יום שישי, 31 במאי 2013

כח הציבור - להציל או להשחית? שלח, תשע"ג

"והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לעלה לריח ניחח ליהוה ומנחתו ונסכו כמשפט ושעיר עזים אחד לחטת. וכפר הכהן על כל עדת בני ישראל ונסלח להם כי שגגה הוא........... ואם נפש אחת תחטא בשגגה והקריבה עז בת שנתה לחטאת." (במדבר ט"ו, כ"ד-כ"ז).

ובולטת השאלה שברור לכולנו שהסיכוי של אדם בודד לחטוא בשוגג גדול אין ספור מהסיכוי ש"עיני הציבור" – מנהיגי הדור, בית דין הגדול יטעו ויגרמו לכל העם לטעות אחריהם, אז למה הוזכר חטא העדה קודם?

ועיין רש"י ד"ה "לחטת": "חסר א', שאינו כשאר חטאות, שכל חטאות שבתורה הבאות עם עולה החטאת קודמת לעולה....... וזו עולה קודמת לחטאת". והגמרא (זבחים ח') מסבירה שרק לאחר שפרקליט החייב זכה בדין – קרבן החטאת, אפשר להביא למלך מתנה – עולה, ורש"י לא מסביר למה כאן שונה?

ויש לומר שיש כאן יסוד גדול. כח הציבור מהווה חרב פיפיות בידו. מצד אחד כפי שכתוב בזהר הקדוש (ח,ג – קצ"ח) ונפסק להלכה, "כמה חביבים ישראל לפני הקב"ה, שאפילו חטאו לפניו ומחייבים לפניו כל הזמן, הקב"ה עושה זדונותיהם לשגגות". וכן אנו מוצאים ביוה"כ "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים" ולכן "כי לכל העם בשגגה". אבל כל זה בתנאי שבני ישראל באחדות ובהרמוניה אחד עם השני. אבל כשקמים קבוצות קבוצות ומחליטים שהוא לא מתאים לגור בינינו, והיא לא מתאימה ללמוד עם בנותינו, וגורמים לפירוד בעם, אז לא רק שאין זדונותיהם נחשבים לשגגות, אלא אפילו קשה לתפילותיהם להתקבל כפי שכתוב בגמרא (ברכות ח') "אימתי עת רצון בשעה שהציבור מתפללין.

ויש כאלו שחושבים לפטור את עצמם מן הדין בזה שהם שמעו בקול הרבים, בקול המנהיגים וכך כולם עושים בלי לחשוב באוופן עצמאי. ורואים בגמרא (הוריות ב, ועיין בספרי פיסקא קי"א) שזה ממש דעת בעלי בתים הפוכה מדעת תורה. כי יש צד בגמרא שאם בית דין פוסק שמותר לאכול, ויחיד אוכל ממנו בידיעה שמדובר בחלב (שבדרך כלל אסור), רק הוא סבור שמותר כפי שאמרו הרבנים אז הוא פטור מלהביא קרבן. אבל ציבור שאכלו ביודעם שמדובר בחלב אבל סברו שמותר כי כך הרבנים פסקו, אז כן צריכים להביא קרבן. וזה בא ללמדנו כמה חשובה החשיבה האינדבידואלית, שיחיד שחושב לבד פטור מקרבן, אבל ציבור שפועל יחד, כנראה נפגמה החשיבה ולכן חייבים קרבן.

(מבוסס על המשך חכמה והאש דת)

בברכת שבת שלום ומבורך,
מרדכי אדלר

יום שבת, 25 במאי 2013

חובתו של מנהיג להנהיג - בהעלותך, תשע"ג


"אם השיירה לא עוברת מפחד הכלבים הנובחים, הסוף הוא שהם נושכים", (אורי אליצור, יומן מקור ראשון, גיליון 824, שבת בהעלותך, תשע"ג) הקנאים משתוללים בחוץ, ומנהיגינו נרתעים מלנקוט בצעדים ההיכרחיים והנדרשים. האם ייתכן שאנו רואים אקטואליה בפרשת השבוע?

משה רבינו מציע ליתרו "והיית לנו לעיניים" (במדבר, י', ל"א) ובין הפירושים של רש"י, "כל דבר ודבר שיתעלם מעינינו תהיה מאיר עינינו". ואיך משה רבינו יכול לומר זאת כשלעיל (שם, ט', ז') נאמר בפרשת פסח שני ברש"י, "אשרי ילוד אשה שכך מובטח, שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר עם שכינה", אז למה הציע ליתרו להיות לעיניים וכידוע שמנהיגי עם ישראל נקראים "עיני הדור" בכמה מקומות?

ואולי יש כאן סמיכות פרשיות מהצעת משה רבינו ליתרו, לפרשת המתאוננים, לפרשת השליו והזקנים ולבסוף פרשת צרעת מרים. משה רבינו כביכול פקפק על כשרונו או התאמתו להנהיג את עם ישראל והציע את הנהגה ליתרו על אף שאנו לא מבינים בזה. מייד עם ישראל גם פקפק בכושרו והתאוננו על כושר הנהגתו שהנהיג אותם בכזו מהירות תוך שלושה ימים. וזה מורגש בפסוק שבני ישראל אפילו לא פנו למשה ואף הקב"ה לא פנה אליו כפי שרואים בשאר עניינים. ומייד היה עונש. ורק אז בני ישראל התאוששו וביקשו ממשה רבינו להתפלל בעדם. אבל מייד אחר כך, הגיע פרשה נוספת שכאן בני ישראל כן פנו למשה רבינו והתלוננו, ותגובת משה בדברו עם הקב"ה הייתה שאין הוא מסוגל להנהיג את העם לבד. הקב"ה הוסיף לו את השבעים זקנים לסייעו, אבל מיד נסמכה פרשת מרים, שהכי קרובים למשה, אהרון ומרים דברו על העניינים הכי אינטימיים של משה רבינו.

ואולי אפשר לראות מזה, שמי שהקב"ה נותן לו להיות מנהיג, והוא מתחמק מתפקידו, סופו של דבר שיינשך, ולא רק מהקנאים והקיצוניים בחוץ אלא מהקרובים לו ביותר.

יום שישי, 10 במאי 2013

"הגביהו עוף ואל יגבה לבבכם", במדבר, תשע"ג


זכורני בטקס הענקת כנפיים למסיימי קורס טייסים בחצרים לפני כ-17 שנה שבו נוכחתי ביחד עם משפחתי ומשפחת יאיר קירשבוים היקרה (מזל טוב ליאיר ומיכל על נשואי בתם שולמית אתמול). מסיימי הקורס הם הקרם דה לה קרם של החברה הישראלית (עד שהבג"ץ ניסה להרוס גם את חלקה זו עם פסיקתם בנוגע לאליס מילר שלבסוף נכשלה). כמה קל למסיימי הקורס היוקרתי להתגאות על אחרים, ועל זה בא דברי מפקד חיל האויר הרצל בודינגר, "הגביהו עוף ואל יגבה לבבכם". אולם את המושג הזה אנו נפגשים בפרשתינו בהסבר עמוק.


"אלה המצוות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני" (פסוק אחרון בספר ויקרא) וסמוך אליו "וידבר ה' אל משה במדבר סיני"  (במדבר, א', א') ומובא בבעל הטורים סוף פרשת ויקרא שבא לרמז דברי הגמרא (עירובין נ"ד) "מאי דכתיב וממדבר מתנה וכו', א"ל אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו תורה ניתנה לו במתנה". ועצם הר סיני בא ללמד אותנו שפלות הלב כפי שכתוב (תהלים, ס"ח, י"ז) למה תרצדון הרים גבננים ההר חמד אלהים לשבתו" שדווקא ניתנה התורה על הר סיני שנמוך משאר ההרים.

ושואל הרבי מקוצק שאם כן למה בכלל לתת את התורה על הר נמוך כדי ללמד שפלות כשאפשר בעמק מתחת לאדמה, אפשר אפילו מכתש הענק או מכתש רימון שזה ממש שיא השפלות? והוא מתרץ ששפלות כזאת גם אינה טוב אלא שצריך הגבהה מסויימת והערכה עצמית.

והבית ישראל מסביר את הדקויות האלו על ידי הפסוק בפרשתינו (א', ב'), "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם" שמוטל על משה ואהרון והנשיאים ("שאו" לשון רבים) להעניק חשיבות לכל אחד ואחד בעם ישראל באשר הוא יהודי. אבל גם רואים בזה שאין במעלות שהיחיד קיבל סיבה להתגאות על השני, כי הכל נעשה במסגרת בני ישראל והמשפחה ובית אבותם.

וכל זה עוד לפני שנכנסים לקבל את התורה, ובוודאי לאחר שאחד קיבל את התורה במתנה, שנהיה בן תורה, אין שום מקום להשתמש בזה כדי לדרוש משהו מאחרים, אלא מקסימום יש לו מקום לדרוש יותר מעצמו.

יום שישי, 3 במאי 2013

כמים פנים אל פנים, כך התנהגות הקב"ה איתנו, בהר-בחוקותי, תשע"ג


באמצע התוכחה בתיאור מצבו העגום של עם ישראל כתוב (ויקרא, כ"ו, מ') "והתודו את עונם ואת עון אבתם במעלם בי ואף אשר הלכו עמי בקרי". ומשמע שבני ישראל מתאוששים ממעשיהם הרעים ומתודים על עוונתם. ומה תגובת הקב"ה בפסוק הבא? "אף אני אלך עמם בקרי והבאתי אתם בארץ אויביהם וגו'". ומשמע שהתשובה לא מתקבלת ואף ראה רש"י שמפרש שאין לבני ישראל היתר לעבור עבירות בחוץ לארץ וללמוד ממעשי הגויים.

והאדמו"ר הראשון של בעלז, השר שלום זיע"א מפרש עם משל לבן שאינו מתנהג כראוי ואינו מקבל מרות בביתו איפה שמרעיפים עליו חום וקירבה, אז אביו שולחו לרחוק להתייסר ולהתחנך בדרך הקשה. אבל כמובן, שגם זה בהוראות האבא. לאחר זמן, כשהבן מבין משמעות מעשיו ומתחיל להרהר ולהתחרט, אז נכון שעדיין מוקדם להחזירו אותו הבייתה, אבל אביו בא לרודן ואומר לו שעכשיו כבר אפשר להרפות ולהקל על הבן. וזה הפירוש שה' עדיין הולך איתנו בקרי, שלא נחטוף יותר מדי. עד כאן עיקר דבריו וע"ש.

אבל זה עבור החסידישערס בינינו. למעשה, היה ראוי לשאול מה ההבדל בין ללכת "קרי" ללכת "בקרי" או "בחמת קרי"? ועי' רש"י המפרש את המילה קרי בפירוש ראשון כמקרה, לפרקים, עראי, ובפירוש השני לשון מניעה, קושי. ויש כלל ברש"י שפירוש השני תמיד בא כי יש לו קושי מסויים עם הפירוש הראשון. וכאן בהחלט קשה שמילא עם ישראל יכולים לנהוג עם הקב"ה במקריות או בעראיות, אבל איך אפשר לומר דבר כזה על התנהגות הקב"ה איתנו? האם שייך שהוא מעניש אותנו במקרה או בעראיות? ולכן ברור שיש פירוש אחר  של קושי או מניעות, שאנו נמנעים מהקב"ה ומתקשים אליו, וכך גם הוא מתנהג כלפינו.

וא"כ אולי אפשר לומר שזה ההבדל בין "קרי" ל"בקרי", שקרי הכוונה שאין כוונה או בדווקא, והתדרדרות של בני ישראל הוא התנהלות של מקריות כמו פירוש רש"י הראשון. אבל הקב"ה מתנהג חזרה עם כוונה, "בקרי" שזה פירוש השני במניעות ובקושי. לאחר מכן, הבני ישראל כבר מתנהגים "בקרי" שמתעלמים מהקב"ה בכוונה ובדווקא, ולכן הקב"ה מגיב "בחמת קרי". ואז אחרי כל העונשים בני ישראל מתוודים על שהם הלכו "בקרי" על אף שעדיין הולכים "קרי" והקב"ה מקבל תשובתם וכבר לא הולך איתם בחמת קרי אלא בקרי כמו מקודם. ולבסוף כשעם ישראל כבר לא הולכים אפילו "קרי, הקב"ה מקבל אותם חזרה לארץ ישראל.

ושנזכה במהרה לגאולה קרובה במהרה בימינו אמן!

בברכת ערב שבת שלום,
מרדכי אדלר