כולנו מכירים את הפיוט ביום כיפור, והקינה בתשעה באב על עשרת הרוגי
מלכות , שהריגתם זעזע לא רק את הארץ אלא אף שמים, עד שבאו מלאכי השרת לפני
הקב"ה ובלשון הקינה:
שַׂרְפֵי מַעְלָה צָעֲקוּ בְמָרָה זוּ
תורָה וְזוּ שְׂכָרָהּ
עוטֶה כַּשַּׂלְמָה אורָה אויֵב
מְנָאֵץ שִׁמְךָ הַגָּדול וְהַנּורָא
וּמְחָרֵף וּמְגַדֵּף עַל דִּבְרֵי תורָה
עָנְתָה בַּת קול מִשָּׁמַיִם אִם
אֶשְׁמַע קול אַחֵר אֶהֱפךְ אֶת הָעולָם לְמַיִם
לְתהוּ וָבהוּ אָשִׁית הֲדומַיִם גְּזֵרָה
הִיא מִלְּפָנַי קַבְּלוּהָ מְשַׁעְשְׁעֵי דַת יומָיִם
ולכארה הקב"ה אינו עונה לטענת המלכים, והמפרשים מסבירים שבאמת
הקב"ה התנהג כאן במידת הדין כפי שהתכוון לברוא את העולם לכתחילה מבלי התנהגות
של רחמים, וא"כ צריך להבין את הקשר בין זה לבין עשרת הרוגי מלכות.
כידוע, כל סיפורו של עשרת הרוגי מלכות החל כשהמלך שאל לגבי מכירת
יוסף, שטרם נענשו השבטים על מכירת יוסף, אבל העניין מתגלה במלוא עוצמתו כשמסתכלים
לא בפרשת וישב איפה שקורה המכירה, אלא דווקא כאן בפרשתינו כשהשבטים נמצאים לפני
יוסף, וקולטים שהם עומדים להיענש על חלקם במכירת יוסף.
ומהם דברי האחים? "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו
אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת"
(בראשית מ"ב, כ"א). ועי' ברשר"ה שהלשון "אשם" מצביע על
שממה חיצונית, כשעצם המעשה בסדר, ורק יש כאן עניין חיצוני שלא שמענו בקול התחנונים
של אחינו. וכן מדייק הנצי"ב מלשון "אלינו" (כנראה במקום
"עלינו") שדווקא אלינו שהקשחנו את לבבינו ולא אל שאר האחים שבדין פעלו,
ומזה מוכיח שמדובר בשמעון ולוי.
אנו רואים מכאן, שהיה גם היעדר רחמים, וא"כ, מידה כנגד מידה, כדי
לכפר על המעשה, על הקב"ה להתנהג גם בהיעדר רחמים.
אבל מה ראובן עונה להם? "אל תחטאו בילד". ההכרזה שהיום יש
להשמיע יותר מאי פעם. באו אנשים, עם התורה בידם ורוממות שמים בגרונם, וחוטאים
בילד. כביכול מענישים את ההורים על ידי שמחליטים על גורל ועתידו של הילד. מי לימין
ומי לשמאל? מי יתקבל לחיידר זה, ומי תידחה מסמינר זה. מילא אם הם היו צודקים ורק
הקשיחו את עצמם כנגד כל הטענות, בכייות ותחנונים של ההורים, אבל מה הילד אשם? ובזה
מוכיחים לנו שגם מעשיהם לכתחילה אין בהם לא מהתורה ולא מהיראה.
ואיך מסיים הפסוק? "וגם דמו הנה נדרש", נדרש לשון רבים –
כולנו ניתן עליו את הדין ולא רק האחד או השניים. ישנם הורים אחרים, תושבי השכונה
ואפילו רבנים, היודעים על הנעשה ושותקים מכל מיני סיבות, ענייניות יותר וענייניות
פחות, אבל גם מי ששותק ייתן עליו את הדין, אם לא יסבול ח"ו מעצמו.
קודם, כשלקחו
את היהודים, שתקתי, כי לא הייתי יהודי;
אחר כך, כשלקחו
את הצוענים, שתקתי, כי לא הייתי צועני;
אחר כך, כשבאו
לקחת את הקומוניסטים, שתקתי, שהרי לא הייתי קומוניסט;
כשלקחו את
הכמרים שתקתי, כי לא הייתי דתי,
ולבסוף, כשבאו
לקחת אותי - לא היה מי שידבר בשבילי
ברטולד ברכט או
מרטין ניימלר (לפי גירסה אחרת) כומר נוצרי בגרמניה הנאצית
ועוד על מה ניתן את הדין? לא רק על עצם המכירה, הדחייה מהמוסד,
ואח"כ שאותו מנהל יעלה על משכבו ויחשוב שלום עלי נפשי, אלא גם דמו, כל מה
שקורה לו בעתיד עקב החלטתו האומללה, ובלשונו, "אבל אפשר שנהרג או מת מרוב
צרות.... ונדרש דמו מכולנו". לא יעזור טענת גרמא או גרמי, ולא כל הפלפולים
וחילוקים או מחבואים מאחורי ועדות קבלה או רבנים למיניהם..
מדובר ברציחה לכל דבר, ועי' בגמרא (יומא ט:) "מקדש ראשון מפני מה
חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים... אבל מקדש
שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת
חנם".
והנצי"ב (מרומי שדה שם) מביא לדבר הזה הסבר מעניין:
"ויש לדעת דבאמת היה שפיכות דמים לרוב בבית שני... אלא שלא היה שפיכות
דמים אלו במחשבת איסור, אלא רק במחשבת מצווה, והיינו [בגלל]שחשבו זה את זה לצדוקי
ואפיקורס... ומה גרם להם לחשוב הכי?, רק מסיבת שנאת חינם. ומשום כך, כשראה את
חבירו עובר עבירה לא שפט אותו שהוא עשה רק משום תאוה וכדומה, אלא משום שהוא
אפיקורס ורשאי ומצוה להורגו".
הנצי"ב טוען שבזמן בית שני אנשים רדפו אחד את השני מאחר והם הפכו
את בני עמם לאויבים. הכל נעשה לשם שמים. חוסר היכולת של אנשים לקבל את השונים מהם,
גרם לקרע חברתי עמוק. ואת זה רואים במכירת יוסף כשיש קרע בין אחים, נתפסים
באמתלאות של חשבונות שמים כדי להשיג שליטה ושררה מעל אחרים.
מי ייתן ואור הנרות של שבת וחנוכה יאירו בתוך לבבות של עם ישראל
וישברו את הקרח ונזכה להיות עם אחד בלב אחד.
שבת שלום!
מרדכי אדלר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה