יום חמישי, 26 בדצמבר 2013

כאוס כתוצאה מהשלמה עם הגורל - וארא, תשע"ד

סיפור אמיתי.
אחד נסע בכביש המהיר בארה"ב כשפתאום קפץ סוס לתוך הכביש. מעוצמת הפגיעה של הרכב, הסוס עף באויר ונחת על גג המכונית. הגג של המכונית קרס והרג את אשת הנהג. הנהג תבע (בין היתר) את יצרן המכונית ובית המשפט מצא שהיצרן נכשל ביצירת גג שאינו עמיד למשקל הסוס וחייבו ב1.5 מיליון דולר (גרין "השופטים התליינים של עסקים" פורבס, אפריל 7, 1986 עמ' 63). לא הנהג, לא בעל הסוס אלא יצרן המכונית.

מוגזם, לא? אז הנה סיפור נוסף: אשה בשם סטלה ליבק קנתה קפה בחנות מקדונלדס (מזון מהיר), נסעה עם נכדה מהחנות, בקשה ממנו לעצור בצד כדי שתוכל להוסיף סוכר וחלב לקפה, הניחה את הכוס בין ברכיה וכשפתחה את המכסה, הקפה בדרגת חום של כמעט 95 מעלות נשפך עליה וגרם לה לכוויות קשות. בית המשפט חייב את מקדונלדס ב2.9 מיליון דולר כפיצויים ישירים ועונשיים!!! יש אתר על שמה http://www.stellaawards.com לפסיקות משפטיות אחרות לא פחות הזויות ומוגזמות מזו.

מה אחריות האדם כלפי עצמו?
שני פסקי דין הללו, ועוד רבים הדומים להם מבטאים את הלכי רוח המתפשים שיש את מי להאשים עבור כל דבר שקורה לאדם והוא עצמו איננו אחראי לכלום. לא רק בתחום המשפטי ונזיקי אלא גם בתחום ההתנהגותי, הרפואי והמוסרי. ואין זה רק בארה"ב אלא שגם בארץ כבר הוגש בג"ץ 366/03 הדורש מאת המדינה להציב רף מינימום הנדרש לכל אחד להתקיים בכבוד. הועלתה הטענה שהמדינה חייבת להגן על אזרחיה מפני מחסור חומרי – רעב, מקום מגורים, לבוש ואפילו חשמל ומים וכל מה שנדרשת ל"רמת חיים נאותה". אין אדם אחראי על עצמו אלא המדינה חייבת לדאוג לו.


בני ישראל במצרים ועשרת המכות.
בפרשת שמות המפרשים אומרים בכמה מקומות שלאחר פטירת אחרון השבטים, בני ישראל נכנסו להתדרדרות נוראית עד לשער המ"ט של טומאה. יש שלומדים את זה מהפסוק "ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו" (שמות ג', ז') צעקו מפני הנגשים ולא אל הקב"ה. אבל איך ייתכן כזאת התדרדרות בצניחה חפשית בתוך דור אחד או שניים? ואולי הסיבה נעוצה כבר בראשית בואם של יעקב והשבטים למצרים. שם אנו מוצאים שיוסף אומר להם, "וישבת בארץ גשן........ וכלכלתי אתך שם כי עוד חמש שנים רעב פן תורש אתה וביתך וכל אשר לך (בראשית מ"ה, י'-י"א). יוסף אומר להם שיחלק להם מילגות קיום והבטחת הכנסה וידאג ל"רמת חיים הנאותה" הנדרשת. וכן לאחר פטירת יעקב, הרבה לאחר שהרעב הסתיים, כשהאחים מודאגים מה יעולל להם יוסף כתוב, "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו" (שם נ', ט"ו) ולא ברור בדיוק ממה הם מפחדים? האם סברו הם שיהרוג אותם? שימכור אותם לעבדים? ואולי מתשובת יוסף אפשר להבין ממה פחדו, "ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וידבר על לבם (שם שם, כ"א). הם פחדו שעכשיו יהיה קיצוץ בקצבאות, שיוסף כבר לא יכלכל אותם ויסף מרגיעם שאין להם ממה לחשוש.

לקיחת אחריות בזמנים נורמטיביים.
מצב הזה, לחיות על חשבון אחרים ולא להיות עצמאי, לעשות השתדלויות קיצוניות כדי לא להיות חלק מדרך ארץ ויישוב העולם בכוחם לדרדר במדרון חלק את מוסריות האדם עד לדרגה הכי נמוכה בטומאה. על אדם לקחת אחריות על מעשיו ועל התוצאות. לפי זה, אולי ניתן לומר שעשרת המכות היו גם "מידה כנגד מידה" ליהודים ולא רק למצריים. מה שמאפיין את עשרת הדברות הוא החוסר שליטה בכוחות הטבע, היפוך לגמרי של סדר עולם. יהודי וגוי שותים מאותו כוס, ליהודי יש מים ולגוי יש דם. חיות רעות מסתובבות בשוק והורגות רק את הגויים. הכאוס הזה בשליטה מלאה של הקב"ה ולאדם אין כל אחיזה על גורלו. הקב"ה מלמד אותנו שדווקא בזמני כאוס מיוחדים אפשר לומר ש"אין מה לעשות", "זה מה שיש", אבל בתקופות נורמליות יש מה לעשות ועוד איך!

אין כל סתירה בין האמור מעלה לעובדה שיעקב שלח את יהודה לפתוח ישיבה טרם בואם לגשן, ושבהתחלה היה רעב במצרים וכל העולם. נכון, ההתחלה הצדיקה את אי עשייה ואי השילוב, בדיוק כמו שהחזון איש, הגרי"ז והפונוביזר רב הקימו עולם הישיבות לאחר השואה בכל מחיר ובכל דרך. אבל הרעב היה רק עוד חמש שנים ועד שיעקב ואחרון השבטים נפטרו עברה תקופה ארוכה ועם ישראל גדל בכמויות ומשהו צריך להשתנות, משהו צריך לזוז ולהתקדם.

בברכת שבת שלום!!
מרדכי

נ.ב. אין האמור לעיל מתייחס ליחידי סגולה הקיימים בכל דור ודור אלא להתנהגות הכלל.

יום שישי, 20 בדצמבר 2013

היופי שבשם - שמות תשע"ד

יש חשיבות ועומק בשמות של פרשיות התורה, ובוודאי בשמות החמישה חומשים. השבוע אנו מתחילים גם ספר שמות וגם פרשת שמות. יש להניח שהחומש והפרשה נקראים על שם "שמות" השבטים המוזכרים בתחילת הפרשה. ואם יש חשיבות לשמות של הפרשיות והחומשים, בוודאי שיש חשיבות לשמות של כשברור שחשיבות הזו נובעת מהכוונה מאחורי קריאת השם. יש גם לזכור ששמות השבטים אינם סתם שמות אלא שהם נחקקים על האורים והתומים.

וראוי לשים לב שעל האורים והתומים נכתבים לוי ויוסף ולא מנשה ואפרים, וסביר להניח שהסיבה היא כי הם נקראו על ידי האבות ואמהות, כשמנשה ואפשרים נקראו "רק" על ידי יוסף ואשתו.

לאחר עיון קל בנימוקים שניתנו לשמות של השבטים יש מקום להתפלא איך שמות הללו ראויים להיכתב על האורים ותומים ולהיות חלק ויסוד שכל מה שקדוש לעם ישראל. נכון שיהודה ואחרים ראויים אבל קשה מראובן ששמו מבוסס על "כי ראה יהוה בעניי כי עתה יאהבני אישי" (בראשית כ"ט, ל"ב) שמבטא אהבה בין בעל ואשה. שמעון נקרא "כי שנואה אנכי ויתן לי גם את זה" (שם ל"ג). ולוי ש"עתה הפעם ילוה אישי אלי (שם ל"ד). ובודאי שהעולה על כולם הוא יששכר ש"נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי".

ומסביר הקדושת לוי שבוודאי ובוודאי השמות הללו מזכירים תאוות ורגשות מהבסיסיות ושפלות ביותר הידועות לבן אנוש. אבל דווקא אלו כשמנווטים אותן לבורא יתברך שמו ומעלים אותן עד כסא הכבוד ובכך מטהרים ומקדשים את האדם, אין דבר יותר ראוי מלשים על האורים ותומים ולקדש שם שמים ברבים. וידוע שבמקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

העבודה המוטלת עלינו היא להתמודד עם הניסיונות מסביבינו - כשאנו מנהלים את חיינו כמנהג העולם, ועם זה לעבוד את ה'. נכון שאין אנו מחפשים ניסיון, אבל גם יש לדעת איך מתמודדים איתו ומה גבול ההשתדלות שיש לנקוט כדי לא להיתקל בו.

בעזרת ה' שנזכה כולנו לטהר מחשבותינו, רגשותינו ושאיפותינו לעבודת הקב"ה.
ערב שבת שלום ומבורך!
מרדכי

יום שישי, 13 בדצמבר 2013

סדרי עדיפויות לאומיות - ויחי, תשע"ד

השבוע בעזרת ה' הילדים יחזרו הביתה ויספרו על יעקב ששכל את ידיו בין מנשה ואפרים והניח ימינו על ראש אפרים על אף שהוא הצעיר. פחות שמים לב שהוא גם הקדים את אפרים לפני מנשה בברכה כמו שכתוב, "וישם את אפרים לפני מנשה" (בראשית מ"ח, כ') ורש"י מפרש, "בברכתו לפני אפרים להקדימו בדגלים ובחנוכת הנשיאים" (שם). וקצת קשה להבין את רש"י כי למעשה הברכה הגיעה ביחד לשניהם ורק בהנחת הידיים ובניסוח הקדים אפרים למנשה ולכן רש"י היה צריך להוסיף לגבי הדגלים וכו'. אולם היה גם אפשרי לברך קודם את אפרים ואח"כ לברך את מנשה וצ"ע.

אבל מזה יש להתפלא שבברכות לשבטים יעקב הקדים את זבולון ליששכר אפילו שיששכר נולד לפני זבולון, ושם רש"י לא מעיר דבר (לכארה יש גם חוסר סדר נוסף שהפריד בין דן לנפתלי בברכות לגד ואשר ביניהם)?

וידוע שזבולון יפרנס את לומדי התורה, יששכר. ואולי ניתן ללמוד מיעקב שבסדרי העדיפויות והעדפה, ואולי אפילו בהשתדלויות לאומיות וחלוקת משאבים, יש להקדים את ה"זבולונים" קודם ל"יששכרים" כי בדרך זו דואגים גם ליששכר. לעומת זאת, אם ידאגו קודם ליששכר יש סיכון גדול שזבולון ייפול ואף יששכר ייפול.

ורק בהערת אגב:
כל ערוצי התקשורת במשך השנה מתעלמים כמעט כליל ממצב התנועה בירושלים. יש פקקים בנתיבי איילון, גהה, וכל המקומות הקיימים במדינת תל אביב. הקב"ה הראה להם דווקא בתקופה של עשרה בטבת שידברו אך ורק על ירושלים. ולכן מזכירים גשמים בברכת הגבורות.

ערב שבת שלום ומבורך לכל עם ישראל,
מרדכי אדלר

ובשבת ראיתי שכיוונתי לנצי"ב שאומר דברים כעין זה, ואולי יש להוסיף שיש שלושה מקומות בתורה שזבולון הוזכר לפני יששכר: כאן, בהעמדת הנשיאים לחלוקת הארץ ובזמן ברכת משה. ויש להמשיך באותו קו מחשבה שבכל המקומות הללו מדובר בחלוקת משאבי כלל ישראל, לעומת שאר המקומות שמדובר בעניינים טקסיים וכבוד, שאז יש לכבד את יששכר קודם.

יום שישי, 6 בדצמבר 2013

אמת או שקר? הכל בעיני המתבונן - ויגש, תשע"ד

"ונאמר אל אדני יש לנו אב זקן וילד זקנים קטן ואחיו מת" (בראשית מ"ד, כ') ורש"י על אתר מביא בשם הילקוט, "מפני היראה היה מוציא דבר שקר מפיו, אמר אם אומר לו שהוא קיים, יאמר הביאוהו אצלי". ולכארה קשה שבאופן כללי אסור לשקר כפי שכתוב "ולא תשקרו איש בעמיתו" (ויקרא י"ט, י"א) וכן "מדבר שקר תרחק" (שמות כ"ג, ז') וגם אם נאמר שדינים אלו נאמרו רק בענייני ממונות, עדיין מדובר בשבטי י-ה הנחשבים כתלמידי חכמים והגמ' בב"מ דף כ"ג: אומרת ש"אמר רב יהודה אמר שמואל: בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו: במסכת, ובפוריא, ובאושפיזא."?

היתר נוסף לשנות מהאמת הוא מפני השלום או מפני סכנת נפשות וצ"ע אם זו כוונת רש"י כאן שנותן סיבה מפורשת "מפני היראה"?

ועי' במהר"ל שקשה מדלעיל שהאחים כבר אמרו ליוסף ש"האחד איננו" (שם מ"ב, י"ג) ועכשיו אומרים שהוא מת, אז לא רק שהאחים שקרנים כמו שרש"י כותב אלא שהם גם לא שקרנים מוצלחים מי יודע מה? המהר"ל לאחר אריכות לא אופיינית מסביר שהשקר כאן היה בעיני האחים עצמם ובכוונתם. שמקודם מה שאמרו "האחד איננו" כוונתם הייתה שלא ידענו אם יוסף מת או לא ולכן התפזרנו בין העשרה שערים לחפשו. אבל עכשיו לאחר שהוא לא בא ואין זכר ממנו, יש עכשיו חזקה שהוא מת ולא רק שחסר להם הידיעה אם מת או לא. וזה שקר, כי גם מקודם וגם עכשיו יש להם אותה ידיעה ושום דבר לא השתנה ולכן רש"י מסיק שהאחים שקרו.

וקשה להבין תוכן דבריו? האם כשאדם מביע מה דעתו בנושא מסוים ואחר כן משנה דעתו שקר ייקרא? לפי דברי המהר"ל השבטים סברו מקודם שהוא חי ולכן התפזרו ועכשיו איבדו כל תקווה וסברו שיוסף מת, ומה שקר בדבר?

אלא שצריך לומר שיש כאן חידוש בעניין של שקר. אין כאן שקר במה שהם הביעו הערכתם שיוסף מת או איננו, ולכן לא היה כל איסור חס וחלילה במעשה השבטים. אלא שרש"י מלמד אותנו שהיראה מפני הצורך להביא את האח הנוסף גרם להם להעריך את הנתונים ואת השיקולים בצורה לא נכונה, ואצל השבטים בדרגתם זה ייקרא שקר. אבל שקר זה הוא בינם לבין עצמם ולכן אין כל איסור.

ועי' במשך חכמה שלכארה חולק על רש"י ואומר שאין כאן כל שקר בהתבסס על הגמ' כתובות כ"ב: שמדובר בטענת ברי.

ולולא דמסתפינא, הייתי אומר שרש"י זה אינו במקום הנכון ו/או לפחות צריך לקוראו יחד עם הפסוק, "ויצא האחד מאתי ואמר אך טרף טרף, ולא ראיתיו עד הנה" (שם מ"ד, כ"ח). בפסוק זה האחים מצטטים אביהם יעקב במילים שלא אמר בהקשר של ירידת האחים למצרים אלא בזמן שהביאו לו את הכתונת פסים של יוסף. ואם כן, לא ייתכן שבזמן שמצטטים אביהם יאמרו שהאח "איננו" שלשון זו אינה עולה בקנה אחד עם "טרף טרף". אבל עדיין אין בזה לתרץ את הקושיות דלעיל וצ"ע.

ערב שבת שלום,
מרדכי

בשבת מצאתי שלא שלשון הילקוט שרש"י מביא אינו אומר שהיה שקר, ושזו התוספת של רש"י. לא מעט מפרשים מתפלאים על רש"י שמחלק בין הלשון "איננו" ל"מת", שאין הבדל ביניהם וכמו שמוצאים אצל חנוך לשון "ואיננו" והכוונה למת.
ובצדקת הצדיק כתוב שהקב"ה הבטיח עבדות לפני קיום ההבטחות של הברית בין הבתרים. יעקב חשב שהוא קיים את העבדות על ידי העבדות אצל לבן (וחדשתי שזה מרומז בפסוק "זה לי עשרים שנה בביתך עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנתיך ושש שנים בצאנך" (בראשית ל"א, מ"א) ובפעם השלישית כתוב "שנים" ולא "שנה" ו"שנים" בגימטריה 210). לכן מיד אחר כך כתוב שיעקב ביקש לשבת בשלוה, כי סבר שכבר זכה צאת ברכוש גדול. ואז השבטים מכרו את יוסף לעבד כדי שעל ידי עבדותו תתקיים העבדות, ולכן הם אמרו "ואיננו". אבל עכשיו שראו שהשולט על מצרים רוצה לקחת בנימין לעבד, אז הם הבינו שיוסף לא היה עבד ולא התקיימה העבדות על ידו ואם כן זה סימן שהוא כבר מת, ולכן עכשיו שינו את לשון ל"מת".

יום שישי, 29 בנובמבר 2013

קומה זקופה מתוך ענווה - מקץ חנוכה, תשע"ד

באומרינו על הניסים בתפילה וברכת המזון, ראוי לעמוד על כמה מההבדלים בין חנוכה לפורים.

  1. הנושא: מרדכי ואסתר הם השחקנים הראשיים שעמד "עליהם" המן לעומת חנוכה שאזכרת מתתיהו ובניו משתמעת יותר כציון נקודה בזמן, ועמדה מלכות יון על "עמך ישראל". 
  2. המטרה: בפורים היה נגד הגוף - "להשמיד להרוג ולאבד" ובחנוכה "להשכיחם תורתיך ולהעבירם מחקי רצוניך". 
  3. ההצלה: בפורים עיקר ההצלה מאת הקב"ה "ואתה.., הפרת..., וקלקלת..., והשבות..., ורק לבסוף "ותלו אותו ואת בניו על העץ" המתייחס למרדכי ועם ישראל. בחנוכה יש גם את ההתייחסות לעם ישראל "רבת את ריבם..., את דינם..., את נקמתם", "...ביד חלשים, ...ביד מעטים, ...ביד טהורים, ...ביד צדיקים, ...ביד עוסקי תורתיך". ולאחר מכן, כל עניין ההדלקה מייחס את העשייה ליהודים עצמם. 
ובאמת קשה שאם הסכנה בחנוכה הייתה עניין של לימוד תורה ושמירת המצוות, למה נכנס עניין המלחמה שזו עניין צדדי בכלל, כשהעיקר צריך להיות שבני ישראל חזרו ללמוד תורה ולקיים מצוות?

ואולי ניתן להבין את העניין מתוך תיקוני הזוהר (תיקונא חד ועשרין, דף נ"ב ע"א) ווי לישראל כד אתבלעו בערב רב, דעלייהו איתמר (בראשית מ"א) "ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראהין רע כאשר בתחילה". בזמנא דגלותא כל ממנן דאומין דעלמא וערב רב אתמר בהון (איכה א) היו צריה לראש אויביה שלו, צריה, וודאי אינון ערב רב, עלייהו אתמר (ישעיה א') שריך סוררים וחברי גנבים כלו אוהב שוחד וגו'.
ורואים מזה שבזמן סוף הגלות, מנהיגי ישראל יהיו מתוך הערב רב.

ופתרון החלום הזה של "ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראהין רע כאשר בתחילה" לא היה יכול להיות פתור על ידי כל החכמים של ארץ מצרים, אלא רק על ידי יוסף. ומדוע דווקא יוסף? כי יוסף היה עניו כמו שכתוב (בראשית ל"ז, ב') "והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה". וכן כתוב (בראשית מ"ט, כ"ב) בן פורת יוסף ורש"י מפרש שם "בן חן", ועל זה נאמר (משלי ג', ל"ד) "ולענווים ייתן חן". ופרעה ושאר המצריים היו גאוותניים כפי שידוע שהיאור היה האלהים של המצריים, (בראשית מ"א, א') "והנה עומד על היאור" שפרעה החשיב עצמו יותר חשוב מהאלהים שלו עצמו.

אולם על אף ענוותנותו של יוסף, הוא היה מודע מתי הוטל עליו לעמוד על שלו ובקומה זקופה. ואולי זו הכוונה בחלומותיו שיוסף הוא כאלומה העומדת זקופה או שכל צבא השמיים משתחווים רק לו. רק עניו אמיתי שאין לו כל פנייה לעצמו וכל כולו מסור לעם ישראל יכול להילחם נגד הערב רב כשהם המושלים ומנהיגים של עם ישראל. ועם זה אפשר להסביר איך יוסף הציע הצעות לפרעה את מי למנות ומה יהיה תפקידו למרות שפרעה לא ביקש זאת ממנו. יש הבדל תהומי עצום בין עניו ל"חנון", "לפלף" ו"נעבעך". עניו יודע בדיוק מה הוא ומה נדרש ממנו אבל אין הוא זוקף זאת לעצמו אלא מכיר בכך שהכל מאת הקב"ה.

ואם כן, אולי ניתן כך להסביר את הנס של חנוכה. נכון שהיו יוונים שאסרו ללמוד תורה ולקיים את המצוות כפי שלמדנו בתור ילדים. אולם, הבעיה הייתה שרק מעטים מאד מעם ישראל אזרו עוז לעשות משהו בנידון, נגד הקונזנסוס, נגד ה"חשבוינוית" של סיכוי וסיכון, נגד ה"מה יגידו". אכן ה' רב ודן ונקם בגויים אבל את ההמשך, הרבים והמעטים, הטמאים והטהורים וכו' כבר אינו מתייחס ליהודים והגויים אלא ליהודים בינם לבין עצמם. המעטים היו ענווים ובכל זאת ידעו מתי עליהם לזקוף קומה ולפעול, וה' נתן בידם את הרבים וממילא כל עם ישראל הגיע יחד בכדי להדליק את המנורה ולהפיץ תורת ומצות ה' בעולם.

אנו כעת נמצאים בעקבתא דמשיחא, בזמן של ניסיון רב ומאד קל לכל אחד להתכרבל בתוך הפוך שלו ולשכוח שיש חורף ושלג וסכנות בחוץ. ולא רק מבחוץ אלא שאף בתוך הבית פנימה הערב רב שולט עלינו ונמצאים בכל מיני עמדות מפתח. ולא, אין הכוונה בזוהר על מה שקורה בציבור אחינו הרחוקים מהתורה והמצוות אלא שהערב רב שולט בתוך תוכינו, אצל שומרי הגחלת. מוטל על כל מי שעניו ומכיר את מקומו לזקוף קומה ולהתאחד בביאת הגאולה והשלמות לעולם.

(ואולי גם הצלחנו ליצור קשר בין הפרשה לחג)
ערב שבת שלום וחנוכה שמח!!
מרדכי אדלר

יום שישי, 22 בנובמבר 2013

ממתי ישיבה זה ביזנס? וישב - תשע"ד

קריאת יהודה (בראשית ל"ז, כ"ו) "מה בצע כי נהרג את אחינו" נשמעת לאורך כל הדורות, וכמות ההסברים ופירושים שנאמרו ונכתבו מדרגת עניין זה כאחד מהמובילים בהבנת סודות התורה והגלות. כרגיל, חבל מאד שלמדנו בראשית כילדים בחיידר וכשהגענו לבגרות הראוייה, כבר לא משקיעים בהבנת מעשי אבות כדבעי.

אחי יוסף החליטו להרוג את יוסף על ידי זריקתו לבור (שם כ'). מיתה די משונה ולא ברור למה בחרו בה? ראובן בא להציל את יוסף ואומר בקול רם אליהם שישלחו אותו "אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו" ומשמע שהם סברו קודם להרוג והבור היה רק אמצעי איך להתפטר מהגופה. אז ראובן ממשיך "למען הציל אותו מידים להשיבו אל אביו". גם זה לא ברור אם הוא אמר להם גם משפט זה ואם כן קשה מה הלשון "מידם" שמשמע גוף שלישי או פאסיבי ולא דיבור מול אנשים. ואם הוא רק חשב כך לעמצו, למה הוא חלק מהפסוק "ויאמר אליהם ראובן"?

לפי האמור, משמע שהם הסכימו לתכנית ראובן שלא להרוג את יוסף, כי הם לא הרגוהו ורק זרקו אותו לבור שעליו הצביע ראובן. "הברה" משמע הבור הידוע ושעליו דיברנו מקודם, כשמנגד חסר את האות "ו" וגם לא ברור למה. לאחר מכן, ישבו לאכול לחם, כשידוע שדיינים הדנים דיני נפשות לא אוכלים כל היום. אז שוב רואים שהם הסכימו לא להורגו ולא היה כאן דין של דיני נפשות. ואם כן קשה, מה יהודה מתכוון באומרו (שם כ"ו) מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו" אם כבר סוכם שלא הורגים אותו?

כאמור, הדברים לא ברורים, אבל אולי אפשר להעיר הערה אחת שטרם מצאתי מי שמתייחס אליה. בכל מקום בתורה (ולפחות בבדיקה מדגמית שבצעתי) התרגום של ישב = יתב. "וישבו אל ארץ פלישתים" = ותבו לארע פלישתאי. "וישב יצחק בגרר" = ויתיב יצחק בגרר. "וישב יעקב" = ויתיב יעקב. "וישב ראובן" = ותב ראובן. וראה זה פלא שכאן "וישבו לאכל לחם" מתרגם אונקלוס "ואסחרו למיכל לחמא" יש כאן עניין של מסחר, של ביזנס ולא של אכילה. בדרך כלל אכילה באה מתוך מנוחה ומתוך רוגע. גם בגמרא מוצאים את הלשון של מיתבי כששואלים שאלה. כשמקשיבים לשני, קולטים את דבריו ומעכלים אותם נכון מתוך יישוב הדעת מגיעה שאלה ראוייה.

ואם כן כאן אולי ניתן לומר שהיה כאן בילבול כוונות אצל האחים. כשבאים לעשות מעשים לשם שמים, שיש בהם להשפיע על עם ישראל ועל כל מהלכי הדורות הבאים, על כל השיקולים להיות נקיים מכל עניין אישי, ומתוך אחדות מוחלטת. אכן השימה הראשונה בבור לא הייתה כדי להרוג את יוסף אלא כדי לקנות זמן. מטרת הישיבה לאכול הייתה חלק מההתדרדרות (כביכול) מהמדריגה הראוייה וירידה לעניינים יותר גשמיים. לכן יש את הלשון "ואסחרו". כבר לא הייתה ההסכמה ונעלמה התמימות דעים הראוייה כדי לעשות מעשה. על כן, כשלאחר מכן הגיע השיירה של הישמעלים, אמר יהודה "מה בצע" שזו כבר ירידה גדולה כשכמובן הכל בדרגות של השבטים שאין לנו להבין אותם אלא רק ללמוד מהם. כשחסרה מהתמימות ומעורבים שיקולים אישיים, ההתדרדרות אינה רחוקה מלבוא. הכל מתחיל עם רוממות הק-ל בפיהם ומאד מהר מתגלה כרכישת ג'ובים ותקציבים.

על הערותיכם והארותיכם אודה,

באיחולי ערב שבת שלום,
מרדכי

יום שישי, 15 בנובמבר 2013

אותה פוליטיקה, אותן תוצאות - וישלח, תשע"ד

לכל כלל יש יוצא מן הכלל וא"כ מה היוצא מן הכלל לכלל ש"כל שלם שווה ל או יותר גדול מסכום החלקים שבו"? והתשובה היא - האינטליגנציה של אדם. ככל שתאסוף יחד יותר חכמים, יותר נבונים ויותר עילויים, ממוצעת האינטליגנציה תרד. שים 120 חכמים בחדר אחד, חלקם פרופסורים, חלקם עורכי דין, רואי חשבון ויש אפילו כמה אברכים לשעבר ורמת האינטליגציה שואפת לאפס.

אני יודע, אני הייתי שם שבוע שעבר כמוזמן לוועדת שקד לנושא שיוויון בנטל ושילוב חרדים וכמעט כולם שם שיחקו ב"כאילו". אלו איימו לגייס עשרות אלפי חרדים, בואו נראה שיגייסו קודם מאה, ואלו איימו להוציא מישראל יותר חרדים ממה שמשה הוציא ממצרים. למעט כמה חברי כנסת שנוסעים לחו"ל בתדירות על חשבונינו, לא נראה לי שהציבור אפילו רץ להזמין דרכונים.

(עלי להיות הוגן ולציין שיו"ר הוועדה, ח"כ איילת שקד, פרופסור ידידיה שטרן וח"כ אריאל אטיאס דברו דברים של טעם, בנועם וניכר עליהם שהם באמת מתכוונים לחפש פיתרון יישים והוגן לבעיה המעיקה על כולנו) 

יש כאלו הטוענים שפוליטיקה היא האומנות של להיות בצד המנצח. לכן לפני חודש אורי אוהד היה חביב החרדים בפתח תקווה, ולפני שבועיים האהוד הטורן היה ברוורמן (מישהו בכלל הספיק לקלוט את שמו הפרטי?). אבל אין ספק שהכלל ש"רק חמור לא משנה את דעתו" חל במקרה הזה. אורי אוהד בגד באלו שהכי תמכו בו ולא הותיר כל ברירה אלא להעביר את התמיכה למועמד השני.

ובכל זאת, אני רואה כאן בפרשת השבוע שפוליטיקה היא האומנות של יוזמה. מי שיוזם יוצא עם ידו על העליונה, אם לא בתווך הארוך, לפחות בתווך הקצר. וכאן כדרכי בקודש, אני אציג שאלות המציקות לי בפרשה ואנסה להשליך מהן על ענייני השעה. הקוראים הנכבדים אינם חייבים להסכים עם המסקנות שלי, אבל לפחות תחשבו מעצמכם, על תשובות אחרות, ואדרבא, אפשר לשתף את כולם בקישור לבלוג למעלה.

"ויעקב שמע כי טמא את דינה בתו ובניו היו את מקנהו בשדה והחריש יעקב עד באם" (בראשית ל"ד, ה'). והלוצקר רב (אזנים לתורה) שואל מה הקשר בין טומאת דינה לעובדה שבניו רעו את המקנה? ע"ש בתשובתו אבל בפסוק הבא חמור בא לדבר עם יעקב, אבל לא מוצאים שהוא אומר משהו? האחים באים מן השדה ומתעצבנים וכועסים, וחמור מתחיל לדבר איתם ולא עם יעקב? הם עוד לא עונים וכבר גם לשכם יש מה להגיד. רק אז עונים האחים במרמה ומכניסים להילוך את התכנית והורגים את כל העיר. ומה היה לבסוף? אדיבור יעקב אליהם "עכרתם אותי להבאישני" ותשובתם המנצחת (או לא) "הכזונה יעשה את אחותינו"?

תחושתי היא שכל השתלשלות העניינים כאן נובעים מחוסר יוזמה. דינה יצאה והסתובבה כי לא היה לה פיתרון ראוי אחר. ברור לכולם ששוטטות ברחובות העיר לא תביא כל תועלת, אבל לנעול את הצעירים במבצרים בלי להכין אותם לניסיונות האורבות בחוץ (עי' ערך עשיו ודינה בתיבה) רק תכפיל ותשליש את הבעיה ואת הסכנה. יעקב שומע את האירוע - ביתו נאנסה בדרך הכי אכזרית ומשפילה והוא החריש עד בואם???!! הייתכן??

וכאן מסביר הלוצקר רב שזו הסמיכות בין טומאת דינה לרועי מקנה. אילו היו שומרים על אחותם כפי ששמרו על הצאן, כל זה לא היה קורה ולכן יעקב ראה בהם אחראים. ואולי אפשר להוסיף ולומר שכמו שרועי צאן לא שומרים על הצאן בתוך הכלוב או דיר אפילו ששם המקום הכי בטוח, אלא מוציאים אותם לשדות ולמרעה היכן שיש סכנות, כל יום מביא את הצרה שלו, ונדרש כל פעם יוזמה חדשה ופיתרון חדש, כך צריכים לשמור על בנותינו ועל הנוער, ליתן להם את האפשרויות והסיכויים הכי טובים כדי להצליח, ליזום פתרונות כי אם לא, כל מה שקורה אחר כך, באחריותינו.

לכן חמור בא, ויעקב לא הלך לצעוק עליו, וגם כשהוא בא, הוא דיבר, ולא יעקב ואף לא האחים. אחר כך שכם דיבר, ורק לאחר ששכם וחמור קבעו את המגרש ואת הכללים, אז אחי דינה היו צריכים להגיע להריגת כל שכם ב"מרמה" ובלי העליונות המוסרית שאיתה בני ישראל לוחמים את מלחמותיהם. 

שבת שלום לכל הקוראים,
מרדכי

יום שישי, 8 בנובמבר 2013

טהרה בישיבה, קדושה מחוץ לישיבה - ויצא, תשע"ד

ידוע דברי ר' פנחס בן יאיר בברייתא שעליהם בנה הרמח"ל את דרך העלייה של יהודי בדרגות עובדת ה'.

"אמר ר' פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים".

מה שפחות ידוע הוא שעשר דרגות הללו מתורה עד קדושה הן כנגד העשר ספירות, ותפקידינו בעולם הוא לתקן את העשר ספירות. ורש"י (דברים ב',ה,) כותב בד"ה ירשה לעשו: "מאברהם עשר עממים נתתי לו שבעה לכם וקיני וקנזי וקדמוני הן עמון ומואב ושעיר אחת מהם לעשו והב' לבני לוט בשכר שהלך אתו למצרים ושתק על מה שהיו אומרים על אשתו אחותי היא עשאו כבנו". ועשרה העמים הללו הם כנגד העשר ספירות ואבותינו הקדושים תיקנו רק שבעה מהם, ושלושה האחרים יתוקנו רק לקראת ימות המשיח.

וצא וחשוב שאברהם הוליד את יצחק בגיל 100 ונפטר בגיל 175, דהיינו יצחק היה 75 בעת פטירת אברהם. יצחק הוליד את יעקב בגיל 60 אז יעקב היה 15 כשסבו נפטר. הרמב"ן כותב שאברהם אבינו חזר לבאר שבע לאחר פטירת שרה, ויצחק היה גר שם גם כן, אז 15 שנים שלושת צדיקים הללו ישבו ביחד ותקנו את שבע הספירות. ומה כתוב בפרשתינו? "ויצא יעקב מבאר שבע", דהיינו מהמקום הקדוש הזה, מהסביבה הכי נוחה להעלות בדרגת עבודת ה', שיכול לשמור על טהרה, כי כדי להעלות יותר גבוה, לדרגה של קדושה יש צורך לצאת החוצה ולתקן מבחוץ, ולכן דווקא על יעקב נאמר, "קדושינו קדוש יעקב".

וכותב הנתיבות שלום מסלונים שיש שלושה רכיבים בעבודת ה': מצוות עשה, לא תעשה ורשות. אברהם בגימטריה 248 כנגד מצוות עשה, יצחק המסמל גבורה כנגד הלא תעשה ויעקב כנגד רשות. וזה מרומז בפסוקים (בראשית כ"ח, י'-י"ז) שמעשי האדם ברשות דומים לסולם מצב ארצה ויש את הפוטנציאל להגיע הכי למעלה וה' ניצב עליו ליתן שמירה וסייעתא דשמיא מיוחדת ורק מזה אפשר להגיע לשלמות של ארץ ישראל וכיבוש כל העשרה עמים. ויעקב עונה "אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי שאפשר להגיע לדרגות הכי גבוהות דווקא במקום הזה, מחוץ לכותלי הבית מדרש עם כל הניסיונות שבו, ואדרבא, שם בחוץ נקרא "אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים".

ערב שבת שלום,
מרדכי

יום חמישי, 31 באוקטובר 2013

"סוגה בשושנים", "כפלח הרמון רקתך" ו-"וירח את ריח בגדיו אל תיקרי בגדיו אלא בוגדיו" - תולדות, תשע"ד

"ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו יהוה"(בראשית כ"ז, כ"ח) ומביאה הגמ' (סנהדרין ל"ז.) ההוא אפיקורס שאל את רב כהנא איך בעל ואשה נידה יכולים להתייחד ושנסמוך עליהם שישלטו על עצמם ולא יעברו עבירה? ומתרץ ר' זירא מתוך כמה תירוצים בגמרא, "וירח את ריח בגדיו" - אל תקרא בגדיו אלא בוגדיו. שאפילו אלו שבוגדים בהקב"ה ולא מקיימים מצוות כראוי יש להם ריח טוב. ואיזה ריח יש להם? על זה מעיד יצחק אבינו (ורש"י מביא כאן): "ריח השדה - וזהו שדה תפוחים כן דרשו רז"ל". ורש"י הקודם הוא מרמז שנכנסה עמו ריח של גן עדן.

והדברים מדהימים!! כשיעקב אבינו נכנס לקבל ברכה מאביו, דווקא הריח של בניו עוברי עבירה היה הריח שהביא את אביו לברכו.


וזה מוטיב מוביל בעניין הברכות של יצחק ליעקב כפי שיתבאר בהמשך.

המפרשים שואלים שלכל אחד מאבותינו הייתה מדה מיוחדת משלו. אברהם = חסד, יצחק = גבורה (דין) ויעקב = אמת. ואם כן, למה יעקב היה צריך כאן לשקר ולרמות כדי לקבל את הברכות? וראיתי באמת ליעקב מר' יעקב קמינצקי זצ"ל שהקב"ה ניסה את האבות דווקא במידה שבה הם היו הכי חזקים. לך לך מארצך, לעזוב אבא ואמא זקנים ועקידת יצחק להרוג את הבן שעליך לחמול עליו גם אם לא היית מצווה. רואים שהניסיונות הם דווקא במידת החסד. אז גם עכשיו יעקב עבר ניסיון אם הוא יהיה מוכן לשקר ולרמות על פי ציווי מאת ה' (דרך רבקה).

ומתי יצחק ניסה במידת הגבורה שלו? עונה האמת ליעקב שניסיון יצחק אבינו יבוא לעתיד לבוא ע"פ הגמרא (שבת פ"ט:) "א"ר יונתן מאי דכתיב (ישעיהו סג, טז) "כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו, אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך"? לעתיד לבא יאמר לו הקב"ה לאברהם בניך חטאו לי. אמר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך. אמר אימר ליה ליעקב..... בניך חטאו. אמר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך..... אמר לו ליצחק בניך חטאו לי. אמר לפניו רבש"ע בני ולא בניך? בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם (שמות ד) "בני בכורי" עכשיו בני ולא בניך? ........ הא קריבית נפשי קמך. פתחו (בני ישראל ליצחק אבינו) ואמרו "כי אתה אבינו". אמר להם יצחק עד שאתם מקלסין לי, קלסו להקב"ה ומחוי להו יצחק הקב"ה בעינייהו. מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים "אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך".

ואם כן רואים שוב שדווקא יצחק אבינו שאצלו מידת הדין הייתה המידה הכי דומינטית, דווקא הוא בא לבקש רחמים על הבני ישראל שחטאו. דווקא הוא שעקב ברכתו ליעקב אבינו, זוכה עם ישראל לכל הטוב בעולם, הוא ידע שיש יהודים שלפעמים אינם עומדים בכל הקרטיריונים הנוקשים ודרישות הגבוהות, ועדיין "ריח בני כריח השדה".

ערב שבת שלום ומבורך,
מרדכי 




יום שישי, 25 באוקטובר 2013

השקעה והשתדלות במה שמחוייבים - חיי שרה, תשע"ד

"וירץ העבד לקראתה ויאמר הגמיאיני נא מעט מים מכדך" (בראשית, כ"ד, י"ז) ורש"י אומר "לפי שעלו המים לקראתה". והמפרשים שואלים מהיכן רואים בפסוקים נס זה? ויש אומרים שבפסוק הקודם כתוב "ותמלא כדה ותעל" (שם, שם ט"ז) ולקמן כתוב "ותרץ עוד אל הבאר לשאב ותשאב לכל גמליו" (שם, שם כ') והיות שלגמלים היא הייתה חייבת לשאוב, יש הוכחה שבפעם הראשונה המים עלו לקראתה.

לפי זה, מתעוררת שאלה אחרת. הגמרא אומרת (תענית כ"ד:) "שאין נהנין ממעשה ניסים", ואם המים היו עולים לרבקה בכל פעם שהייתה מתקרבת למעיין, יכולנו לומר שאין זה נס אלא טבע של המים כלפי צדיקים, אבל עכשיו שהמים עלו לקראתה רק כשהיא באה לשאוב בפעם הראשונה - עבור עצמה ואליעזר, א"כ שוב זה בגדר נס ואין להנות מהם?

וראיתי בהערות של אהלי תורה - חב"ד כאן שיש להבדיל בין מתי שקורה נס המשנה ממעשה בראשית לבין מתי שיש רק שינוי בנסיבות החיצוניות. כאן שלא השתנה כלום במים ורק המים עלו מהמסלול להקל על הצדיקה, אין שום בעיה ליהנות מהמים. וממילא, כשרבקה באה למלאות מים לעצמה או לעשות גמילת חסדים עם השני, שזו גם חובתה ומוטלת עליה, ה' עשה לה נס. מה שאין כן, כשהיא באה להשקות לגמלים שאין זה מחובתה אלא שהיא החליטה לעשות זאת מעל ומעבר, כאן היא כבר הייתה צריכה להשקיע כדי להשיג את מבוקשה.

וא"כ ניתן ללמוד מזה כמה שגדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה. כשמחוייבים להשיג משהו, לקיים מצווה ומשתדלים עם כל הכוחות, הקב"ה כבר ימצא את הדרך לעזור ולסייע. לעומת זאת, כשמשתדלים בדברים שאינם כורח המציאות, שם כל ההשתדלות והשקעה צריכות לבוא מכוחות עצמך, ואין את העזרה הנוספת והסייעתא דשמיא.

בברכת ערב שבת שלום,
מרדכי

יום חמישי, 17 באוקטובר 2013

שולט או נשלט - וירא, תשע"ד

זכורני כשהייתי ילד שאבי מורי שליט"א, ממנהלי טעלז ישיבה בשיקגו, אירח בחורים לשיחת חיזוק בליל שבת אצלינו בבית והציג לפניהם שאלה/תהייה מה המשמעות של "צחוק"? הוא המשיך בתיאור של כיתה ובה תלמיד מנדנד על שתי רגליים האחוריות של הכיסא כשפתאום הוא מאבד שיווי משקלו ועף אחורה. כל הכיתה מתפרצת בצחוק. אם יכולנו להקפיא זמן בדיוק ברגע שבו הוא מתחיל נפילתו והיינו שואלים, "למה אתה צוחק? בעוד רגע התלמיד עלול ליפול לרצפה, לשבור את הצוואר ולהיות מושתק לכל חייו. האם זה אירוע המתאים לצחוק?"

בפרשת השבוע הקב"ה\המלאכים מבשרים לאברהם את הבשורה שתיוולד לו ולשרה בן. "ותצחק שרה בקרבה", "למה זה צחקה שרה", "ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה ויאמר לא כי צחקת" (בראשית י"ח, י"ג-ט"ו). ואונקלס מתרגם כל הלשונות של צחק כאן כלשון "חייכת" - "חיוך". אולם בל נשכח שאברהם כבר קיבל את הבשורה בפרשת לך לך שיוולד לו בן ותגובתו הייתה, "ויפל אברהם על פניו ויצחק" (שם י"ז, י"ז) ושם אונקלס מתרגם "וחדי". וע"ש ברש"י על הבדלי התרגום "שאברהם האמין ושמח ושרה לא האמינה ולגלגה".

הרש"ר הירש מקשה על רש"י שלא תמצא בשום מקום שהשרש "צחק" ואפילו "שחק" מתבטא כלשון של שמחה. ואדרבה, גם צחוק וגם חיוך מורים בדרך כלל על לעג וזלזול, משהו אירוני, ואולי ניצחון. והוא אף מרחיב שהלשונות "צחק", "שחק", "צעק", "זעק" ו"שאג" כולם באים לבטא תחושה או תגובה כשרואים מושגים הנראים מנוגדים זה לזה. יש שילוב של שני דברים שזיווגם יחד אינו עולה יפה. אבל אדם "צוחק" או "שוחק" כשהניגודים הם אצל אחרים, והוא "צועק", "זועק" ו"שואג" כשזה קורה לעצמוו.

וכאן סודו של עם ישראל עוד מראשיתו. אברהם אבינו בן המאה ושרה בת התשעים, שלא ילדו זה מזו כל חייהם, עכשיו ייולד בן שממנו יצמח כל כלל ישראל???!! גם אם יוולד, הוא יהיה בן יחיד, וגם בטח ייתיתם בגיל צעיר, וגם אם לא, מי אומר שיילך בדרך התורה, וגם בניו ובני בניו עד מתן תורה ויקבלו את התורה והעולם ייוושע?? האם יש ניגודים יותר גדול מזה? שומעים על זה ובאים לידי צחוק. אבל הקב"ה רצה דווקא לברוא לו עם שיהיה אצבע אלוקים בקרב האנושות, שיעמוד בניגוד לכל הכוחות הפועלים בהיסטוריה, ועד היום הזה הוא מגוחך לחלוטין בעיני הסכלות הכופרת בהקב"ה.

אומרים על היהודים שסיפרו בדיחות אפילו בתאי הגזים, אבל אין להאמין לזה. היהודי כשהבין מה עומד בגורלו, הוא קרא קריאת שמע, כי שום דבר לא יכול להפריד בינו לבין אלוקיו וצוחק על כל סביבתו. יהודים חיים בארץ ישראל ככבשה בין אלפי זאבים. האם זה לא צחוק? רק בזכות הצחוק שאברהם ושרה צחקו, לעמוד איתן באמונה מול כל הניסיונות יכול לאפשר לעם ישראל היום לעמוד מול כל אויביו. רק תורה ויראת שמים ואמונה בצדקת הדרך.

וא"כ מה ההבדל בין הצחוק של אברהם שהקב"ה לא ביקר אותו עליו, לצחוק של שרה שהקב"ה הקפיד עליה? רש"ר הירש אינו מסביר, וייתכן שנוכל להשתמש בתירוץ שאבי מורי שליט"א על אותה נקודת זמן קפואה. המושג של אדם מסמל שליטה. אינסטינקט זה טוב אצל בהמות וחיות. אדם לא נותן לאינסטינקטים שלו לשלוט עליו אלא הוא שולט עליהם, וזה כל עבודת המידות שלנו, שאנו נשלוט על המידות ולא הן עלינו. כשאדם נופל מכסאו, ידיו עפות לכיוון אחד, רגליים לכיוון השני, פרצוף מעוך מפחד ושאגות בוקעות מפיו, הוא היפוכו של אדם, הוא איבד שליטה על עצמו, והניגוד הזה, האדם ללא שליטה הוא הגורם לנו לצחוק.

ואם כן, ייתכן ואצל אברהם הצחוק היה בשליטה "ויפול אברהם על פניו ויצחק", שקל בכובד ראש את כל הנתונים והשלכות והגיע למסקנה שיש כאן מקום לצחוק. לעומת זאת שרה, כששמעה את דברי אלוקים "ויצחק שרה בקרבה", הייתה כאן צחוק ספונטאני ללא שיקול וללא שליטה ועל זה הגיעה לה את הביקורת.

 בתקווה שהשבוע והבא, עם ישראל יחיה יחד באחווה ושלום וייצא קידוש שם שמיים,

שלכם,
מרדכי

יום חמישי, 10 באוקטובר 2013

לא כל הנוצץ זהב.... לך לך, תשע"ד

"ויאמר ה' אל אברהם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ב, א'). "וילך אברם.... וילך אתו לוט" (שם, שם, ד'). "ויצאו ללכת ארצה כנען" (שם, שם, ה'). ולכארה קשה שהקב"ה אמר לאברהם לשון  "לך" ובהמשך כתוב "וילך" ורק בפסוק ה' משנה התורה הלשון ל"ויצאו", כשכבר היה אפשר לכתוב בהתחלה בציווי "צא מארצך"?

שאלה כעין זן שואל הצדקת הצדיק ועי' בתשובתו על פי הזוהר שיש הליכה כדי להשיג מדרגות. אבל יש דרגא המגולה לאדם ויש דרגא מוסתרת. "וילך" מסמל את ההשגה בדרגא הגלויה, "ויצאו" מסמל את ההשגה בדרגא הסמויה. ומה שאברהם ביקש להתפלל על ישמעל, ויצחק ביקש לברך את עשיו, היה משום שאז הם לא השיגו את הדרגה הנסתרת ע"ש עבור הבנה ברורה יותר.

אבל סברתי לומר בקווים דומים למה שר' צדוק זצ"ל כותב שיש לפעמים עניין בהליכה גם ללא מטרה מוגדרת אלא ההליכה גופא, וכפי שאמר בילבו, "גם המסע הארוך ביותר מתחיל בצעד אחד קטן" אבל עדיין חסרה כאן היציאה. אדרבא, מהליכה ללא מטרה קיים סיכון גדול שנאמץ ונצרף אנשים נוספים שאמנם הולכים באותו כיוון שלנו, אבל עם מטרות שונות לגמרי בתכלית. וכפי שאנו רואים בפסוק ד' שגם אברם הלך וגם לוט הלך.

רק בפסוק ה' כשכתוב "ארצה כנען" - שיש מטרה ברורה ומוגדרת, שהתבררה כעת לאן הולכים, ורק כשההליכה היא בהנהגתו של אברם וכפי שכתוב, "ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו",  אז אפשר לכתוב לשון "ויצאו", ולא שנגרר אחרי אלמנטים שליליים ואחרי רוחות זרות.

תמיד קמות קבוצות של אנשים, חדשים לבקרים, ומציעות לציבור, "תבואו איתנו כי אנחנו לא כמו הוותיקים, אלו שאינם מתחדשים עם הזמן, אלו שאינם מטפלים בבעיות קיומיות ושהם זרים לכם". אבל לאחר שמגרדים קצת מהנוצץ, פתאום מתגלה אותה חלודה ושוב כדברי בילבו, "לא כל הנוצץ זהב". לך, לך, לך ולך יותר אבל לאן? מה המטרה שלכם? מה התכנית עבודה? מה המצע? כלום. מסכימים שיש עניין ללכת אבל לאן? והתורה מגלה לך טיפ קטן - אם אתה רוצה לדעת אם באמת יש התחדשות, אם באמת מתכוונים לטובתך, לבוקר זוהר חדש, תביט מי אלו שהם מצטרפים כשותפים למסע. אם תראה שיש אחד כמו לוט, מקבל את כל הכבוד כשווה בשווה, שמים אותו בראש ללא כל עשייה מאחוריו, אז תדע שאין להם כל מטרה וחזון אלא להוציא אותך מהבוץ ולהכניסך לבוץ אחר.

מציע מכל הלב לכל אחד שמתלבט עבור מי לחהצביע בבחירות הקרובות, שיקרא "חוות החיות" מאת ג'ורג' אורוול. זרקו את הוותיקים ומה קבלו?

רק כשיש מטרה, יש חזון ברור ובהיר, שאנשים חדשים ונקיים מכל רבב, אז יש סיכוי להגיע לארץ כנען, ארץ המובטחת.

ערב שבת שלום,
מרדכי

יום שישי, 4 באוקטובר 2013

מי שמקנא נשאר בלי כלום - נח, תשע"ד

פוליטיקה!! בחירות!!! מחלוקת!!!! פלגנות!!!! זו העונה וקשה להתחמק מהם. גם במפלגות וגם בישיבות. והאברבאנל כותב שהיו שלושה אחים: שם, חם ויפת שנחתו נחיתה רכה בארץ ישראל והתורה מעידה ש"שלשה אלה בני נח ומאלה נפצה כל הארץ" כי מארץ ישראל – מרכז העולם, יוצא שלוש ארצות: אירופה, אפריקה ואסיה. שם לקח את אסיה, חם את אפריקה, ויפת את אירופה. מדהים! שלושה אחים שראו חורבן העולם, ולא יכלו לחיות יחד, וכל אחד היה צריך ללכת לדרכו.

אבל המדרש אומר יותר מזה, שנח קילל דווקא את כנען כי חם מנע ממנו בן רביעי. רבע מהעולם לא הספיק לו. הוא לא היה מוכן לוותר על פחות משליש.

ועל זה שואל האברבאנל ששלוש פעמים נח קילל את כנען:
1.     "ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו"
2.     "ויאמר ברוך יהוה אלהי שם ויהי כנען עבד למו"
3.     "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם ויהי כנען עבד למו"
ולא די לקלל פעם אחת?

והוא מסביר שנח ראה ברוח הקודש שקודם כנען יהיה עבד לאחיו מבני חם, וכשה' ייתן לבני שם, דהיינו לבני ישראל את ארץ ישראל, כנען ישתחרר מעבדות לבני חם ויהיה עבד לבני ישראל. וגם כשיבואו בני יפת הרומאיים ויכבשו את ארץ ישראל, וישעבדו את בני ישראל, עדיין כנען לא ייהנה מזה אלא יהפוך להיוך עבד של בני יפת.

וכל זה, מתוך מידת הקנאה..... שלא מספיק מה שיקבל, אלא שגם שלאחרים לא יהיה. ונענש מידה כנגד מידה, ש"כל מה שקנה עבד קנה רבו", ולו אין כלום!

שנזכה תמיד להיות שמח בחלקינו!!!

בברכת ערב שבת שלום, חודש טוב וחורף בריא!

מרדכי

יום רביעי, 18 בספטמבר 2013

בעיטות ומפלגות - סוכות, תשע"ד

הקב"ה מצווה אותנו בתורה, "תשבו כעין תדורו", שעל עם ישראל להיכנס לסוכה לשבעה ימים לאחר שהיטהר ביום הכיפורים. ויש לומר שגם אם יהודי מצטער ואינו יכול לשהות בסוכה, עדיין שהייתו מחוץ לסוכה הוי כאילו קיים מצות סוכה, כמו שמשמע מהגמרא במס' סוכה דף כ"ו. ולכן מצוות סוכה אפילו נקראת "מצוה קלה" (מס' ע"ז ג.) שיהודי יכול לא לקיימו ואפילו כן כאילו קיימו. 
וא"כ שואל הדברי חיים זצ"ל מה הטענה על הגויים שהגמ' (שם) אומרת שהגויים לא קבלו שכר על מצוות סוכה כשהם יצאו ממנה כי היה להם חם, ואם הקב"ה לא בא בטרוניה על הבריות (שם) למה שהם לא יקבלו שכר בדיוק כמו יהודי שמצטער בסוכה ועדיין מקבל שכר?
אלא שפשוט שיהודי רוצה להיות בסוכה ולכן גם כשהוא אינו יכול להיות בסוכה מסיבות אובייקטיביות ואפילו סובייקטיביות, עדיין הקב"ה מחשיב לו את רצונו כאילו קיימה בפועל. לעומת זאת, הגוים כשנהייה להם קצת חם, לא רק שהם עוזבים את הסוכה אלא "בועטים ויוצאים". מי שבועט, מנתק את עצמו לגמרי אינו זכאי להיחשב כאילו עשה את המצווה.
ולעניינינו, אתמול הוגשו רשימות אין ספור להתמודד בבחירות הקרובות. לא מעט רשימות קמו כאות מחאה על עוול שנעשה או נחזה שנעשה לציבור זה או אחר. בכל מקרה יש לדון לגופו אם יש צדק או אין בטענותיהם, אבל בכל מקרה, חשוב לדעת שגם כשעוזבים את המסגרת, מסיבה מוצדקת ככל שתהיה, אל תיתן את הבעיטה בדרך החוצה.

ושנזכה לקיים "ויעשו כולם אגודה אחת". 

בברכת חג שמח,
מרדכי

יום שישי, 13 בספטמבר 2013

האמת שבתשובה ותשובה אמיתית - ערב יוה"כ, תשע"ד

שני סיפורים מדהימים בש"ס, דומים להפליא עם הבדלים דקים ביניהם וראוי לעמוד עליהם כאן.

מעשה ברבי אלעזר בן דורדיא (עבודה זרה י"ז.) שלא היה רבי ולא תלמיד חכם ולא בן תורה ומעיד עליו המהר"ל שקיים רדיפה אחרי עבירות בדרגה שהקב"ה דורש מאיתנו לקיים מצוות. כדי לקיים עבירה, הוא היה מוכן למסור את כל כספו, כל כוחו ואפילו למסור את נפשו. ובשעה שעומד לעבור על החטא, אומרת לו הזונה, "כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה." בשמיעת דברים מזעזים הללו, הלך וחיפש במי לתלות מצבו, הרים וגבעות, שמים וארץ, שמש וירח, כוכבים ומזלות עד שהגיע למסקנה שאין הדבר תלוי אלא בו. מייד חזר בתשובה ופרחה נשמתו, ועליו אמר רבי יש שקונה עולמו בשעה אחת.

מעשה שני עם אלישע בן אבויה המכונה "אחר" שהיה תלמידו של רבי עקיבא ורבו של רבי מאיר (חגיגה ט"ו. ובמקומות אחרים) שיצתה בת קול מבית קודש הקדושם ביוה"כ שחל בשבת ואמרה (ירמיהו ג, יד) "שובו בנים שובבים חוץ מאחר" וכששמעו דברים הללו, מיד התפקר לגמרי ועבר על גילוי עריות וחילול שבת כיון שבין כך לא יכול לחזור בתשובה.

ויש להבין איך קרה שכאן רבי אלעזר בן דורדיא שלא היה תלמיד חכם, לא שמע את הקול מבת קול ואף לא הוזכר פסוק הצליח לתפוס את עצמו ולחזור בתשובה, ואחר, שכל ימיו גדל בתוך בית המדרש, שמע פסוק ומבת קול, הלך והתפקר לגמרי? הקב"ה עושה חסד כל כך גדול איתו ומעביר אליו אזהרה הכי ברורה שיש והוא עושה דווקא להיפך?

הגמרא ומדרשים מביאים שלוש סיבות היכולות לשפוך אור על התנהלותו של אחר: 1. שאביו ראה את הכבוד ללומדי תורה בבריתו ומסר אותו לתורה אבל שלא לשם שמים. 2. אמו כשהייתה בהריון איתו הייתה מריחה ריחות של מינות. 3. ראה צדיק ורע לו ורשע וטוב לו. ודבר ידוע הוא ע"פ תורת הפסיכולוגית שכל התנהגותו של אדם נובעת או מתורשתו או מסביבתו, אבל אנו המאמינים יודעים שיש לבן אדם בחירה לבחור בין טוב ורע, והוא עושה זאת על אחריותו בלבד, אז יש להעמיק יותר כדי להבן את ההבדלים בין שני מעשיות הללו?

הפחד יצחק (ראש השנה מאמר ח') שואל ללשונו של "אמת" בתוך הי"ג מידות שעניינו כל כולו תשובה, ומסביר בדרכו המיוחדת שאמת מתגברת על מימד הזמן - היה, הווה ויהיה. וכן תשובה, היות שהקב"ה הבטיח שבעתיד כל אחד יכול לחזור בתשובה, אז זה מחייב שיהיה אפשר לקבל אותנו בתשובה גם עכשיו. רואים בזה שאין תשובה לחצאין או במאמץ חלקי. כדי לזכות בתשובה יש צורך במאה אחוזים - עבר, הווה עתיד.

ראיתי בגמרא בסנהדרין (ג.) ש"יושבי קרנות" כשרים לדון, ורש"י מפרש (ד"ה גזירה משום יושבי קרנות) "תגרין (סוחרים) שאין בקיאים בטיב דינין". ובמילים אחרות, מי שלא מומחה להלכה, שלא מילא את כריסו בהלכות נקרא יושב קרנות, ביטוי שאינו מחמיא בהחלט, אבל עדיין כשר לדון דין תורה!! ומי פסול לדון דין תורה? המשנה אומרת (סנהדרין כ"ד:) "ואלו הן הפסולין: המשחק בקוביא והמלווה בריבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית וכו' אומר רבי יהודה, אימתי, בזמן שאין להן אומנות אלא הוא ומסביר רש"י (ד"ה שאין לו) "דהואיל ואין עסוקין ביישובו של עולם אינן בקיאין בטיב דינין ומשא ומתן ואינן יראי חטא". וראה זה פלא, מי שלא לומד אבל עוסק במסחר כשר לדון לעומת מי שאולי יודע את הלכות הרבה מעל ומעבר לסוחר הממוצע, אבל כושר שיפוטו מעוות ואינו ירא חטא.

וא"כ נוכל אולי במהלך זה להסביר את ההבדלים בין שני המקרים. רבי אלעזר בן דורדיא, על אף שהיה בעל תאוות גדול, לא כתוב שגנב או ליסתם את הבריות, היה מוכן לעבוד קשה ולהתאמץ לממן תענוגותיו. כשהוא שמע מה ששמע מהזונה, מייד הלך לבדוק אם יש במי לתלות את האשם, שקל שיקולים, חשב בצורה בריאה, והגיע למסקנה שאין במי לתלות את בו. לעומת זאת, אחר גדל בחממה, אבא אשם, אמא אשמה, יש במי לתלות את הכל - כולם אשמים חוץ ממנו. הוא ברח מלקבל אחריות על עצמו ולכן שיקול דעתו הייתה מעוות. מגיעה בת קול משמים ובמקום להשפיע לטוב, סיפק לו שוב תירוץ - עכשיו אפשר לתלות את האשמה בהקב"ה, והתפקר לגמרי.

בואו נתפלל השנה ששיקולינו יהיו הנכונים, ולא משנה מה קורה לנו, מה מיועד לנו, נדע שהכל מהקב"ה אבינו בשמים והכל לטובתינו, ונזכה לתשובה שלמה ואמיתית לפני אבינו שבשמים.

גמר חתימה טובה,
מרדכי

יום רביעי, 4 בספטמבר 2013

הכח של ראש השנה, תשע"ד

כידוע, עיקר העבודה בראש השנה היא להמליך את הקב"ה עלינו. ראש השנה הוא יום הדין, שבו אנו באים לפניו בבחינת מלך, ואין ביטוי יותר גדול ליחס בין מולך ונמלך ממה שיש בכח של המלך לדון את אלו הכפופים אליו.

וא"כ, האם לא היה יותר ראוי שיהיה ראש השנה כל יום ויום? כל פעם שאנו מברכים, "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם וכו', יש בזה המלכת הקב"ה. כל תפילה - אתה גיבור, מלך אוהב צדקה ומשפט, וכן בברכת המזון ועוד ועוד, כל אלו הם המלכת הקב"ה, אבל איננו עומדים לדין, ואין בהם כדין ראש השנה.

וראיתי ב"משנת רבי אהרן" מר' אהרון קוטלר זצ"ל (חלק ב' במאמר "התחזקות לאלול" עמ' י"א) שמביא את המדרש "לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן" שאינם טרודים ומודאגים בעניניהם, כי לעסק התורה צריך מנוחת הנפש. ולכארה יש סתירה מהגמ' ביומא "מפני מה לא ירד להם מן לישראל פעם אחת בשנה?" והגמ' מתרצת, "כדי שיכוונו את לבם לשמים" ומשמע שיש לעודד את הביטחון בהקב"ה. אז ככל שמגבירים את הצורך בביטחון, מגבירים את הטרדה, וככל שמקטינים את הטרדה בפרנסה, גם מקטינים את הביטחון, וצ"ע? וכותב ר' אהרן שאכן הניסיון מצד זה (ביטחון) הוא פחות מהניסיון האחר של שביעה והתנשאות, דהיינו יש חשש יותר גדול אם היה מקבל פעם בשנה מקסימום צרכיו, הוא כבר יתחיל להאמין שזה מכח עצמו ובזכות עצמו.

וא"כ אולי ניתן לומר אותו דבר בעניין שבאים לפני מלך כל יום לדין, יש חשש שיכהה חושיו ויתחיל לראות כל דבר שקורה לו כאילו זה תלוי בו. ולכן, כל השנה עבודתינו היא להמליך את הקב"ה עלינו ללא שניכנס לדין לפניו, אבל בראש השנה יש דין שבו ייקבע לנו לכל השנה.
וצ"ע והרחבה בשנה הבאה בעזרת ה'.

כתיבה וחתימה טובה,
מרדכי אדלר 

יום שישי, 30 באוגוסט 2013

דור המגיע לי? נצבים-וילך, תשע"ג

אני מוחה! כן, מוחה על האירוע בשבוע שעבר שח"כ מוטי יוגב מהבית היהודי(מפד"ל לשעבר) הגר בדולב הגיע לקריית ספר לערוך קניות לכבוד שבת. תושב/י המקום זיהו אותו וגרשו אותו מהחנות. קרא יותר כאן. דווקא תגובתו של חבר הכנסת ראויה לשבח. מבדיקה קלה עולה שהמפד"ל הייתה שותפה בממשלות ישראל מאז 1974 ועד היום למעט כ- 5-6 שנים בלבד. דהיינו, בארבעים שנים האחרונות המפד"ל הייתה שותפה מלאה לדחיית בחורי ישיבה מצה"ל, לתקצוב של תלמודי תורה, קצבאות ילדים מוגדלים, שמירה על הסטאטוס קוו, ואי הכנסת לימודי ליבה למערכות החרדיות.

האם לאורך כל התקופה הזאת, קם חרדי אחד להכיר טובה למפלגה זו על כל הטוב והחסד שגמלה איתנו? האם הצבענו להם בזכות מעשים אלו? האם ראינו בח"כים של המפד"ל ככתובת לבעיות שלנו? התשובה שלילית בהחלט. היותר חרדים שבתוכינו יודעים שכל מה שאנו מקבלים בעולם מגיע מהקב"ה, ואם עכשיו לא מקבלים, זה גם מהקב"ה. הפחות חרדים שבתוכינו תולים את ההצלחות המנויות לעיל בחברי כנסת החרדים והמוכשרים שהשיגו מה שהשיגו עקב פועלם המבורך. ואם עכשיו אין את כל השפע והברכה, יש לתלות את זה גם בחוסר כישרונם וחוסר פועלם של אותם חברי כנסת. א"כ, איזה מקום יש לצעקות על ח"כ יוגב?

בפרשת השבוע כתוב, "והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלוקיך שמה" (דברים ל', א'). בפסוק מדובר שהקב"ה מוכן לקבל את התשובה שלנו, אבל מה הכוונה "הברכה והקללה"? לא  נכון יותר לכתוב "את הברכה או את הקללה", ולפחות "את הברכה ואת הקללה", כשעכשיו משמע שהברכה והקללה הם אותו דבר? ואולי יש לומר שאמת ונכון ששניהם אותו דבר, וכל דבר יכול לשרת כברכה או קללה. אם אנו מבינים שהכל מה' אז אפשר לחזור בתשובה מברכה וגם מקללה, ואם אין לנו אמונה, לא נשוב אל ה' ואין זה משנה מה קורה לנו. ברכה שאיננו מכירים שבאה מהקב"ה היא קללה, וקללה שמכירים שהגיעה מהקב"ה היא הברכה גדולה ביותר.

אלו שצעקו אינם חרדים. יהודי מקבל מכות מאת הקב"ה בחודש אלול, ומחפש את מי להאשים? גדלים ומתחנכים שמגיע להם הכל. כל מה שהם מקבלים זה בזכות עצמם, ומה שהם לא מקבלים, ויותר גרוע, לוקחים, מחפשים את מי להאשים ועל מי אפשר להוציא את תיסכולם.

שנזכה כולנו בברכת "ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו" בפסוק הבא ושבת שלום לכל עם ישראל.

בברכה,
מרדכי

יום חמישי, 22 באוגוסט 2013

הכח של היהודי הפשוט - כי תבוא, תשע"ג

פרשת השבוע כי תבא נפתחת בעניין הביכורים. וראוי לשים לב שהפרשה כתובה בלשון נוכח, "כי תבוא", "נתן לך", "ולקחת" ועוד. ואם כן, יש להבין בפסוק ג' את הלשון, "ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלוקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו" (דברים כ"ו, ג'). למה לא כתוב "הגדת היום וכו'" בלשון נוכח. ואם התשובה היא כי כאן זה ציטוט של דברי האומר, אז יש להמשיך בעקביות "לה' אלקי" ולא כפי שכתוב "אלוקיך", וכן בסוף שנאמר לשון רבים "לאבותינו ולנו"?

ואולי ניתן להסביר על פי הרש"י ד"ה אל הכהן אשר יהיה בימים ההם: "אין לך אלא כהן שבימיך כמו שהוא" (דברים שם, שם), ועי' ברמב"ן ששואל ממילא לגבי תלמידי חכמים מתאים ציווי שלא להשוות לדורות קודמים, אבל מה שייך בכהונה אזהרה זו? האם דרגת לימודו או יראת שמים הופכת אותו ליותר כהן או פחות כהן?

אלא שכאן התורה מראה לנו חשיבותו של כל יהודי ויהודי באשר הוא יהודי, גם החקלאי שמביא את הביכורים, גם הסטודנט באוניברסיטה וגם החייל. תבוא אתה ותגיד לו שהיום אני אמרתי לה' אלוקיך, את הה' שאתה מייצג שאני מאמין בו בכל רמ"ח אבריי ושס"ה גידיי, ואין זה משנה כלל וכלל איך ולמה אתה מייצגו ולאיזה צורך כי אין זה פוטר אותי ואדרבה, זה מחייב אותי יותר, כי אם אני אעבוד את ה' כראוי, בסוף הוא יהיה הה' שלנו.


יש כאלו המחכים שיבוא מי שהוא אחר וירים אותם מעלה, וכאן אנו לומדים שטמון בכל יהודי ויהודי את הכח להרים את האחרים, גדול ועם ייחוס ככל שיהיה.

כתיבה וחתימה טובה,
מרדכי אדלר

יום שישי, 16 באוגוסט 2013

עמלק ומס הכנסה - כי תצא, תשע"ג

ראוי לכל אחד שיש לו קצת עניין במערכתיות החרדית לצפות בוידיאו בערוץ הכנסת כאן. הגברת שקוביצקי, רואת חשבון חרדית מסבירה בטוב טעם ונעם את השחיתות הפשה בשלטון בניסיונו לרמוס את כל אשר קדוש. בסיום דבריה, בא ח"כ גפני ועם כמה בדיחות הורס את כל הישיגיה. ויש לשאול, אם הצדק איתנו, למה אין לנו את האפשרות להשיגו?

באנגלית יש מושג שנקרא "moral superiority" ובתרגום מדולל, "עליונות מוסרית". בוויכוח, אין זה מספיק להיות צודק, עליך לבוא עם העליונות המוסרית כדי להסביר, וכדי שדבריך וטיעוניך גם יתקבלו על הצד השני.

בפרשתינו יש סמיכות בין פרשת משקולות ומדות לפרשת עמלק, ורש"י הקדוש מייד עולה על הסמיכות בכותבו, זכור את אשר עשה לך: "אם שקרת במדות ובמשקלות, הוי דואג מגרוי האויב" (דברים, כ"ה, י"ז). ולכארה מה הקשר בין העבירה לעונש? שיבוא עניות, שיבוא דבר, שיבוא אויב אחר אבל למה דווקא עמלק?

עי' בכלי יקר ובאור החמה, וסברתי לומר שהעניין כאן הרבה יותר עמוק ורחב.

פרופסור אתאיסט לפילוסופיה שואל אחד מתלמידיו אם אלוהים הוא טוב?
הסטודנט: בוודאי.
הפרופסור: מדבר שהוא טוב יכול לצאת רק טוב, אבל אלוקים ברא את השטן? אם הכל מאלוקים, איך יש מחלות? רוע? עניות?
הסטודנט: פרופסור, האם יש דבר כזה "חום"? הפרופסור: כן. הסטודנט: והאם יש דבר כזה "קור"? הפרופסור: כן. הסטודנט: לא, אדוני, אין דבר כזה. קור זה רק היעדר של החום.
הסטודנט: מה עם חושך, פרופסור? יש דבר כזה "חושך"? הפרופסור: כן. הסטודנט: טעית שוב, אדוני. החושך הוא רק העדרו של האור. וכן רוע הוא העדרו של הטוב.
אלוקים ברא את הטוב, ובהעדרו יש רוע.
ויש האומרים שאותו סטודנט היה אלברט איינשטיין...

וכן יש לומר על עם ישראל. כתוב בגמרא (יבמות , ע"ט, א') "אמר שלשה סימנים יש באומה זו הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים". בפרשה שלנו, יש שלוש פרשיות סמוכות לפני פרשת עמלק. פרשה של ייבום, פרשה של כי ינצו והחזיקה את מבושיה ולבסוף פרשות של משקלות ומדות.

ויש לומר שפרשת ייבום היא כנגד רחמנות. אח שרואה אחיו נפטר, עם אלמנה צעירה ללא דור המשך, עליו לרחם ולייבם. פרשה השנייה מצביעה על היעדר בושה. לא רק שהאשה מתערבת אלא משתמשת בדרכים מגונות ללא כל בושה להשיג את שלה. והשלישית של משקלות ומידות כנגד גומלי חסדים. יש אנשים שמוכנים לגנוב מעשירים, יש אנשים שמוכנים לרמות וכדומה בעסקים, אבל תמיד זה בדרך של הזדמנות. להחזיק משקולות מזוייפים פירושו לגנוב את כולם ללא הבדל בין דת, גזע, צבע עור ומעמד. גונבים עשירים ועניים כאחד. התנהגות כזאת פירושה שאין לו שום גמילת חסדים או התחשבות בצרכים האינדיבודאליים של אחרים.

ועל כן מגיע עמלק. לאחר שכלל ישראל הוריד מעצמו את הסימנים של "ישראל", בהיעדרו מגיע "עמלק".


אבל העניין של משקלות ומדות אינו רק עניין של העדר "גמילות חסדים". מדובר כאן במצב שיש זלזול והפקרות מוחלטת במערכת השילטונית. פתגם ידוע הוא שבארה"ב חושבים עשר פעמים לפני שמרמים מס הכנסה כשבארץ חושבים עשר פעמים לפני שמשלמים למס הכנסה. עמלק מסמל "ליצנות", הורדת מפלס הרצינות לאפס. אין קדוש, אין כללים, כל אחד עושה מה שבא לו ומה שטוב לו. האם אצלינו קיימת העליונות המוסרית שנוכל להסתכל בעריץ התורן, ולומר לו שאצלינו הכל מושלם? בוידיאו לעיל, מנכ"לית משרד החינוך מדברת על רשימות צוות, שכל תלמוד תורה ירשום את כל הרבנים ומורים. הצחקתני! השכר לימוד בתלמודי תורה המקבלים רק בני אברכים, את אלו שאין להם, עולה קרוב לאלף שקלים לילד. וכן בסמינרים. יש כאן מערכת שלמה שפועלת באופן מנותק לגמרי מכל כללי ניהול תקין.

וכן בישיבות. המדינה נתנה במשך שישים שנה לכל אחד לפתוח מוסד, והתנאי לקבלת כסף מהמדינה הוא שאסור לתלמיד לשרת בצה"ל. כעת, הרב הראשי לישראל, הרב דוד לאו שזכה לברכתם של הרב שטיינמן ועוד רבנים, אמר בשיחה עם תלמידי ישיבות כי הוא "מתקשה להגן על עמדת "תורתם אמונתם", בעוד צעירים חרדים ממלאים את הטרמפיאדות וצופים במשחקי כדורסל בפיצוציות: מה זה משנה לכם אם הכושים שמשלמים להם בתל אביב מנצחים את הכושים שמשלמים להם ביוון?"

אלו הם המשקלות ומדות המזוייפות שלנו. כאן אבדנו את העליונות המוסרית. לא פלא שמתקיימים דברי הרב שך, שמי שמרמה את הצבא, יש לו דין רודף את עולם הישיבות.

בהיעדר סימנים אלו, איבדנו את העליונות המוסרית. ולכן גם כשצודקים, ואנו צודקים בהרבה דברים, אין אנו משיגים עליונות בויכוח.

יום שישי, 9 באוגוסט 2013

היררכיה - העשין והלאוין שבה ביהדות

השרש ל' מ' ד' עושה את הופעתו הבכורה בספר דברים, ועד ספר זה לא תמצא בכל התורה את השורש הזה. השורש ל' מ' ד' גם בא רק כשמדובר או ביראת ה' או בלימוד תורה, מצוות וחוקים כלליים. אין בנמצא ציווי לימוד במצווה ספיציפי. כמו כן, רק בפרשה השבוע שלנו, פרשת שופטים תמצא את השורש פעמיים בשימוש שלילי. "לא תלמד לעשות כתועבת הגוים" (דברים, י"ח, ט') "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבתם (דברים, כ', י"ח). שתי הפעמים מתייחסים מלימוד דרכי עבודה זרה מאת הגויים בסביבה.

מה הייחודיות בעבירה עבודת זרה שפעמיים הוזכרה בלשון של "לא תלמד" בניגוד לשאר העבירות שבתורה? עי' בנצי"ב וצ"ע בפירושו. ואולי ניתן לומר שכאן בפרשתינו התורה הורה לנו את עניין ההיררכיה בעם ישראל. מתחילת הפרשה התורה מורה לנו שיש עניין של מורי הוראה וסנהדרין, עם הפסוק המפורסם והמנוצל בכל מיני הקשרים "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל", פרשת המלך וגם פרשת הלויים. היררכיה מחייבת מצב של משפיע ומקבל, מורה ותלמיד, אקטיב ופאסיב.

וא"כ, דווקא מייד אחר כך, התורה גם מזהירה שביהדות לעולם אין כפיפות מוחלטת. יש דברים שאפשר ללמוד, ויש להיזהר מה לא ללמוד. יש מה לשמוע, ויש מה שלא לשמוע.

ועי' בבעש"ט שדווקא כאן בפרשה זו של "לא תלמד לעשות כתועבת הגויים" מסיימת התורה עם הפסוק "תמים תהיה עם ה' אלוקיך". התורה נקראת "תמים", שנאמר בה "תורת ה' תמימה (תהילים, י"ט, ח'), שהקב"ה  מזהיר שגם מי שעוסק בתורה, מי שלכארה נמצא בחלק העליון של ההיררכיה, גם צריך להיות "עם ה' אלוקיך", ולא שום דבר אחר.

בברכת ערב שבת שלום,


מרדכי אדלר

יום שישי, 12 ביולי 2013

בדרך הקלה או בדרך הקשה? פרשת דברים-חזון, תשע"ג

"איכה אשא לבדי" (דברים א', י"ב) ואומר המדרש שלשה התנבאו ב"איכה", משה כאן, ישעיה - "איכה הייתה לזונה" (ישעיה א', כ"א) וירמיה - "איכה ישבה בדד" (איכה א', א') ויש לומר שהסדר הוא דווקא - קודם יש ייאוש אצל ההנהגה, לאחר מכן בהתנהגות המוסרית של העם, ולבסוף מאבדים את הכל.

ועי' בלב אליהו (דברים - מאמר "אשריכם ישראל") המביא את הגמרא (כתובות ס"ו, ע"ב) עם בתו של נקדימון בן גוריון שלקטה שעורים מבין גללי בהמתן של ערבים ואמר ר' יוחנן בן זכאי, "אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום - אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום - מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה", ומה שייך לשון "אשריכם" על מתי שנענשים ומושפלים עד מטה? והוא מסביר שכשהקב"ה מכין לנו מפלה מאד משפילה ושלא כדרך הטבע, הוא עושה איתנו חסד שנדע שגם מאת הקב"ה. להיות מושפלים תחת בהמתן שלהגוים - רק מה' יכול לבוא זאת. שש מיליון יהודים הנהרגים בידי העם הכי מנומס והכי מתקדם, רק מאת הקב"ה יכול לבוא זאת.

סבי ע"ה, יהודי חרדי שירת בצבא של ממלכת אוסטרו הונגריה. נינו החרדי משרת בצבא של היהודים בארץ ישראל שלנו. מי התנכל לסבי ע"ה ומי מתנכל לבני ואחרים כמוהו? אם יהודים "חרדים" יכול לבצע לינץ' בחרדי אחר, האם זו לא קריאה שעלינו לעשות בדק בית רציני? האם אין זה התפוררות מוסרית של העם? השלב הראשון כבר עבר לו וכבר אנו נמצאים בעיצומו של השלב השני של האיכה?

השבת ובימים הבאים נתחזק באהבת ה', אהבת ישראל ואהבת הארץ ונזכה לביאת גואל במהרה בימינו אמן!
  
בברכת ערב שבת שלום!
מרדכי אדלר

נ.ב. מעיון בלב אליהו נראה שהספר עבר קצת צנזורה. הוא מביא את עניין השואה כמה שהיא הייתה מעל הטבע וממשיך,

"כי אף שעוונותינו גברו ועלו למעלה ראש אעפ"כ לא השליכנו מעל פניו ומתוך צרה המצינו פדות ורווחה בארצינו הקדושה ואלמלא לא היו הנערים המנוערים מן המצוות בכחי ועוצם ידי עשתה לי את החייל הזה הי' המצב שונה לגמרי, אבל עתה בעו"ה אנו רואים שכל המקומות שכבשו ישראל הוכרחו להחזיר  מפני ששכחו כי ה' פעל כל זאת."

וכאילו חסר ברצף המילים שה' עשה נס בכיבוש הארצות ובניצחון הגויים ורק אז יבוא הקטע, ואלמלא וכו'?

יום שני, 8 ביולי 2013

מלחמת החרד"קים = מלחמת פלגש בגבעה, מטות-מסעי, תשע"ג

בפרשת השבוע אנו נתקלים בדיבורו של משה אל "ראשי המטות" באומרו, "זה הדבר אשר צוה ה'. איש כי ידור נדר וכו'" (במדבר ל', ב'-ג'). ורש"י על אתר מביא את הספרי, "משה נתנבא  כה אמר ה' כחצות הלילה והנביאים נתנבאו בכה אמר ה', מוסף עליהם משה שנתנבא בלשון זה הדבר." ומסבירים המפרשים (צדקת הצדיק ועוד) שדרגה זו של "זה הדבר" היא דרגה עליונה שרק שייך למשה שבשעה שמדבר, השכינה מדברת מתוך גרונו. וזו מדרגה של פיו ולבו שווים, דהיינו שהמעשה והפעולה החיצונית משקפים במדוייק את הכוונה והמחשבה הפנימית.

ולכן דווקא בפרשת נדרים שאדם מקבל על עצמו חומרות נוספות נאמרה בלשון של "זה הדבר". וכמו בגמ' המפורסמת עם שמעון הצדיק (נדרים ט'.) שבא אליו נזיר היפה עינים וטוב מראה עם קווצותיו סדורות לו תלתלים שקיבל על עצמו נזירות לכבוש את יצרו.  אמר לו שמעון הצדיק, "בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל". ומאידך, אם פיו ולבו אינם שווים, אסור להישבע ולקבל חומרות מיותרות. ולא רק שאין בזה צדקות אלא אף נקרא חוטא, וכן פוסק הרמב"ם להלכה (הלכות דעות ג', א') "המהלך בדרך זו נקרא חוטא וכו' שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים".

הראש ישיבה שלי בבית מדרש לתורה במונסי, ר' שמואל אביגדור פייבלזון שליט"א, שה' ישלח לו רפו"ש במהרה, תמיד נהג לומר שלכל יצר הרע יש גבול, מי שיש לו יצר לדבר לשון הרע - לא יגנוב, לגנוב - לא ירצח, לרצוח  - לא יעבוד ע"ז ואפילו מי שיש לו יצר הרע לעבוד ע"ז, לא ידבר לשון הרע. היוצא מן הכלל הוא ה"יצר הרע לשם שמים". לשם שמים אפשר לדבר לשון הרע, לגנוב, לרצוח, לנאוף ואפילו לעבוד עבודה זרה.

וא"כ, אולי נוכל להבין את השימוש בלשון של "זה הדבר" בפרשת פילגש בגבעה, "עתה זה הדבר אשר נעשה לגבעה עליה בגורל" (שופטים פרק כ', ט').

האם ניתן לומר שביטוי זה בא להדגיש שהיו כאן שיקולים "כביכול" לשם שמים?

המפרשים מתקשים להסביר את ההבדל בין אירוע זה לאירוע של סדום (עי' אברבנל בפרשת וירא, מלבים, רד"ק ועוד). האם אפשר לומר שהייתה כאן צדקות מופרזת לא לקבל את הנוסע עם פילגשו – השונים מאיתנו ואינם טהורים ומיוחדים כמונו?. רש"י והמפרשים מדגישים שהפילגש לא זינתה תחתיו, וגם הגמ' (גיטין ו:) מביאה לכאן ראיה במחלוקת אם פילגש בקדושין או לא. גם קשה מאד שהבעל, לאחר שניצל בנס מלמסור את עצמו על ידי שהפלגש הייתה מספיק יפה לספק את היצרים של תושבי הגבעה, הלך לישון!!! מסר את אשתו לניוול והלך לישון? הייתכן, אבל אכן כתוב בנ"ך, "ויקם" ופתח את הדלת והנה האשה וכו'.

הנני חושש שהנביא מספר לנו שהייתה עיוות מה אצל שבט בנימין, ובניגוד לסדום ועמורה, כוונותיהם היו לשם שמים, אבל זו עיוות שיכולה להביא למעשה פילגש בגבעה וכל ההשלכות שבו.

ויהי רצון שכל מעשינו לשם שמים יהיו גם עם כוונות לשם שמים!!

ראה בבלוג עוד מקומות בתנ"ך שיש את הביטוי של "זה הדבר":
1.   
    בשעת יציאת מצרים כשבני ישראל ראו את רודפים אחריהם אמרו, "הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבד את מצרים ממתינו במדבר" (שמות פרק י"ד, י"ב(.

2.       כשמשה ציווה את בני ישראל ללקוט את המן, "זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו איש לפי אכלו" (שמות פרק ט"ז, ט"ז).

3.       בהבאת תרומות לבניית המשכן משה ציווה, "זה הדבר אשר צוה ה' לאמר. קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו וכו' (שמות פרק ל"ה, ד'-ה')

4.       כאן בפרשתינו.

5.       כשמשה רבינו הורה לבני ישראל שבנות צפחד צודקות, "כן מטה בני יוסף דברים  זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד לאמר וכו'" (במדבר ל"ו, ה'-ו')

6.       בעת מינוי ומשיחת הכהנים, "ויאמר משה אל העדה, זה הדבר אשר צוה ה' לעשות." (ויקרא ח, ד'-ו')

7.       בחנוכת המשכן, "ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה." (ויקרא ט', ו')

8.       בפרשת שחוטי חוץ, "זה הדבר אשר צוה ה' לאמר". (ויקרא י"ז, ב')

לא מעט מפרשים מסבירים התנהגויות שונות של עם ישראל במדבר שהעדיפו לא לקבל ציוויי ה' ולחיות תחת הנהגתו הייחודית כי פחדו שלא יוכלו לעמוד בדרישות הגבוהות מהם, ולכן העדיפו לחזור מצרימה.

במן מובן את הלשון כי ע"י נפילת המן, קרוב או רחוק מהבית של כל אחד התגלה לעיני כולם מי באמת צדיק ומי לא, וכן לגבי תרומות למשכן, היה בירור מסויים תרומה של מי משתייכת למה במשכן והתגלה הדרגה הפנימית שכל אחד לעיני כולם.

ויש לעיין בכולם כשיהי זמן, אבל אודה לכל אחד שיגיב בבלוג אם יש לו כיוון.