באמצע
התוכחה בתיאור מצבו העגום של עם ישראל כתוב (ויקרא, כ"ו, מ') "והתודו את
עונם ואת עון אבתם במעלם בי ואף אשר הלכו עמי בקרי". ומשמע שבני ישראל
מתאוששים ממעשיהם הרעים ומתודים על עוונתם. ומה תגובת הקב"ה בפסוק הבא?
"אף אני אלך עמם בקרי והבאתי אתם בארץ אויביהם וגו'". ומשמע שהתשובה לא
מתקבלת ואף ראה רש"י שמפרש שאין לבני ישראל היתר לעבור עבירות בחוץ לארץ
וללמוד ממעשי הגויים.
והאדמו"ר
הראשון של בעלז, השר שלום זיע"א מפרש עם משל לבן שאינו מתנהג כראוי ואינו מקבל
מרות בביתו איפה שמרעיפים עליו חום וקירבה, אז אביו שולחו לרחוק להתייסר ולהתחנך
בדרך הקשה. אבל כמובן, שגם זה בהוראות האבא. לאחר זמן, כשהבן מבין משמעות מעשיו
ומתחיל להרהר ולהתחרט, אז נכון שעדיין מוקדם להחזירו אותו הבייתה, אבל אביו בא
לרודן ואומר לו שעכשיו כבר אפשר להרפות ולהקל על הבן. וזה הפירוש שה' עדיין הולך
איתנו בקרי, שלא נחטוף יותר מדי. עד כאן עיקר דבריו וע"ש.
אבל זה
עבור החסידישערס בינינו. למעשה, היה ראוי לשאול מה ההבדל בין ללכת "קרי"
ללכת "בקרי" או "בחמת קרי"? ועי' רש"י המפרש את המילה קרי
בפירוש ראשון כמקרה, לפרקים, עראי, ובפירוש השני לשון מניעה, קושי. ויש כלל
ברש"י שפירוש השני תמיד בא כי יש לו קושי מסויים עם הפירוש הראשון. וכאן
בהחלט קשה שמילא עם ישראל יכולים לנהוג עם הקב"ה במקריות או בעראיות, אבל איך
אפשר לומר דבר כזה על התנהגות הקב"ה איתנו? האם שייך שהוא מעניש אותנו במקרה
או בעראיות? ולכן ברור שיש פירוש אחר של
קושי או מניעות, שאנו נמנעים מהקב"ה ומתקשים אליו, וכך גם הוא מתנהג כלפינו.
וא"כ
אולי אפשר לומר שזה ההבדל בין "קרי" ל"בקרי", שקרי הכוונה
שאין כוונה או בדווקא, והתדרדרות של בני ישראל הוא התנהלות של מקריות כמו פירוש
רש"י הראשון. אבל הקב"ה מתנהג חזרה עם כוונה, "בקרי" שזה
פירוש השני במניעות ובקושי. לאחר מכן, הבני ישראל כבר מתנהגים "בקרי"
שמתעלמים מהקב"ה בכוונה ובדווקא, ולכן הקב"ה מגיב "בחמת קרי".
ואז אחרי כל העונשים בני ישראל מתוודים על שהם הלכו "בקרי" על אף שעדיין
הולכים "קרי" והקב"ה מקבל תשובתם וכבר לא הולך איתם בחמת קרי אלא
בקרי כמו מקודם. ולבסוף כשעם ישראל כבר לא הולכים אפילו "קרי, הקב"ה
מקבל אותם חזרה לארץ ישראל.
ושנזכה
במהרה לגאולה קרובה במהרה בימינו אמן!
בברכת
ערב שבת שלום,
מרדכי
אדלר
חשבתי שקרי זה הנוזל הזה...
השבמחק