יום שישי, 15 בנובמבר 2013

אותה פוליטיקה, אותן תוצאות - וישלח, תשע"ד

לכל כלל יש יוצא מן הכלל וא"כ מה היוצא מן הכלל לכלל ש"כל שלם שווה ל או יותר גדול מסכום החלקים שבו"? והתשובה היא - האינטליגנציה של אדם. ככל שתאסוף יחד יותר חכמים, יותר נבונים ויותר עילויים, ממוצעת האינטליגנציה תרד. שים 120 חכמים בחדר אחד, חלקם פרופסורים, חלקם עורכי דין, רואי חשבון ויש אפילו כמה אברכים לשעבר ורמת האינטליגציה שואפת לאפס.

אני יודע, אני הייתי שם שבוע שעבר כמוזמן לוועדת שקד לנושא שיוויון בנטל ושילוב חרדים וכמעט כולם שם שיחקו ב"כאילו". אלו איימו לגייס עשרות אלפי חרדים, בואו נראה שיגייסו קודם מאה, ואלו איימו להוציא מישראל יותר חרדים ממה שמשה הוציא ממצרים. למעט כמה חברי כנסת שנוסעים לחו"ל בתדירות על חשבונינו, לא נראה לי שהציבור אפילו רץ להזמין דרכונים.

(עלי להיות הוגן ולציין שיו"ר הוועדה, ח"כ איילת שקד, פרופסור ידידיה שטרן וח"כ אריאל אטיאס דברו דברים של טעם, בנועם וניכר עליהם שהם באמת מתכוונים לחפש פיתרון יישים והוגן לבעיה המעיקה על כולנו) 

יש כאלו הטוענים שפוליטיקה היא האומנות של להיות בצד המנצח. לכן לפני חודש אורי אוהד היה חביב החרדים בפתח תקווה, ולפני שבועיים האהוד הטורן היה ברוורמן (מישהו בכלל הספיק לקלוט את שמו הפרטי?). אבל אין ספק שהכלל ש"רק חמור לא משנה את דעתו" חל במקרה הזה. אורי אוהד בגד באלו שהכי תמכו בו ולא הותיר כל ברירה אלא להעביר את התמיכה למועמד השני.

ובכל זאת, אני רואה כאן בפרשת השבוע שפוליטיקה היא האומנות של יוזמה. מי שיוזם יוצא עם ידו על העליונה, אם לא בתווך הארוך, לפחות בתווך הקצר. וכאן כדרכי בקודש, אני אציג שאלות המציקות לי בפרשה ואנסה להשליך מהן על ענייני השעה. הקוראים הנכבדים אינם חייבים להסכים עם המסקנות שלי, אבל לפחות תחשבו מעצמכם, על תשובות אחרות, ואדרבא, אפשר לשתף את כולם בקישור לבלוג למעלה.

"ויעקב שמע כי טמא את דינה בתו ובניו היו את מקנהו בשדה והחריש יעקב עד באם" (בראשית ל"ד, ה'). והלוצקר רב (אזנים לתורה) שואל מה הקשר בין טומאת דינה לעובדה שבניו רעו את המקנה? ע"ש בתשובתו אבל בפסוק הבא חמור בא לדבר עם יעקב, אבל לא מוצאים שהוא אומר משהו? האחים באים מן השדה ומתעצבנים וכועסים, וחמור מתחיל לדבר איתם ולא עם יעקב? הם עוד לא עונים וכבר גם לשכם יש מה להגיד. רק אז עונים האחים במרמה ומכניסים להילוך את התכנית והורגים את כל העיר. ומה היה לבסוף? אדיבור יעקב אליהם "עכרתם אותי להבאישני" ותשובתם המנצחת (או לא) "הכזונה יעשה את אחותינו"?

תחושתי היא שכל השתלשלות העניינים כאן נובעים מחוסר יוזמה. דינה יצאה והסתובבה כי לא היה לה פיתרון ראוי אחר. ברור לכולם ששוטטות ברחובות העיר לא תביא כל תועלת, אבל לנעול את הצעירים במבצרים בלי להכין אותם לניסיונות האורבות בחוץ (עי' ערך עשיו ודינה בתיבה) רק תכפיל ותשליש את הבעיה ואת הסכנה. יעקב שומע את האירוע - ביתו נאנסה בדרך הכי אכזרית ומשפילה והוא החריש עד בואם???!! הייתכן??

וכאן מסביר הלוצקר רב שזו הסמיכות בין טומאת דינה לרועי מקנה. אילו היו שומרים על אחותם כפי ששמרו על הצאן, כל זה לא היה קורה ולכן יעקב ראה בהם אחראים. ואולי אפשר להוסיף ולומר שכמו שרועי צאן לא שומרים על הצאן בתוך הכלוב או דיר אפילו ששם המקום הכי בטוח, אלא מוציאים אותם לשדות ולמרעה היכן שיש סכנות, כל יום מביא את הצרה שלו, ונדרש כל פעם יוזמה חדשה ופיתרון חדש, כך צריכים לשמור על בנותינו ועל הנוער, ליתן להם את האפשרויות והסיכויים הכי טובים כדי להצליח, ליזום פתרונות כי אם לא, כל מה שקורה אחר כך, באחריותינו.

לכן חמור בא, ויעקב לא הלך לצעוק עליו, וגם כשהוא בא, הוא דיבר, ולא יעקב ואף לא האחים. אחר כך שכם דיבר, ורק לאחר ששכם וחמור קבעו את המגרש ואת הכללים, אז אחי דינה היו צריכים להגיע להריגת כל שכם ב"מרמה" ובלי העליונות המוסרית שאיתה בני ישראל לוחמים את מלחמותיהם. 

שבת שלום לכל הקוראים,
מרדכי

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה