יום חמישי, 31 באוקטובר 2013

"סוגה בשושנים", "כפלח הרמון רקתך" ו-"וירח את ריח בגדיו אל תיקרי בגדיו אלא בוגדיו" - תולדות, תשע"ד

"ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו יהוה"(בראשית כ"ז, כ"ח) ומביאה הגמ' (סנהדרין ל"ז.) ההוא אפיקורס שאל את רב כהנא איך בעל ואשה נידה יכולים להתייחד ושנסמוך עליהם שישלטו על עצמם ולא יעברו עבירה? ומתרץ ר' זירא מתוך כמה תירוצים בגמרא, "וירח את ריח בגדיו" - אל תקרא בגדיו אלא בוגדיו. שאפילו אלו שבוגדים בהקב"ה ולא מקיימים מצוות כראוי יש להם ריח טוב. ואיזה ריח יש להם? על זה מעיד יצחק אבינו (ורש"י מביא כאן): "ריח השדה - וזהו שדה תפוחים כן דרשו רז"ל". ורש"י הקודם הוא מרמז שנכנסה עמו ריח של גן עדן.

והדברים מדהימים!! כשיעקב אבינו נכנס לקבל ברכה מאביו, דווקא הריח של בניו עוברי עבירה היה הריח שהביא את אביו לברכו.


וזה מוטיב מוביל בעניין הברכות של יצחק ליעקב כפי שיתבאר בהמשך.

המפרשים שואלים שלכל אחד מאבותינו הייתה מדה מיוחדת משלו. אברהם = חסד, יצחק = גבורה (דין) ויעקב = אמת. ואם כן, למה יעקב היה צריך כאן לשקר ולרמות כדי לקבל את הברכות? וראיתי באמת ליעקב מר' יעקב קמינצקי זצ"ל שהקב"ה ניסה את האבות דווקא במידה שבה הם היו הכי חזקים. לך לך מארצך, לעזוב אבא ואמא זקנים ועקידת יצחק להרוג את הבן שעליך לחמול עליו גם אם לא היית מצווה. רואים שהניסיונות הם דווקא במידת החסד. אז גם עכשיו יעקב עבר ניסיון אם הוא יהיה מוכן לשקר ולרמות על פי ציווי מאת ה' (דרך רבקה).

ומתי יצחק ניסה במידת הגבורה שלו? עונה האמת ליעקב שניסיון יצחק אבינו יבוא לעתיד לבוא ע"פ הגמרא (שבת פ"ט:) "א"ר יונתן מאי דכתיב (ישעיהו סג, טז) "כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו, אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך"? לעתיד לבא יאמר לו הקב"ה לאברהם בניך חטאו לי. אמר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך. אמר אימר ליה ליעקב..... בניך חטאו. אמר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך..... אמר לו ליצחק בניך חטאו לי. אמר לפניו רבש"ע בני ולא בניך? בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם (שמות ד) "בני בכורי" עכשיו בני ולא בניך? ........ הא קריבית נפשי קמך. פתחו (בני ישראל ליצחק אבינו) ואמרו "כי אתה אבינו". אמר להם יצחק עד שאתם מקלסין לי, קלסו להקב"ה ומחוי להו יצחק הקב"ה בעינייהו. מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים "אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך".

ואם כן רואים שוב שדווקא יצחק אבינו שאצלו מידת הדין הייתה המידה הכי דומינטית, דווקא הוא בא לבקש רחמים על הבני ישראל שחטאו. דווקא הוא שעקב ברכתו ליעקב אבינו, זוכה עם ישראל לכל הטוב בעולם, הוא ידע שיש יהודים שלפעמים אינם עומדים בכל הקרטיריונים הנוקשים ודרישות הגבוהות, ועדיין "ריח בני כריח השדה".

ערב שבת שלום ומבורך,
מרדכי 




יום שישי, 25 באוקטובר 2013

השקעה והשתדלות במה שמחוייבים - חיי שרה, תשע"ד

"וירץ העבד לקראתה ויאמר הגמיאיני נא מעט מים מכדך" (בראשית, כ"ד, י"ז) ורש"י אומר "לפי שעלו המים לקראתה". והמפרשים שואלים מהיכן רואים בפסוקים נס זה? ויש אומרים שבפסוק הקודם כתוב "ותמלא כדה ותעל" (שם, שם ט"ז) ולקמן כתוב "ותרץ עוד אל הבאר לשאב ותשאב לכל גמליו" (שם, שם כ') והיות שלגמלים היא הייתה חייבת לשאוב, יש הוכחה שבפעם הראשונה המים עלו לקראתה.

לפי זה, מתעוררת שאלה אחרת. הגמרא אומרת (תענית כ"ד:) "שאין נהנין ממעשה ניסים", ואם המים היו עולים לרבקה בכל פעם שהייתה מתקרבת למעיין, יכולנו לומר שאין זה נס אלא טבע של המים כלפי צדיקים, אבל עכשיו שהמים עלו לקראתה רק כשהיא באה לשאוב בפעם הראשונה - עבור עצמה ואליעזר, א"כ שוב זה בגדר נס ואין להנות מהם?

וראיתי בהערות של אהלי תורה - חב"ד כאן שיש להבדיל בין מתי שקורה נס המשנה ממעשה בראשית לבין מתי שיש רק שינוי בנסיבות החיצוניות. כאן שלא השתנה כלום במים ורק המים עלו מהמסלול להקל על הצדיקה, אין שום בעיה ליהנות מהמים. וממילא, כשרבקה באה למלאות מים לעצמה או לעשות גמילת חסדים עם השני, שזו גם חובתה ומוטלת עליה, ה' עשה לה נס. מה שאין כן, כשהיא באה להשקות לגמלים שאין זה מחובתה אלא שהיא החליטה לעשות זאת מעל ומעבר, כאן היא כבר הייתה צריכה להשקיע כדי להשיג את מבוקשה.

וא"כ ניתן ללמוד מזה כמה שגדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה. כשמחוייבים להשיג משהו, לקיים מצווה ומשתדלים עם כל הכוחות, הקב"ה כבר ימצא את הדרך לעזור ולסייע. לעומת זאת, כשמשתדלים בדברים שאינם כורח המציאות, שם כל ההשתדלות והשקעה צריכות לבוא מכוחות עצמך, ואין את העזרה הנוספת והסייעתא דשמיא.

בברכת ערב שבת שלום,
מרדכי

יום חמישי, 17 באוקטובר 2013

שולט או נשלט - וירא, תשע"ד

זכורני כשהייתי ילד שאבי מורי שליט"א, ממנהלי טעלז ישיבה בשיקגו, אירח בחורים לשיחת חיזוק בליל שבת אצלינו בבית והציג לפניהם שאלה/תהייה מה המשמעות של "צחוק"? הוא המשיך בתיאור של כיתה ובה תלמיד מנדנד על שתי רגליים האחוריות של הכיסא כשפתאום הוא מאבד שיווי משקלו ועף אחורה. כל הכיתה מתפרצת בצחוק. אם יכולנו להקפיא זמן בדיוק ברגע שבו הוא מתחיל נפילתו והיינו שואלים, "למה אתה צוחק? בעוד רגע התלמיד עלול ליפול לרצפה, לשבור את הצוואר ולהיות מושתק לכל חייו. האם זה אירוע המתאים לצחוק?"

בפרשת השבוע הקב"ה\המלאכים מבשרים לאברהם את הבשורה שתיוולד לו ולשרה בן. "ותצחק שרה בקרבה", "למה זה צחקה שרה", "ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה ויאמר לא כי צחקת" (בראשית י"ח, י"ג-ט"ו). ואונקלס מתרגם כל הלשונות של צחק כאן כלשון "חייכת" - "חיוך". אולם בל נשכח שאברהם כבר קיבל את הבשורה בפרשת לך לך שיוולד לו בן ותגובתו הייתה, "ויפל אברהם על פניו ויצחק" (שם י"ז, י"ז) ושם אונקלס מתרגם "וחדי". וע"ש ברש"י על הבדלי התרגום "שאברהם האמין ושמח ושרה לא האמינה ולגלגה".

הרש"ר הירש מקשה על רש"י שלא תמצא בשום מקום שהשרש "צחק" ואפילו "שחק" מתבטא כלשון של שמחה. ואדרבה, גם צחוק וגם חיוך מורים בדרך כלל על לעג וזלזול, משהו אירוני, ואולי ניצחון. והוא אף מרחיב שהלשונות "צחק", "שחק", "צעק", "זעק" ו"שאג" כולם באים לבטא תחושה או תגובה כשרואים מושגים הנראים מנוגדים זה לזה. יש שילוב של שני דברים שזיווגם יחד אינו עולה יפה. אבל אדם "צוחק" או "שוחק" כשהניגודים הם אצל אחרים, והוא "צועק", "זועק" ו"שואג" כשזה קורה לעצמוו.

וכאן סודו של עם ישראל עוד מראשיתו. אברהם אבינו בן המאה ושרה בת התשעים, שלא ילדו זה מזו כל חייהם, עכשיו ייולד בן שממנו יצמח כל כלל ישראל???!! גם אם יוולד, הוא יהיה בן יחיד, וגם בטח ייתיתם בגיל צעיר, וגם אם לא, מי אומר שיילך בדרך התורה, וגם בניו ובני בניו עד מתן תורה ויקבלו את התורה והעולם ייוושע?? האם יש ניגודים יותר גדול מזה? שומעים על זה ובאים לידי צחוק. אבל הקב"ה רצה דווקא לברוא לו עם שיהיה אצבע אלוקים בקרב האנושות, שיעמוד בניגוד לכל הכוחות הפועלים בהיסטוריה, ועד היום הזה הוא מגוחך לחלוטין בעיני הסכלות הכופרת בהקב"ה.

אומרים על היהודים שסיפרו בדיחות אפילו בתאי הגזים, אבל אין להאמין לזה. היהודי כשהבין מה עומד בגורלו, הוא קרא קריאת שמע, כי שום דבר לא יכול להפריד בינו לבין אלוקיו וצוחק על כל סביבתו. יהודים חיים בארץ ישראל ככבשה בין אלפי זאבים. האם זה לא צחוק? רק בזכות הצחוק שאברהם ושרה צחקו, לעמוד איתן באמונה מול כל הניסיונות יכול לאפשר לעם ישראל היום לעמוד מול כל אויביו. רק תורה ויראת שמים ואמונה בצדקת הדרך.

וא"כ מה ההבדל בין הצחוק של אברהם שהקב"ה לא ביקר אותו עליו, לצחוק של שרה שהקב"ה הקפיד עליה? רש"ר הירש אינו מסביר, וייתכן שנוכל להשתמש בתירוץ שאבי מורי שליט"א על אותה נקודת זמן קפואה. המושג של אדם מסמל שליטה. אינסטינקט זה טוב אצל בהמות וחיות. אדם לא נותן לאינסטינקטים שלו לשלוט עליו אלא הוא שולט עליהם, וזה כל עבודת המידות שלנו, שאנו נשלוט על המידות ולא הן עלינו. כשאדם נופל מכסאו, ידיו עפות לכיוון אחד, רגליים לכיוון השני, פרצוף מעוך מפחד ושאגות בוקעות מפיו, הוא היפוכו של אדם, הוא איבד שליטה על עצמו, והניגוד הזה, האדם ללא שליטה הוא הגורם לנו לצחוק.

ואם כן, ייתכן ואצל אברהם הצחוק היה בשליטה "ויפול אברהם על פניו ויצחק", שקל בכובד ראש את כל הנתונים והשלכות והגיע למסקנה שיש כאן מקום לצחוק. לעומת זאת שרה, כששמעה את דברי אלוקים "ויצחק שרה בקרבה", הייתה כאן צחוק ספונטאני ללא שיקול וללא שליטה ועל זה הגיעה לה את הביקורת.

 בתקווה שהשבוע והבא, עם ישראל יחיה יחד באחווה ושלום וייצא קידוש שם שמיים,

שלכם,
מרדכי

יום חמישי, 10 באוקטובר 2013

לא כל הנוצץ זהב.... לך לך, תשע"ד

"ויאמר ה' אל אברהם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ב, א'). "וילך אברם.... וילך אתו לוט" (שם, שם, ד'). "ויצאו ללכת ארצה כנען" (שם, שם, ה'). ולכארה קשה שהקב"ה אמר לאברהם לשון  "לך" ובהמשך כתוב "וילך" ורק בפסוק ה' משנה התורה הלשון ל"ויצאו", כשכבר היה אפשר לכתוב בהתחלה בציווי "צא מארצך"?

שאלה כעין זן שואל הצדקת הצדיק ועי' בתשובתו על פי הזוהר שיש הליכה כדי להשיג מדרגות. אבל יש דרגא המגולה לאדם ויש דרגא מוסתרת. "וילך" מסמל את ההשגה בדרגא הגלויה, "ויצאו" מסמל את ההשגה בדרגא הסמויה. ומה שאברהם ביקש להתפלל על ישמעל, ויצחק ביקש לברך את עשיו, היה משום שאז הם לא השיגו את הדרגה הנסתרת ע"ש עבור הבנה ברורה יותר.

אבל סברתי לומר בקווים דומים למה שר' צדוק זצ"ל כותב שיש לפעמים עניין בהליכה גם ללא מטרה מוגדרת אלא ההליכה גופא, וכפי שאמר בילבו, "גם המסע הארוך ביותר מתחיל בצעד אחד קטן" אבל עדיין חסרה כאן היציאה. אדרבא, מהליכה ללא מטרה קיים סיכון גדול שנאמץ ונצרף אנשים נוספים שאמנם הולכים באותו כיוון שלנו, אבל עם מטרות שונות לגמרי בתכלית. וכפי שאנו רואים בפסוק ד' שגם אברם הלך וגם לוט הלך.

רק בפסוק ה' כשכתוב "ארצה כנען" - שיש מטרה ברורה ומוגדרת, שהתבררה כעת לאן הולכים, ורק כשההליכה היא בהנהגתו של אברם וכפי שכתוב, "ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו",  אז אפשר לכתוב לשון "ויצאו", ולא שנגרר אחרי אלמנטים שליליים ואחרי רוחות זרות.

תמיד קמות קבוצות של אנשים, חדשים לבקרים, ומציעות לציבור, "תבואו איתנו כי אנחנו לא כמו הוותיקים, אלו שאינם מתחדשים עם הזמן, אלו שאינם מטפלים בבעיות קיומיות ושהם זרים לכם". אבל לאחר שמגרדים קצת מהנוצץ, פתאום מתגלה אותה חלודה ושוב כדברי בילבו, "לא כל הנוצץ זהב". לך, לך, לך ולך יותר אבל לאן? מה המטרה שלכם? מה התכנית עבודה? מה המצע? כלום. מסכימים שיש עניין ללכת אבל לאן? והתורה מגלה לך טיפ קטן - אם אתה רוצה לדעת אם באמת יש התחדשות, אם באמת מתכוונים לטובתך, לבוקר זוהר חדש, תביט מי אלו שהם מצטרפים כשותפים למסע. אם תראה שיש אחד כמו לוט, מקבל את כל הכבוד כשווה בשווה, שמים אותו בראש ללא כל עשייה מאחוריו, אז תדע שאין להם כל מטרה וחזון אלא להוציא אותך מהבוץ ולהכניסך לבוץ אחר.

מציע מכל הלב לכל אחד שמתלבט עבור מי לחהצביע בבחירות הקרובות, שיקרא "חוות החיות" מאת ג'ורג' אורוול. זרקו את הוותיקים ומה קבלו?

רק כשיש מטרה, יש חזון ברור ובהיר, שאנשים חדשים ונקיים מכל רבב, אז יש סיכוי להגיע לארץ כנען, ארץ המובטחת.

ערב שבת שלום,
מרדכי

יום שישי, 4 באוקטובר 2013

מי שמקנא נשאר בלי כלום - נח, תשע"ד

פוליטיקה!! בחירות!!! מחלוקת!!!! פלגנות!!!! זו העונה וקשה להתחמק מהם. גם במפלגות וגם בישיבות. והאברבאנל כותב שהיו שלושה אחים: שם, חם ויפת שנחתו נחיתה רכה בארץ ישראל והתורה מעידה ש"שלשה אלה בני נח ומאלה נפצה כל הארץ" כי מארץ ישראל – מרכז העולם, יוצא שלוש ארצות: אירופה, אפריקה ואסיה. שם לקח את אסיה, חם את אפריקה, ויפת את אירופה. מדהים! שלושה אחים שראו חורבן העולם, ולא יכלו לחיות יחד, וכל אחד היה צריך ללכת לדרכו.

אבל המדרש אומר יותר מזה, שנח קילל דווקא את כנען כי חם מנע ממנו בן רביעי. רבע מהעולם לא הספיק לו. הוא לא היה מוכן לוותר על פחות משליש.

ועל זה שואל האברבאנל ששלוש פעמים נח קילל את כנען:
1.     "ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו"
2.     "ויאמר ברוך יהוה אלהי שם ויהי כנען עבד למו"
3.     "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם ויהי כנען עבד למו"
ולא די לקלל פעם אחת?

והוא מסביר שנח ראה ברוח הקודש שקודם כנען יהיה עבד לאחיו מבני חם, וכשה' ייתן לבני שם, דהיינו לבני ישראל את ארץ ישראל, כנען ישתחרר מעבדות לבני חם ויהיה עבד לבני ישראל. וגם כשיבואו בני יפת הרומאיים ויכבשו את ארץ ישראל, וישעבדו את בני ישראל, עדיין כנען לא ייהנה מזה אלא יהפוך להיוך עבד של בני יפת.

וכל זה, מתוך מידת הקנאה..... שלא מספיק מה שיקבל, אלא שגם שלאחרים לא יהיה. ונענש מידה כנגד מידה, ש"כל מה שקנה עבד קנה רבו", ולו אין כלום!

שנזכה תמיד להיות שמח בחלקינו!!!

בברכת ערב שבת שלום, חודש טוב וחורף בריא!

מרדכי