באומרינו על הניסים בתפילה וברכת המזון, ראוי לעמוד על כמה מההבדלים בין חנוכה לפורים.
ואולי ניתן להבין את העניין מתוך תיקוני הזוהר (תיקונא חד ועשרין, דף נ"ב ע"א) ווי לישראל כד אתבלעו בערב רב, דעלייהו איתמר (בראשית מ"א) "ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראהין רע כאשר בתחילה". בזמנא דגלותא כל ממנן דאומין דעלמא וערב רב אתמר בהון (איכה א) היו צריה לראש אויביה שלו, צריה, וודאי אינון ערב רב, עלייהו אתמר (ישעיה א') שריך סוררים וחברי גנבים כלו אוהב שוחד וגו'.
ורואים מזה שבזמן סוף הגלות, מנהיגי ישראל יהיו מתוך הערב רב.
ופתרון החלום הזה של "ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראהין רע כאשר בתחילה" לא היה יכול להיות פתור על ידי כל החכמים של ארץ מצרים, אלא רק על ידי יוסף. ומדוע דווקא יוסף? כי יוסף היה עניו כמו שכתוב (בראשית ל"ז, ב') "והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה". וכן כתוב (בראשית מ"ט, כ"ב) בן פורת יוסף ורש"י מפרש שם "בן חן", ועל זה נאמר (משלי ג', ל"ד) "ולענווים ייתן חן". ופרעה ושאר המצריים היו גאוותניים כפי שידוע שהיאור היה האלהים של המצריים, (בראשית מ"א, א') "והנה עומד על היאור" שפרעה החשיב עצמו יותר חשוב מהאלהים שלו עצמו.
אולם על אף ענוותנותו של יוסף, הוא היה מודע מתי הוטל עליו לעמוד על שלו ובקומה זקופה. ואולי זו הכוונה בחלומותיו שיוסף הוא כאלומה העומדת זקופה או שכל צבא השמיים משתחווים רק לו. רק עניו אמיתי שאין לו כל פנייה לעצמו וכל כולו מסור לעם ישראל יכול להילחם נגד הערב רב כשהם המושלים ומנהיגים של עם ישראל. ועם זה אפשר להסביר איך יוסף הציע הצעות לפרעה את מי למנות ומה יהיה תפקידו למרות שפרעה לא ביקש זאת ממנו. יש הבדל תהומי עצום בין עניו ל"חנון", "לפלף" ו"נעבעך". עניו יודע בדיוק מה הוא ומה נדרש ממנו אבל אין הוא זוקף זאת לעצמו אלא מכיר בכך שהכל מאת הקב"ה.
ואם כן, אולי ניתן כך להסביר את הנס של חנוכה. נכון שהיו יוונים שאסרו ללמוד תורה ולקיים את המצוות כפי שלמדנו בתור ילדים. אולם, הבעיה הייתה שרק מעטים מאד מעם ישראל אזרו עוז לעשות משהו בנידון, נגד הקונזנסוס, נגד ה"חשבוינוית" של סיכוי וסיכון, נגד ה"מה יגידו". אכן ה' רב ודן ונקם בגויים אבל את ההמשך, הרבים והמעטים, הטמאים והטהורים וכו' כבר אינו מתייחס ליהודים והגויים אלא ליהודים בינם לבין עצמם. המעטים היו ענווים ובכל זאת ידעו מתי עליהם לזקוף קומה ולפעול, וה' נתן בידם את הרבים וממילא כל עם ישראל הגיע יחד בכדי להדליק את המנורה ולהפיץ תורת ומצות ה' בעולם.
אנו כעת נמצאים בעקבתא דמשיחא, בזמן של ניסיון רב ומאד קל לכל אחד להתכרבל בתוך הפוך שלו ולשכוח שיש חורף ושלג וסכנות בחוץ. ולא רק מבחוץ אלא שאף בתוך הבית פנימה הערב רב שולט עלינו ונמצאים בכל מיני עמדות מפתח. ולא, אין הכוונה בזוהר על מה שקורה בציבור אחינו הרחוקים מהתורה והמצוות אלא שהערב רב שולט בתוך תוכינו, אצל שומרי הגחלת. מוטל על כל מי שעניו ומכיר את מקומו לזקוף קומה ולהתאחד בביאת הגאולה והשלמות לעולם.
(ואולי גם הצלחנו ליצור קשר בין הפרשה לחג)
ערב שבת שלום וחנוכה שמח!!
מרדכי אדלר
- הנושא: מרדכי ואסתר הם השחקנים הראשיים שעמד "עליהם" המן לעומת חנוכה שאזכרת מתתיהו ובניו משתמעת יותר כציון נקודה בזמן, ועמדה מלכות יון על "עמך ישראל".
- המטרה: בפורים היה נגד הגוף - "להשמיד להרוג ולאבד" ובחנוכה "להשכיחם תורתיך ולהעבירם מחקי רצוניך".
- ההצלה: בפורים עיקר ההצלה מאת הקב"ה "ואתה.., הפרת..., וקלקלת..., והשבות..., ורק לבסוף "ותלו אותו ואת בניו על העץ" המתייחס למרדכי ועם ישראל. בחנוכה יש גם את ההתייחסות לעם ישראל "רבת את ריבם..., את דינם..., את נקמתם", "...ביד חלשים, ...ביד מעטים, ...ביד טהורים, ...ביד צדיקים, ...ביד עוסקי תורתיך". ולאחר מכן, כל עניין ההדלקה מייחס את העשייה ליהודים עצמם.
ואולי ניתן להבין את העניין מתוך תיקוני הזוהר (תיקונא חד ועשרין, דף נ"ב ע"א) ווי לישראל כד אתבלעו בערב רב, דעלייהו איתמר (בראשית מ"א) "ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראהין רע כאשר בתחילה". בזמנא דגלותא כל ממנן דאומין דעלמא וערב רב אתמר בהון (איכה א) היו צריה לראש אויביה שלו, צריה, וודאי אינון ערב רב, עלייהו אתמר (ישעיה א') שריך סוררים וחברי גנבים כלו אוהב שוחד וגו'.
ורואים מזה שבזמן סוף הגלות, מנהיגי ישראל יהיו מתוך הערב רב.
ופתרון החלום הזה של "ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראהין רע כאשר בתחילה" לא היה יכול להיות פתור על ידי כל החכמים של ארץ מצרים, אלא רק על ידי יוסף. ומדוע דווקא יוסף? כי יוסף היה עניו כמו שכתוב (בראשית ל"ז, ב') "והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה". וכן כתוב (בראשית מ"ט, כ"ב) בן פורת יוסף ורש"י מפרש שם "בן חן", ועל זה נאמר (משלי ג', ל"ד) "ולענווים ייתן חן". ופרעה ושאר המצריים היו גאוותניים כפי שידוע שהיאור היה האלהים של המצריים, (בראשית מ"א, א') "והנה עומד על היאור" שפרעה החשיב עצמו יותר חשוב מהאלהים שלו עצמו.
אולם על אף ענוותנותו של יוסף, הוא היה מודע מתי הוטל עליו לעמוד על שלו ובקומה זקופה. ואולי זו הכוונה בחלומותיו שיוסף הוא כאלומה העומדת זקופה או שכל צבא השמיים משתחווים רק לו. רק עניו אמיתי שאין לו כל פנייה לעצמו וכל כולו מסור לעם ישראל יכול להילחם נגד הערב רב כשהם המושלים ומנהיגים של עם ישראל. ועם זה אפשר להסביר איך יוסף הציע הצעות לפרעה את מי למנות ומה יהיה תפקידו למרות שפרעה לא ביקש זאת ממנו. יש הבדל תהומי עצום בין עניו ל"חנון", "לפלף" ו"נעבעך". עניו יודע בדיוק מה הוא ומה נדרש ממנו אבל אין הוא זוקף זאת לעצמו אלא מכיר בכך שהכל מאת הקב"ה.
ואם כן, אולי ניתן כך להסביר את הנס של חנוכה. נכון שהיו יוונים שאסרו ללמוד תורה ולקיים את המצוות כפי שלמדנו בתור ילדים. אולם, הבעיה הייתה שרק מעטים מאד מעם ישראל אזרו עוז לעשות משהו בנידון, נגד הקונזנסוס, נגד ה"חשבוינוית" של סיכוי וסיכון, נגד ה"מה יגידו". אכן ה' רב ודן ונקם בגויים אבל את ההמשך, הרבים והמעטים, הטמאים והטהורים וכו' כבר אינו מתייחס ליהודים והגויים אלא ליהודים בינם לבין עצמם. המעטים היו ענווים ובכל זאת ידעו מתי עליהם לזקוף קומה ולפעול, וה' נתן בידם את הרבים וממילא כל עם ישראל הגיע יחד בכדי להדליק את המנורה ולהפיץ תורת ומצות ה' בעולם.
אנו כעת נמצאים בעקבתא דמשיחא, בזמן של ניסיון רב ומאד קל לכל אחד להתכרבל בתוך הפוך שלו ולשכוח שיש חורף ושלג וסכנות בחוץ. ולא רק מבחוץ אלא שאף בתוך הבית פנימה הערב רב שולט עלינו ונמצאים בכל מיני עמדות מפתח. ולא, אין הכוונה בזוהר על מה שקורה בציבור אחינו הרחוקים מהתורה והמצוות אלא שהערב רב שולט בתוך תוכינו, אצל שומרי הגחלת. מוטל על כל מי שעניו ומכיר את מקומו לזקוף קומה ולהתאחד בביאת הגאולה והשלמות לעולם.
(ואולי גם הצלחנו ליצור קשר בין הפרשה לחג)
ערב שבת שלום וחנוכה שמח!!
מרדכי אדלר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה