עבירות ההנהגה ועבירות העם, ויקרא, תשע"ג

פרשת ויקרא – פרשת הכרה בחטאים וכפרה עליהם. ולאחר הקדמה קצרה של ענייני הקרבנות השונים, התורה מתחילה לפרט ארבעה החוטאים השונים:

1. הכהן המשיח - הכהן גדול.
2. "כל עדת ישראל" – הסנהדרין.
3. "אשר נשיא יחטא"  - נשיא הדור.
4. "ואם נפש אחת"  - כל יהודי ויהודי.

האם הסדר של הפרשיות דווקא? לכארה יותר נפוץ שאחד מהעם יחטא מנשיא הדור או הכהן גדול, ולמה העם מובא אחרון?

ואנו מוצאים דבר מעניין בתפילת מוסף של יום כיפור שמובא שלושה אירועים של כפרות:

1. הכהן גדול – "חטאתי עויתי פשעתי לפניך אני וביתי"
2. הכהנים – "חטאתי עויתי פשעתי לפניך אני וביתי ובני אהרן קדושיך"
3. העם - "חטאו עוו פשעו לפניך עמך בית ישראל"

ולכארה חסר בתפילת יום כיפור את הנשיא הדור? בשניים הראשונים יש לשון יחיד על אף שמדובר באנשים רבים? וכן למה הכהן גדול כלל את עצמו עם הכהנים אבל לא עם עם ישראל?

ואולי ניתן להסביר עם דברי היערות דבש (מזיכרון) המביא גמרא, "אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש, אם נצחו מוטב ואם לא יקרא קריאת שמע ואם לא יזכיר לו יום המיתה". ולכארה למה לא להזכיר יום המיתה מייד? ור' יהונתן מסביר שמדובר בשלושה סוגי עבירות שונות. בהתחלה, אדם עובר עבירה כי הוא לא יודע את ההלכה, אז הפיתרון הוא ללכת לבית הכנסת. אבל לאחר שאדם לומד ויודע את הכל, הוא עלול להיות בעל גאווה, ולכן יש לקרוא קריאת שמע המזכיר ייחוד הקב"ה ושאין עוד מלבדו. לאחר שנהיה עניו, מתחיל שלב הרדיפה אחר התאוות, כשהתרופה היא הזכרת יום המיתה, כשכולם חוזרים לתולעה ורימה ואין אדם מת וחצי תאוותיו בידו. אבל מי שלא יודע את ההלכה, לא יעזור לו הזכרת יום המיתה כי הוא עדיין ימשיך לעבור איסורים מחוסר ידע.

ואם כן, יש לומר שהעבירות של העם שונות מהעבירות של ההנהגה. חטא ההנהגה נובע מגאווה ותאווה – וממילא אם ב"ארזים נפלו שלהבת", אין פלא שהיהודים יעברו עבירות כי אין את מי שילמד אותם. ולכן מוזכר קודם העבירות של ההנהגה, וכן בתפילת יום כיפור הכהן גדול כולל את עצמו עם שאר בני אהרון, שהעבירות שלהם אותן עבירות – גאווה ותאווה. ומה שמוזכר לשון יחיד כי דור דור ודרשיו (גמ' ערכין דף י"ז) שהכל שורש אחד. אבל כשהוא מזכיר את העבירות של עם ישראל, שמדובר בעבירות הבאות מחוסר ידע, אז אין אפשרות לכלול את הכהנים ביחד.

בהערת שוליים:

1. ביוה"כ לא מזכירים את חטא נשיא הדור כמו שרש"י אומר כאן בפרשה אשרי הדור שהנשיא שלו יודע להודות על חטאו, אבל עדיין אין ראוי להזכיר חטאו ברבים ביום הכיפור.
2. הגמ' המובאה ע"י ר' יהונתן לא נמצאת כמאמר אחד אלא מובא במקומות שונים.
3. בעש"ט מביא על פרשתינו, " כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ, כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'" (ויקרא ב, יא) ששאור (המנפח את הבצק) כנגד גאווה ודבש (מתיקות) כנגד תאוות, ובעבודת ה' אין מקום לשתי מידות מגונות הללו. ולכן אצל המנהיגים ומורמי העם שחטאיהם נובעים משתי מידות הללו, יש להזכירם בנפרד מעבירות של העם.