אפילו לא להגיע.

וב"ה שזכינו בימינו לישיבות וכוללים שבהם בחורים ואברכים יושבים ולומדים בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאודם, והלוואי שנזכה לעוד ועוד.